"ידעתי שהקב"ה לא יאכזב אותי": ראיון מרתק עם האמן יהושע פריימן

"ממרומי גילי למדתי לא להתעצבן ולא לכעוס - צריך לקבל שהכל מהשמיים", אומר אמן היודאיקה יהושע (שוקי) פריימן, אוטוטו בן 80, ובימים אלה מציג בתערוכה חדשה את "מה נשתנה" – הגדת פסח מצוירת בה אלמנטים פיגורטיביים צבעוניים, ולצופה נדמה שהדמויות עומדות "לצאת" מתוך סיפורי ההגדה. התערוכה נפתחה בשבוע שעבר ותוצג עד ה-3 ביוני 2019. אוצרת התערוכה היא ד"ר זיוה גבע-לוין.

יהושע נולד ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בשנת 1939, בן למשפחה ירושלמית שורשית וותיקה בתולדות הישוב שהיתה ממונה בעבר על החזקת המפתח לקבר רחל אמנו. יהושע למד באקדמיה לאמנות "בצלאל" בשנות החמישים, ובסיום לימודיו בחר להתמחות בנושאי יצירה הקשורים להוויה היהודית. הוא מעיד על עצמו ש"האמנות זורמת בכפות ידיו מיום היוולדו". היצירתיות שלו נובעת מהסביבה הקרובה, האוויר הקסום של ירושלים ורגשותיהם של האנשים הסובבים אותו. יצירתיותו ססגונית, מלאות בצבעוניות ומבטאות רעיונות של אהבת האדם, אמונה, מסורת ומשיכתו לציור ולאמנות הצורפות. רבות מיצירותיו מוצגות במוזיאונים ברחבי העולם ומצויות באוספים פרטיים רבים.

"הייתי מהילדים הראשונים שגדלו בהר הצופים", הוא חולק, "גדלתי שם עד גיל 9, אז גירשו אותנו וחזרנו לגור בעיר העתיקה, בשלהי שנות ה- 70, באותה חצר בה נולדתי. לימים החלטתי לעזוב ליישוב אפרת בגלל שאיכות החיים בעיר העתיקה השתנתה. זה לא מה שהיה פעם. הבית אומנם היה נהדר, אבל אין חניה. אני זוכר חיים אחרים לגמרי. זכינו להיות בדור שראינו מקלחות פרימיטיביות, וכעת לאן הגענו? אנחנו שולחים חללית לירח. אני מאושר מההתקדמות הטכנולוגית. נכנסתי לקנות מתנה - קשתית - כלי עבודה של צורפים - והמוכרים כלל לא ידעו מה זה. אני חושש שעוד מעט יגדל פה דור שילד לא ידע מה זה עיפרון, הכול במחשב".

מה המשמעות של להיות אמן שמציג יצירות, בעולם שמתמודד עם תהפוכות בעולם האמנות?

"המצב קצת קשה. הדור המבוגר מבין ומעריך אמנות, בעוד שהדור הצעיר יותר לא יודע להעריך אומנות. לעיתים הם מקבלים מההורים שלהם חפצי יודאיקה או חפצי אומנות, ומוכרים אותם בגרושים. הדור הצעיר מחפש אמנות מודרנית יותר. בבית יש לי מעין מוזיאון פרטי. אני אוהב חפצי אומנות ואוסף אותם. אני לא משאיר בשוק מציאות שלא רואים היום. בכל נסיעת עבודה לחו"ל, כשיש לי זמן, אני מטייל בשווקים ומוצא מציאות. האמנות העכשווית יותר ויזואלית, עם פחות מחשבה. אומנם לא התפקיד שלי למתוח ביקורת, אבל בהחלט יש יצירות שאני לא מבין מה הן עושות במוזיאון. עם זאת, יש יוצרים מוכשרים ונהדרים".

הסטודיו שלו ממוקם בתלפיות, בירושלים. "בעבר השקעתי זמן רב בהכנת תוכנית עבודה שמהווה בסיס, ועליה התחלתי לעבוד. היום החיים קלים יותר. פעם עבדתי על תוכנית הרבה זמן, היום יותר קל. מדפיסים לי סקציה במכונת תלת מימד, ועליה אני עובד. זה עולם אחר לגמרי. אני אוהב לעשות חריטה בעבודת יד".

כיצד האמונה משפיעה על חייו של אמן ויצירותיו?

"אם יש לך רעיון אתה צריך להאמין בו. אם תאמין ברעיון שלך הוא יצא לפועל, ואולי הוא יגיע לבית של אספן או למקום אחר שיעריכו אותו כראוי. אני, למשל, לא מוכר לחנויות. מלבד זאת, האמונה תורמת הרבה בעבודה, ובכל דבר. האמונה אף פעם לא אכזבה אותי. צריך הרבה אומץ בחיים, עברתי במרוצתם המון קשיים. הדת והאמונה בקב"ה עוזרות לגייס אומץ. אני יודע שהקב"ה לא יאכזב אותי. בכל ניסיון שהתמודדתי ידעתי שאני את שלי עשיתי, אבל הוא ברא את העולם, וסמכתי עליו. בפרספקטיבה לאחור אני רואה מה עברנו ממלחמת השחרור ועד היום - האם בשעתו היה לנו סיכוי להקים מדינה? תראו לאן הגענו מאז - חייבת להיות אמונה והשגחה".

יהושע משכים מידי יום ב-5:30. מתפלל, לומד, ואחר כך מצייר. "אם אין לי משהו דחוף בעבודה אני הולך לשיעורי תורה נוספים, ולומד כמה שעות ביום. אני מרגיש טוב כשאני לומד. הלימוד פותח את העיניים, זה משהו אחר. אני אדם מאמין ודתי".

בנסיעות עבודה לחו"ל נתקלת באנטישמיות?

"עשיתי בעבר עבודה גדולה בגרמניה. שנה שלמה שקדתי על הקמה מחדש של מוזיאון בבווריה, בו רצו להציג אוספים. מתוקף עבודתי נהגתי לישון בבית מלון. בארוחת הבוקר ישבתי כהרגלי עם כיפה על הראש, וממילא לא יכולתי לאכול ממה שהוגש. שמתי לב שכל מה שביקשתי מהאחראית נענה בשלילה. מאחר שזה חזר על עצמו כמה פעמים, הייתה לי הרגשה שזה קשור לעובדה שאני יהודי, ואפילו התלוננתי עליה - היא אכן פוטרה. תמיד הסתובבתי בתחושה שאני יהודי גאה. לא התביישתי ביהדותי. בכל מקום בו ביקרתי - הלכתי עם כיפה לראשי".

יש מקום לתרבות ויצירה בעולם החרדי?

"בהחלט יש מקום, אפילו מקום גדול. באמריקה רואים זאת בבירור. אפשר לומר שבארה"ב יש אספנים רציניים שחלקם רוכשים אמנות כחלק ממסחר וחלקם רוכשים בגלל שהם אוהבים. בהחלט יש יהודים חרדים שיש להם אמצעים, והם אוספים חפצי אומנות במכירות פומביות. יש להם הערכה ליצירה, הם קונים דברים מאוד רציניים. בעבר עשיתי יצירות תכשיטים, התמקדתי בעולם היודאיקה, שכיום עושים אותו אמנים שאינם יהודים ולכן יש לא מעט שגיאות. אגב גם ביודאיקה יש ירידה גדולה, אין כמעט לקוחות".

כיום יהושע מתגורר באפרת, במרחק של כ- 20 דקות מירושלים, ולדבריו איננו חושש: "אני נוסע לכל מקום בלי לפחד, אני לא עושה שטויות ולא נכנס לכפר ערבי. גם הערבים יודעים שאפשר לחיות אתנו אבל בגלל הפוליטיקה זה לא הולך. בכל אופן אני לא חושש כיוון שאני לא מסתכן, ובאותה נשימה מאמין שכל דבר מהשמיים. אם חס וחלילה צריך לקרות משהו - הוא יקרה. לא חסר מקרים שאנשים חששו שיקרה להם משהו במערת המכפלה, ובסוף היו מעורבים בפיגוע בירושלים. אני גם לא מודאג מהמצב, אני מאמין שיהיה טוב. במלחמת ששת הימים הייתי במילואים, ויומיים אחרי פרוץ המלחמה דברו איתנו על התרחיש הכי גרוע. בתוך שישה ימים ידנו הייתה על העליונה. זה נורמאלי? זה מראה יש מי שמנהיג את העולם - הוא הבטיח שלא יעזוב אותנו".

איך נולד הרעיון ליצור את ההגדה החדשה "מה נשתנה"?

"ציירתי הרבה הגדות. הגדת הכתר שהכנתי נמכרה ב-2008 בבית מכירות בארה"ב. זה היה כבוד גדול עבורי. בהגדה הנוכחית השקעתי המון כסף וזמן. לקח לי שנתיים להכין אותה, ועבדתי יומם וליל. יצרתי הגדה בסגנון עתיק מסורתי עם קנבס באמצע, ומסביב שילוב של אבסטרקט. זה נבע מתוך רגש. פרופ' שלום צבר, אחד המומחים בעולם היודאיקה, קיבל לידיו עותק והוא אמר שכשהוא מחזיק את ההגדה בידו, בכל פעם הוא רואה משהו אחר. זה סיפוק גדול מבחינתי. השאיפה שלי שמישהו יקנה את ההגדה ויתרום אותה למוזיאון.

"אני לא עושה אמנות רק בשביל הכסף. בעבר פנה לקוח שהזמין קערת סדר. הוא רצה לשלם ושאני אעביר לו הקערה כשהיא מוכנה. סירבתי. הסברתי לו שאני צריך להכיר אותו לפני שאני מכין לו קערת סדר. הוא התרגז קצת, והתרצה אחרי שהסברתי לו שאני לא עבד של הכסף, אני לא מכיר אותו, ואני רוצה להכין לו יצירה אישית בהזמנה אישית. משהו שיישאר לו ממנו חותם אמיתי. היום אנחנו חברים טובים. במקרה אחר הכנתי במשך 3 שנים ארון קטן לאחסנה של כל הכלים שמשתמשים בהם בעולם היהודי".

התערוכה החדשה נפתחה ב-1.4.2019 ויהושע מודה שהוא מתרגש: "השקעתי הרבה זמן ביצירה. ב"ה בעוד כשלושה חודשים אהיה בן 80. אני נשוי לרעייתי יהודית 60 שנים ולנו 4 ילדים. זאת ברכה משמיים. זאת בהחלט זכייה. אני שמח ומתרגש. כמו שאומרים בהומור – האוטו ישן אבל נוסע. אני מאוד שמח, ויש לי תוכניות להרבה יותר. מי שעוסק באמנות לא יכול לאפשר לעצמו להפסיק לעבוד. גם כשאני בחופש, אני משכים מוקדם ועובד - אני נהנה. במרוצת חיי למדתי דבר אחד - לא להתעצבן, ולא לכעוס על אף אחד. זה הכי חשוב. צריך לקבל שהכל מהשמיים. ראיתי לאורך הדרך את ההשגחה והתחזקתי. בעבר העסקתי עובדים בעסק, ולא תמיד יכולתי לשלם משכורת בזמן, אבל האמנתי שאצליח וכך היה. לא בגלל שאני חכם אלא בגלל שהאמנתי בקב"ה. עשיתי את שלי – ומכאן והלאה הגיע התפקיד של הקב"ה".

"אני מאחל שנהיה תמיד מאוחדים", אומר יהושע לסיום, "זה יהיה ניצחון ענק. האמת אני מתפלא שאין מספיק אהבה בעם ישראל, למרות שיש יותר דברים טובים מאשר רעים, אך אותם התקשורת לא מפרסמת".