"אין מקום לשתיים", פרק א’: דלתות

גיטי עמדה מול הדלת הסגורה, ופניה לוהטות. ליל אייר חם, שלא כרגיל לעונה שבה בדרך כלל הערבים קרירים עדיין. כעת האוויר עומד מלכת. היא נקשה שוב, הצמידה אוזנה אל הדלת, ולא שמעה דבר. קול בלבה לחש לה שאיש לא נמצא בבית. הקול המקווה, המאמין, טען שזה לא ייתכן. לא ייתכן שהיא תישאר בחוץ, בלילה קיצי לוהט, ולא תוכל להיכנס.

גיטי הביטה בעצמה, חשה את הנלעגוּת שבמצבה. היא עומדת מחוץ לדלת, תיק קטן ואלגנטי (שאבא קנה!) בידיה, ואין לה אפילו מפתח. היא לבד, עלובה ומוזנחת. הכעס החם ששטף את לבה, ממלא אותו בזרמים של עוינות וכאב, ביקש ממנה לעשות את הצעד ההגיוני הבא: לעלות על האוטובוס הקרוב, ולחזור על עקבותיה.

אבל היא לא תעשה זאת. אחרי מאבק תמידי ונחוש בן שנים, לא תעשה זאת. היא לא תפקיר את השכחה הזו, כמו רבות מאחיותיה, טרף לידי המבקשים אותה. היא תמחק כל עקבות שיובילו אליה. בעקביות, אליה הורגלה מאז הייתה בת חמש, ואולי אף קודם לכן, החליטה גיטי לשתוק.

והיא אכן תשתוק. קשה ככל שזה יהיה, פוגע ומשפיל, היא תשתוק. הרגלים בני שנים אין מוחקים ברגע אחד, וגל הזעם, גדול ככל שיהיה, לא יצליח לנפץ את הסכר שבנתה במשך שנים. הסכר שלה בנוי, יציב ואיתן, וכל שנה שחולפת, כל גל המתנפץ עליו, רק מעצים את עוצמתו ומגדיל את חוסנו. בעת סערה היא תבנה עוד שורת לבנים, תהדק עוד יותר את חומת האבן. טיפת רגש לא תחדור את סכר ההגנה הזה.

ליתר ביטחון היא נקשה שוב, צלצלה שוב, ואז התיישבה על המדרגה האחת לפני האחרונה בגרם המדרגות הסמוך לדלת, נשענת בגבה על המדרגה הגבוהה ביותר. את התיק הניחה למרגלותיה, הידקה את ידיה סביב ברכיה, והמתינה.

למתי? למי? למה? היא לא ידעה. התשובות הפשוטות לשאלות אלו היו ברורות לה, אבל כשחדרה למעמקי לבה, לא מצאה אפילו תשובה אחת. בשביל מה היא עושה את הכול? זה לא מיותר? הכול הפך לעבָר, אש השתוללה וכילתה הכול, על מה את עוד נאבקת, גיטי? להעמיד פנים שהכול נשאר כשהיה?

ובכל זאת היא נשארה לשבת על המדרגה האחת לפני האחרונה, כשזו האחרונה משמשת לה כמשענת.

אולי הוא בכל זאת יבוא.

הוא לא הגיע.

כעבור כמה דקות של המתנה משמימה, החלה מדרגת האבן לגלות שהיא אינה כורסה נוחה, ועצמותיה של גיטי דחקו בה למצוא מקום נוח יותר. היא התעלמה מבקשתן, פתחה את תיקה הנאה ושלפה ספר קריאה. לפחות לא תשתעמם. הוא אמור לחזור מתי שהוא, לא? שיעורי בית כבר הכינה, למבחן למדה, אבל אם יתעכב עוד, אולי תכין את שאלת הרשות, ותשנן שוב את רשימת יוצאי הדופן למבחן באנגלית.

גיטי שקעה בקריאה. השעה המאוחרת הביאה שקט ובדידות לחדר המדרגות, כך שאף אחד לא תמה על הנערה היושבת בקצה גרם המדרגות וקוראת. האור כבה מדי כמה דקות, ואחרי שקמה כמה פעמים כדי ללחוץ על הכפתור ולהעלות את האור, השתמשה בטריק ישן שראתה את אמה משתמשת בו: הוציאה מתיקה סיכת ביטחון שיועדה לתלבושת של מחר, פתחה אותה, לחצה על הכפתור המעלה אור בחדר המדרגות, ונעצה את הסיכה במרווח הקטן שנוצר בין הכפתור למקום בו היה קבוע. כך נותר הכפתור לחוץ כל הזמן, והחשמל נותר דולק ללא הפרעה.

גיטי שבה למקומה, מרוצה. מציאת פתרונות לאתגרים שונים הייתה התחביב שלה. היא שבה לקרוא, וגילתה די מהר שאינה מרוכזת. הספר היה מוכר ואהוב, אבל הסיטואציה מנוכרת ודוחה. איך יכולה נערה להתרכז על סף דלת הבית כשהיא יושבת על המדרגות מחוצה לו במקום להיות מוזמנת פנימה, לאכול משהו ולהתקרר באוויר המזגן? הרגשת אי הנוחות הפיזית של החום, הישיבה על מדרגות קשות בגב כפוף אל הספר, לא הייתה כלום בהשוואה לזו הנפשית. אבל בעוד מוחה משנן שוב ושוב כמה לא נוחה ישיבה כפויה זו, אסרה גיטי על לבה להעלות את טיעוניו. היא לא הניחה לו להביא את הרגשות הקשים באמת כדחייה, פגיעוּת וניכור. מול דבריו, עלול גם סכר בן עשר שנים להתמוטט וליפול. עדיף לחשוב כמה לא נוח לך לשבת על המדרגות מחוץ לבית ולסבול מחום, מאשר להרהר בגורם לסצנה זו.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

היא העיפה מבט בשעונה, מותג יפה ולא זול, וגילתה שהשעה כבר עשר וחצי. ארבעים דקות היא יושבת על המדרגות, ואין איש מגיע וגואלה משבייה.

מחשבת פתע החרידה אותה: ואם תשב כך עד הבוקר? היא השיבה למחשבת הפתע שלה נחרצות: אז אשב עד הבוקר, אנשוך שפתיי ואשתוק. שום דבר לא שווה את מה שיתחולל אם לא אשתוק.

אלומת אור צרה חדרה מן הקומה שלמטה. כל הקומות היו חשוכות, לבד מזו בה ישבה, כך שהאור הפתאומי הסב את תשומת לבה לקומה שמתחת. היא זזה מעט, והציצה מבעד למעקה אל הקומה שממנה בקע האור. דלת נפתחה לרווחה ומישהי נראתה עולה במדרגות לקומה השלישית, בה ישבה.

גיטי נרתעה, נעמדה מיד ויישרה את חצאיתה, טופחת עליה קלות. עיניה קלטו מהר את דמותה של הבאה, היא הכירה אותה מבית הספר. דבורי טלר, מכיתה ח' 3. היא הכירה אותה בשם ובמראה, אבל לא יותר מזה. תמיד נראתה לה שייכת לחבורת העילית של ח' 3, וממה שהיא שמעה עליהן – לא עשה לה חשק להכיר אותה. דבורי הייתה פעם מלכת כיתה, והיו לה שלוש-ארבע "שרות" שעשו את רצונה... כל הכיתה נאלצה לרקוד לצלילי חליל מלכת הכיתה... בקיצור, לא מישהי שאת מתלהבת להתיידד אתה. היא עצמה אהובה בכיתה ופופולרית מאוד מאוד, אבל אף פעם לא ניסתה או רצתה להשתלט על הבנות ולומר להן מה לעשות. כן, אמא תמיד אומרת שאסור לה להקשיב ללשון הרע ובטח שלא לקבל אותו, אבל... איכשהו, המידע הזה תמיד מגיע, ולשון הרע טיבו שהוא מתיישב על הלב.

"גיטי?" קולה של דבורי היה קצת גבוה מן הרגיל, וגיטי הרגישה, בחוש השישי שפיתחה במהלך ארבע עשרה שנות חייה, שהיא יודעת הכול, ושהיא עלתה לכאן כדי לפגוש אותה. גל אדיר של זעם, גדול מהקודם, שטף אותה.

"כן". היא ענתה בשקט.

דבורי עלתה עוד כמה מדרגות, "הבנתי שאת לבד כאן... בואי, היכנסי אלינו בינתיים".

"אני מעדיפה להישאר כאן", ענתה קשוחות.

"גם אני במקומך הייתי מעדיפה", אמרה דבורי, עיניה הנבונות מתחייכות, "אבל אולי נעשה כמה טלפונים ונארגן לך מפתח... מה את אומרת? מכל מקום, חם כאן נורא, ואת בטח גם צמאה".

גיטי נכנעה. דבורי לא מנתה את אי הנעימות שבהישארות לבד מאוחר מחוץ לדלת, ועל כך הודתה לה בלבה. אף אחת לא אוהבת להיחשב פחדנית.

היא הניחה לדבורי להוביל אותה אל ביתה שבקומה השנייה, ונכנסה מבעד לדלת הבית.

הדלת נסגרה.

אחרת נפתחה תחתיה.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.