כך עשיתי את הלא יאומן, ונפטרתי מהמשקפיים (באמונה)

"ה', מה רצית להגיד לי בזה?", הרהרתי לעצמי בעודי משוטט על החוף הריק בכנרת. הסתכלתי אנה ואנה, ניסיתי למצוא בחזרה את הפריט הקטן שבלעדיו הרגשתי שאני חצי בן אדם, ולא הבנתי איזה מסר ה' רצה לתת לי בכך. ידעתי שאין מקרה בעולם, ידעתי גם שאי אפשר לדעת כל דבר בזמן אמת, אבל המצב הפתאומי וחסר-האונים שאליו נקלעתי תוך שניות, הציף בתוכי תהיות. מה קרה כאן, בעצם?

רבע שעה לפני כן הגעתי עם המשפחה לחוף מבודד ושקט בכנרת. נכנסתי עם הילדים להשתכשך במים הרדודים, והמים הגיעו לי בקושי לברכיים. ישבתי עם הגב לכנרת, ופשוט נתנו לגלים הקלים להכות בנו. אחרי דקות ספורות הגיע גל גדול מקודמיו, שממש עטף אותי. לקח לי כמה שניות כדי להבין – המשקפיים שלי אינם! הידיים נשלחו מיד קדימה, כדי לגשש כעיוור באפילה, אבל זה כבר לא עזר. הגלים נשאו את המשקפיים אי שם – אולי לכיוון החוף ואולי לכיוון ההפוך – וכולנו התחלנו לחפש אחריהם. תוך זמן קצר הגלים התגברו, המים נעכרו והקציפו, והסיכוי למצוא את המשקפיים הלך ופחת. הבנתי שאם הם נסחפו לעומק – אין סיכוי למצוא אותם, אבל אולי הגלים עשו טובה ודווקא פלטו אותם לחוף. התחלתי ללכת לאורך החוף, בזמן שהילדים מחפשים באזור שבו הם אבדו, והיה קשה לי להתחמק מהעובדה הפשוטה – בלי משקפיים, אני למעשה חצי עיוור. בכל עין יש לי מספר 6-7, וזה פשוט לא יאומן עד כמה אדם יכול להרגיש חסר אונים, ממש אבק אדם, בלי חתיכת פלסטיק. כך גם הגעתי הביתה, ועד שרכשתי זוג משקפיים חדש – למדתי להעריך את הראייה איתם, בדיוק כמו שלומדים להעריך כל דבר שמאבדים לפתע. גם הבנתי שאם הייתי נולד לפני 100 שנה אחורה – הייתי מוגדר למעשה כסוג של עיוור. אז תודה, הקב"ה, שנתת לי להיוולד בשנת 1979 - עם כל הכבוד לעשורים הקודמים, שבהם, כך נדמה, הכל היה אמיתי וטבעי יותר.

ניתוח לייזר? התחלתי להתעניין והאינטרנט שמח לקראתי

באופן טבעי, כמו בכל פעם שנשברו לי משקפיים או שסתם הכבידו, התחלתי להתעניין באפשרות של ניתוח לייזר להסרת משקפיים. האינטרנט שמח לקראתי, המודעות החלו לקפוץ, והרימרקטינג בכלל חגג. בכלל, רשת האינטרנט משופעת בנתונים מבלבלים וסותרים לגבי ניתוח לייזר. מכוני לייזר למיניהם משווקים את מרכולתם באופן די אגרסיבי, פורומים רפואיים מלאים בשאלות של מטופלים לפני ואחרי, סרטונים מפחידים (או מרגיעים – תלוי מי חתום עליהם) מראים מה למעשה עובר על העין בזמן הניתוח, וכל אלה גרמו לי להבין שאין סוף לדבר, וששפע מידע לא מבוקר רק יפחיד אותי. החלטתי לבדוק קודם האם אני יכול בכלל לעשות ניתוח כזה, שהרי לא כל אחד נמצא מתאים. אז קבעתי תור באחד ממכוני הלייזר, ועד אז הבטחתי לעצמי להתנהג כמו בת יענה. לא לשמוע, לא לקרוא, לא לחפור.

ביום הבדיקה הגעתי אל המכון (שאת שמו אני לא מציין בכוונה, כדי שהטור לא ייחשד כתוכן שיווקי מתוחכם). בחדר ההמתנה הצטופפו עוד כמה ממושקפים כמוני, שכל אחד מן הסתם מת להיפטר מחתיכת הפלסטיק שעל אפו. וזה עבד כמו סרט נע. מכריזים בשמך, אתה נכנס לרופא אחד, ואז לעוד אחד ולעוד אחד. בהתחלה בודקים את המספר והצילינדר שלך, אחר כך שמים טיפות קצת שורפות בעיניים כדי להרחיב את האישונים, ובהמשך עורכים מספר בדיקות. השתדלתי להיות צייתן וממושמע. פתחתי עיניים לרווחה אל מול הטיפות, התמקדתי באורות שהוקרנו לי ממכונות שונות, ורק חיכיתי שזה יגמר. לא באמת ידעתי את המשמעויות של ניתוח הלייזר. לא רציתי להשקיע בזה מאמץ ואנרגיה. הרי אם יקבעו שאני לא מתאים כלל לניתוח – אז חבל על כל הטרחה. אם אתאים לניתוח – אבדוק את זה יותר לעומק. כנראה. כלומר, אולי.

בסוף סבב הרופאים הגעתי לחדרה של מנהלת המכון, שהודיעה לי בחגיגיות – אתה מתאים לניתוח לייזר. לאיזה תאריך תרצה לקבוע? באבחה הוטלתי לתוך עולם הלייזר. צריך להיערך נפשית, מעשית, משפחתית. צריך להבין בכלל מה זה ניתוח לייזר. צריך להבין מהם הסיכונים. אבל בכל אופן, קבענו תאריך לחודש טבת, כשבוע אחרי חנוכה, והחלטתי לקוות לטוב.

עיניים הם דבר חשוב. הם למעשה שער הכניסה שלנו אל העולם. סבתא שלי התעוורה בגיל 12, כך שנושא העיניים אצלנו במשפחה רגיש במיוחד. ובכלל, מדובר אולי באיבר הרגיש ביותר בגוף. אז איך אפשר לבצע בהם ניתוח? אולי אפול על האחוז הבודד שהניתוח מסתבך אצלו, ואאבד את הראייה חלילה?

התחלתי להתעניין אצל אנשים שעברו את הניתוח. מסתבר שיש מן אחוות מנותחים כזו, שבה מבינים היטב אחד את השני, משל רצנו ביחד על הג'בלאות, עם צילינדר על הגב. כל אחד מהם סיפר משהו אחר, אבל רובם ככולם המליצו בחום על הניתוח, ואמרו שהיו חוזרים על הכל שוב, למרות הכאבים אחרי הניתוח ולמרות תחושת היובש בחודשים או בשנים שלאחר מכן. חלקם סיפרו בעיניים נוצצות על חוסר הצורך לגשש אחרי המשקפיים כשקמים בבוקר, ודווקא את ההתלהבות מזה לא הבנתי. הרי בכל מקרה אני מגשש אחרי המשקפיים והכיפה בבוקר, אז מה זה משנה אם אגשש רק אחרי הכיפה? והאם שווה לסכן את בריאות העיניים רק בשביל אותו "קידום" מפוקפק – לא לגשש בבוקר אחרי המשקפיים?

אחרי התגובות החיוביות, החלטתי לחפש באינטרנט ולראות מה באמת קורה לעין בניתוח. נפלתי על סרטון מבעית שבו הפרידו מן קרום מהעין (אל תשאלו אותי איך קוראים לקרום. או איך קראו לי כשצפיתי), אבל זה הספיק לי. הזיעה הקרה טיפסה במעלה מצחי, הבטן החלה לכאוב, ופשוט החלטתי שאני לא רוצה לדעת ולא להתעניין מה קורה שם בדיוק. מספיק לי הביקורות החיוביות שקיבלתי מצד אנשים שעברו את הניתוח, מספיק לי 99 אחוזי ההצלחה שתמיד מדברים עליהם, ומספיק לי שמעולם לא שמעתי על אדם שהתעוור בעקבות ניתוח כזה ("היה מישהו כזה בסין", הפטיר בטון כאילו-אגבי הרופא המנתח בשלב הבדיקות המקדימות). אז זהו, החלטתי. אני קופץ למים – ועדיין לא מתעניין ולא חופר בתחום. זה רק יכניס אותי לסטרס ולהתלבטויות. עושה לייזר וזהו.

הסרת משקפיים - זה מדהים, עד כמה רבו מעשיך ה'

ליום הניתוח הגעתי ביחד עם אשתי אסתר. חייבים מלווה, הסבירו לי במכון הלייזר, למרות שבגבריות-אופיינית טענתי שאוכל לנסוע לבד ברכבת, ומה הבעיה לחזור לבד וכו'. גם במכון לניתוחים, אי שם בקומה ה-30 בעזריאלי, ישבו בלובי עשרות ממושקפים או בעלי עדשות מגע ומלוויהם, וחיכו לניתוח שלכאורה ישנה את חייהם.

וזה מדהים, עד כמה רבו מעשיך ה'. גם כל האנשים האלה היו נחשבים לפני כמה עשרות שנים לעיוורים, ובאמצעות החכמה שהעניק ה' לבני הדור שלנו – אפשר בליטוש קצר של קרנית העין לחזור לראייה מדויקת. פשוט מדהים. ומדהים עד כמה הדבר נצפה כבר ע"י הזוהר הקדוש, שנכתב לפני כ-2000 שנים: "ובשית מאה שנין לשתיתאה, יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא, ומבועי דחכמתא לתתא, ויתתקן עלמא. לאעלא בשביעאה" (זוהר פרשת וירא קלב). תרגום: "ובשש מאות שנה לאלף השישי (5600 שנה לבריאת העולם, היינו במאה התשע-עשרה) ייפתחו שערי החכמה למעלה ומעייני החכמה למטה. ויכין עצמו העולם להיכנס באלף השביעי".

כאן אדלג ברשותכם על מה שהיה בניתוח עצמו. רק אספר שהוא היה קצת פחות נעים ממה שחשבתי בהתחלה (בגלל שבחרתי בסוג ניתוח שכולל החלמה מהירה, הניתוח היה קצת יותר פולשני – כך הסביר הרופא המנתח), אבל זהו. זה נגמר ב-8 שניות שבהן הוקרנה לכל עין קרן לייזר ירוקה, עם בונוס - ריח שרוף של קוטל יתושים בפעולה.

כך יצאתי הלום-קרב מחדר הניתוח אל הלובי של מכון הלייזר. משקפי פלסטיק כיסו את עיניי, ביחד עם פסי דבק שווידאו שחלילה אף גרגר אבק לא יחדור פנימה – ואחרי התאוששות של כשעתיים, נסענו הביתה ביחד. התחושה היתה מוזרה. מצד אחד, אני לא צריך יותר משקפיים! מצד שני, משקפי הפלסטיק הלא-צלולות ובקבוקוני טיפות העיניים שהייתי צריך להתמסר אליהם מעכשיו למשך כמעט חודש, היו נטל לא פחות מכביד מאשר הגישוש הקליל אחרי המשקפיים מדי בוקר.

שלושה חודשים עברו מאז ניתוח הלייזר. הראייה שלי מצוינת, ובכל פעם כשאני מתבונן במורדות הרי נפתלי שמעל קריית שמונה – אני נדהם מצלילות הראייה. אפשר לראות את העצים ברזולוציה של 4K!

עד היום המוח מסרב לקבל את העובדה שכבר אין משקפיים, ולפעמים אני מוצא את עצמי לפני המקלחת מנסה "להוריד" את המשקפיים, ואחרי שנייה מגלה שהם אינן, או שמא מנסה תוך כדי ישיבה מול המחשב "לדחוף" אותם במעלה האף, וגם שם מגלה שבעצם עברתי ניתוח. המינוס הגדול, למי ששוקל לערוך ניתוח, הוא יובש בעיניים, בפרט במקומות עם מזגן ובפרט בעבודה מול מחשב. טיפות עיניים מצליחות לפתור את הבעיה, עם מינון של בערך פעם-פעמיים ביום. לפי הסטטיסטיקה, גם הטיפות יאבדו רלוונטיות בחודשים הקרובים. וחוץ מזה – אין חסרונות.

היתרון הגדול באמת, מעבר לראייה המצוינת ללא עזרים, הוא חיזוק האמונה גם כאן. אי שם לפני פחות משנה, כשהסתובבתי על חוף הכנרת כשאני חסר אונים, תוהה כיצד נחזור הביתה כשאני בקושי רואה, ומרגיש כמו חצי בן-אדם – לא שיערתי לאן הקב"ה מכוון אותי. לא חשבתי שהגיע הזמן להבריא את העיניים, לטובתי ולטובת העשורים הבאים שלי. היום אני יודע, וזו ההזדמנות לחזור שוב אל מזמור התהילים האהוב עליי.

(א) מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַיהוָה כָּל הָאָרֶץ.

(ב) עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה.

(ג) דְּעוּ כִּי יְהוָה הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ ולא [וְלוֹ] אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ.

(ד) בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרֲכוּ שְׁמוֹ.

(ה) כִּי טוֹב יְהֹוָה לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ.