יש מקום אחר להתפלל? מכתב אישי לכל מי שמדבר בבית הכנסת

תגידו, על מה אתם מדברים בבית הכנסת?

כן, כן. לא התבלבלתי. לבית כנסת, אתם הולכים? יופי. ושם, עם  יד על הלב – מה אתם עושים? קצת מביך. נכון?

במשך שנים בית הכנסת היה בשבילי מעין מקום מפגש. כל החברים מגיעים, מתעדכנים, שואלים ובין היתר גם מתפללים, אבל לרגע שלא תחשבו שהחסרתי תפילות. יום יום הייתי מגיע בקביעות לבית הכנסת, שופך שיחה לפני בורא עולם, וגם קצת (הרבה) "מה נשמע, מה העניינים, לאן יוצאים היום.." – לפני החברים, אלא מה?

עד שיום אחד ראיתי שלט שתפס אותי בחולשתי: "אם באת לבית הכנסת כדי לדבר – לאן תלך כדי להתפלל?". האמת, לא ידעתי מה עונים לשאלה הזו.

מצד אחד, לא הגעתי הנה כדי לפטפט, הרי ברור שזהו מקום תפילה, אבל מה לעשות ש"על הדרך" פוגשים אנשים שאי אפשר להתעלם מהם. ובינינו, מה רע בהתעניינות בשלום החבר?

מצד שני, השלט אמר את דברו. תרתי משמע.

הגעתי לבית, פתחתי ספרים. לא יודע מה בדיוק "תפס" אותי בשלט הזה, אבל החלטתי לחקור בעניין. הייתי נחוש להבין למה הקוטביות הזו בין תפילה לדיבור. הרי מהי תפילה, אם לא דיבור? ולמה דיבור מוציא אותי מכלל תפילה? קראתי וקראתי, ולבסוף ירד לי האסימון. מסקנה לחיים: אם לא לומדים – לא יודעים.

כך נודע לי שבית הכנסת, מלבד התנהלותו הפנימית כמקום תפילה, לימוד ומסירת שיעורי תורה, הינו מקום קדוש בפני עצמו שכן חכמינו הרחיבו את המילה מקדש גם לבתי הכנסת "והשימותי את מקדשיכם – לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות", וכן "ואהי לכם למקדש מעט – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות".

בשל קדושה זו יש להקפיד על פרטי הלכות בבית הכנסת על מנת לשמור על כבוד המקום, בין אם הכוונה לדיבור המיועד לתפילה ולימוד, ובין אם מדובר בהתנהגות שתהא תואמת למשכנו של מלך מלכי המלכים.

על כן (שימו לב כי הנקודה הזו הפתיעה אותי יותר מהשאר) כל המתנהג בבית הכנסת שלא לצורך דברי קדושה, מתעסק עם הנייד, משוחח על ענייני מסחר וכלכלה או מתלוצץ בין כתליו, תפילתו אינה מתקבלת בשמיים, ואף יותר מכך – יש בכוחו למנוע מתפילתם של הציבור לגעת בשמיים.

אכן. צדק השלט. מה באמת יש לאדם שאינו מתפלל לעשות בבית הכנסת? בזמן שיכול היה לייצר תחמושת על ידי דיבורי תפילה נגד הצרות והקשיים, האדם בוחר לייצר תחמושת על ידי דיבורים אסורים נגד... עצמו?!

(צילום: shutterstock)

מנגד, כך הבנתי, כגודל הנזק כך גודל השכר. הספרים הקדושים לא חסכו בהפלגת שבחו של השומר פיו. שימו לב, אדם אשר נזהר בכל יכולתו שלא לדבר שיחה בטילה בבית הכנסת – מובטח לו "שיראה זרע, חפץ השם בידו יצלח, יאריך ימים, לא ימות לשחת, לא יחסר לחמו, ולאחר מותו תנוח נפשו בקבר לשכון לבטח, ואינם נרקבים גופו ועצמותיו".

מי מוכן לוותר על רשימה כזו, שירים יד. מהססים? אם כן, השלט נגע בנקודה רגישה. יש כח לדיבור להפוך עולמות.

מאז גמלתי בלבי החלטה לא פשוטה – להשתדל בבואי לבית הכנסת לא להתפזר לכל הכיוונים. להתמקד, ולשמור את הדיבורים לתפילה.

חושבים שזה היה קל?

פעם אחת, בחזרת הש"ץ, עמד לידי השכן. בדיוק הבן שלו התחתן ולא נעים לעמוד כך לידו בלי לומר איזה מזל טוב ברוחב לב. אז איחלתי. לתומי חשבתי שכאן הסתיימה המחווה הידידותית, אבל מסתבר שהטעות רק הכפילה את עצמה. מפה לשם התפתחה שיחה שהמשיכה גם אחרי שהתפילה  הסתיימה.

בושות. אפילו לא זכרתי איפה אני ממוקם בתפילה, הרגשתי נורא. מילא הייתי מדבר מרצון, אבל מתוך בושה מהחבר? השתדלתי לעודד את עצמי שאלו נפילות זמניות, ובפעם הבאה זה יהיה אחרת. אתפוס את עצמי חזק כדי לקיים את המטרה שלשמה באתי לכאן – להתפלל.

איך אומרים? כגודל ההחלטה, כך גודל הניסיונות.

כל יום הייתי מגיע נחוש בדעתי להתרכז אך ורק בתפילה, אבל מה עושים כשפונים אלייך בשאלה, ולא נעים לשתוק? נכון, השכר למי ששומר על פיו בתפילה הוא לאין ערוך, אבל תודו שזה לא נחמד שנועצים בך מבטים מלגלגים, ומתרחקים ממך רק כי פירשו את חוסר התגובה שלך כהתעלמות?

עד שמצאתי פתרון. יום למחרת הגעתי לבית הכנסת חמוש בדף שעליו שורבטו מספר מילים, והתחלתי להתפלל. מזווית העין הבחנתי במשה מתיישב לידי. הפיתוי היה גדול. אמש היה לו טסט. נו, עבר או לא עבר? הסקרנות אכלה אותי מבפנים, אבל נזכרתי באותו שלט והדבקתי עיני בסידור, לבל אכשל בהחלטתי.

משה המשיך להתפלל, כנראה חשב שלא ראיתיו, אבל אז הוציאו ספר תורה. משה נעץ בי מבט. פה חשדתי.

ניסיתי להימנע מקשר עין, אבל משה לא וויתר, "היי, מה נשמע?" היסוס קל. לשנייה התבלבלתי, אבל נזכרתי בנשק יום הדין. בחשש רב הוצאתי מכיסי פתק מגולגל, ונפנפתי כדי לעורר את תשומת לבו.

משה עקב בעיניו אחר המילים הפשוטות, שחור על גבי לבן:

מחילה. איני מדבר יותר בשעת התפילה. קבלה זו תהיה לרפואת יוסף חי בן מרים.

משה הסתכל עלי כלא מאמין. החוורתי לרגע. כמעט הוצאתי מילות הסבר מהפה כאילו שיש צורך לחזק את מעמדי, ולהתנצל על ההתנצלות שכתובה בדף, אבל אז, לא תאמינו, הישיר אליי מבט מעריך, ואמר בחיוך: "אמן. שזכות זו תהיה לו לרפואה שלמה".

איזו הקלה.

* * *

את פיסת הדף היקרה אני שומר בכיסי שנים רבות, לא שאני באמת צריך אותו. כולם כבר יודעים שאין מה לדבר איתי בשעת התפילה, ולא פונים אליי בכלל, אבל הוא משמש לי כתזכורת שבעבודת השם – אם מחליטים, הכל אפשרי. עדות לכך שגם כשקשה – ההשתדלות מנצחת. הוא מייצג את הדרך שעברתי, מגיחוך להערכה, מרצון עז להתקדם בנקודה רוחנית לדבקות במטרה.

ובנימה אישית עוד יותר, אם הייתם יודעים שאחת התפילות הכי דומעות שלכם לזיווג/ פרי בטן/ רפואה/ שלום בית לא הגיעה ליעדה. לא הייתם מנסים בכל דרך אפשרית להסיר את המניעה, על מנת לזכות לישועה המיוחלת?

לא תמיד אנו מודעים לנזק העצום שאנו עושים לעצמנו, במו פינו, כאשר אנו תוקעים מקלות בגלגלי התפילות שיכלו לפעול גדולות ונצורות בשמיים. תפילות שהיו בכוחן להשפיע רק טוב על המתפלל, ונעצרו מלבוא בשער, וכל זה רק בגלל שמוציא מפיו כמה מילים מיותרות שיכל היה להתאפק ולומר אותן לאחר התפילה, כל שכן אם מדובר במילים אסורות כמו לשון הרע, שקרים וקללות שאז הנזק גדול יותר.

התאפקות בשעת התפילה לא רק שתטיס את התפילות למקומן הטבעי, אלא גם תיתן לאדם אות גבורה. נכון. לא פשוט להתאפק, אבל זה משתלם בכפלי כפליים, שהרי לא לחינם אמרו חז"ל "איזהו גיבור? הכובש את יצרו".

מהי החומרה של שיחה בטלה בבית הכנסת? הרב אליהו עמר בסיפור קצר ומפעים על קדושת בית הכנסת. צפו