והגדת לבנך: איך נכשיר את ילדינו להצליח בחיים?

חג הפסח המכונה גם חג החינוך, כל כולו "והגדת לבנך". בימים אלו אנו מכוונים בכל מעשינו ותהלוכותינו למען דור העתיד. זו העת להתבונן בכך שכולנו רוצים להעניק לילדינו חיים טובים. לא רק בהווה, אלא גם בעזרת כלים שיעזרו להם בעתיד, כשכבר יהיו בוגרים ולא ישהו תחת חסותנו. אך לצד הרצון הטוב והנפלא הזה, אנו תוהים וטועים - מה יהיו אותם כלים, וכיצד נכשיר את ילדינו להצליח בחיים?

העניין הוא שבהרבה מקרים אנו נותרים עם כוונות טובות מול מבחן המציאות, וביותר ממקרה אחד - התוצאות הן רעל רגשי ואווירה קשה. הסיבה המרכזית לכך היא שאנו מתמקדים בחולשות ובחסרונות, ומדכאים בכך את היכולת של הילד. אנו מסבירים לו עד כמה הוא רע בגלל שהציק לאחיו, עד כמה הוא אדיש בגלל שלא הכין את שיעורי הבית, או עד כמה הוא עצלן משום שלא מילא את תפקידיו השונים. בכל הדיבורים האלו איננו משיגים כלום, מעבר להחלשתו של הילד ולדיכוי המרץ והשמחה שלו.

הנה, ראו את ההבדל בין התינוקות הקטנים, שמחקרים גילו שהם מבצעים כעשרת אלפים נסיונות מהרגע שבו הם מנסים לצעוד לראשונה לבדם ועד שהם מצליחים במשימה זו, להלך על רגליהם, לבין אנשים מבוגרים שלעיתים רבות כישלון אחד מסוגל לשבור אותם ולגרום להם לסגת. מדוע? בגלל שהזאטוט שעושה את צעדיו הראשונים, מעצם טבעו הוא מלא מרץ, רצון ואנרגיה להתפתח. הוא קטן מכדי להבחין בהשוואות בינו לבין ילדים אחרים, וכולו מרוכז בסקרנות שלו ללמוד ולהכיר את העולם, להתפתח. אבל כשהוא מתבגר, נצרבות בו אט אט התחושה וההבנה - המתגבשות אצלו אחרי אינספור דיבורים, השוואות, עלבונות וביקורת - שהוא לא באמת מסוגל. מכאן, לייאוש ולכישלון הבא - הדרך קלה ופתוחה.

כבר בגמרא (בבא קמא צב ע"ב) אנו מוצאים מעין זה, וכדברי רבא המביא את הפתגם השגור בפי האנשים, "כד הוינן זוטרי לגברי, השתא דקשישנא לדרדקי", ופירושו: כשהינו ילדים, נחשבנו כגברים, אבל כעת כשהזקנו - אנו נחשבים לתינוקות. דווקא הילדים הרכים הם שמשיגם הישגים מופלאים מהרגע שהם יוצאים לאוויר לעולם לכל אורך ההתפתחות הראשונית שלהם, ואילו בבגרותם, כשהם כבר מגיעים להתפתחות השכלית המלאה, או אז נראה כאילו כל היכולות וההישגים קפאו ונותרו מאחור.

כדי שנוכל להעניק לילדינו כלים לחיים טובים יותר, עלינו להתמקד ביכולות הטמונות בהם, ולעודד אותם למששן. אבל כדי שזה יקרה, עלינו לחנך קודם את עצמנו.

חיזוקים חיובים

הכח הגדול של האדם הוא לא לזהות את החסרונות שלו ולהיות גאה בעצמו על כך, ודאי לא על כך שזיהינו חסרונות של הזולת. אין בכך שום הוכחה על היותנו יעילים וטובים יותר. אדרבה, הבעיה שלנו היא שאנחנו יותר מדי מתמקדים בצדדים השלילים שלנו ושל האחרים, ועוד מתגאים בכך שהצלחנו למצוא את כל הצדדים השלילים של החיים, במקום לזכור ולהתמקד בחוזקות ובתכונות החיוביות שבתוכנו.

בפועל, כדי שהאדם יצליח לממש את הפוטנציאל שלו, עליו קודם להתמקד בו. להפסיק להתמקד במחשבה כמה אני ואחרים רעים, ולעבור לגישה חדשה שאומרת כמה אני והאחרים יכולים להיות טובים יותר. מה שמעניין, שהרבה יותר קל לעבוד על המידות הטובות ולחזק אותן, מאשר לצער את עצמינו פעם אחר פעם עם הכישלונות. העיסוק בפוטנציאל החיובי מועיל יותר, קל ומרענן יותר.

ההתמקדות בחוזקות שלנו יכולה להיות צעד משנה בחיים. במקום להשקיע 80 אחוז מהאנרגיה בכמה הבעיות גדולות ו-20 אחוז מהאנרגיה באיך לפתור את הבעיות, הבה ננסה פעם להיפך: מעט זמן נגדיר את בעיותינו ונחשוב עליהן, ואילו בשמונים אחוז מהאנרגיות והכוחות שלנו נעסוק בחיובי, במה שפותר אותן בעיות שזיהינו.

זה לא אומר שבפעם הראשונה שננסה – נצליח. אדרבה, מירב הסיכויים שבפעם הראשונה שננסה להתפתח – ניכשל. אך העיקר הוא לא להגיע למסקנה שאנחנו לא יכולים להתפתח, אלא להתמיד בנחישות ולהשקיע מאמץ ממוקד בעשיה חיובית. עשינו 2 צעדים קדימה, אחד אחורה, ועוד שנים קדימה ואחד אחורה, ובסך הכל עשינו ארבעה צעדים והתקדמנו רק שניים... זה בסדר, זו הדרך, זה הכיוון. שכן לא נשיג ביטחון עצמי אם יחמיאו לנו, וגם לא אם נתחרט למה לא החמיאו לנו בילדות. ביטחון עצמי מגיע כאשר האדם מתנסה פעם אחר פעם במימוש היכולות שלו, וכך הוא במגמה של צמיחה, שהרי "אם אין אני לי מי לי"...

אנחנו ודאי צריכים להתמקד בחיים גם בצמצום נזקים, אך זה לא העיקר, אלא בבחינת הכרח שלא יגונה. הימנעות מכישלון היא קו התחלה, אבל לא משמעות החיים. משמעות החיים היא לצמוח ולהתקדם.

כדי להשיג את משמעות החיים, הבה נתחיל לזהות את החוזקות שלנו כבר היום. ברגע שזיהינו את החוזקות שלנו ואנחנו רוצים לחזק אותן, אנחנו כבר מרגישים טוב יותר, ומלאי אנרגיה. עדיין לא עשינו כלום, רק זיהינו אותן נקודות, ואנחנו כבר חדורי תקוה ועם הפנים קדימה.

פסח הוא זמן של התחלה חדשה. מצווים אנו ועומדים "שמור את חודש האביב". נשמר ונבצר את כוחותינו הרעננים והמצמיחים: אם אנחנו יכולים ללמוד - נחזק את היכולת הזו לרמת שיא. אם אנחנו טובים חברתית -נשתפר בזה לרמת שיא. אם אנחנו יודעים לשיר - נחזק את זה במלוא הגרון והכוח. אם אנחנו יודעים להקשיב - נחזק את זה במלוא הקשב.

רוח כזו שתשרה עלינו, ודאי תשפיע עלינו ועל דורותינו. "למען תספר באזני בנך ובן בנך".