מיומנה של כלה טרייה: דווקא עכשיו כשהחתן הגיע, שמירת הנגיעה הפכה לקשה יותר

במשך כל שנות רווקותי, אוזני הייתה כרויה לשמוע את הסיפורים של חברותיי הכלות על שלל הניסיונות שמתנסים בהם חתן וכלה. ככל שעברו השנים והתרבו להם הסיפורים, כך הבנתי שאחד הניסיונות היותר גדולים בתקופה זו הוא ניסיון שמירת הנגיעה. 

אחד הסיפורים שנצרבו בתודעתי היה של חברה שהתחתנה לפני כשבע שנים. 

לעולם לא אשכח כיצד זמן קצר לאחר נישואיה, שוחחה עמי החברה הזו בטלפון ואמרה לי את אחד המשפטים היותר מזעזעים ששמעתי אי פעם: "לא משנה מה את עוברת ברווקות, לעולם אל תוותרי על שמירת נגיעה. לעולם על תקלי בזה ראש".

ואז היא פתחה את סגור לבה וסיפרה לי כיצד ברווקותה 'נפלה' עם אחד הבחורים שעמו יצאה לשידוך מתקדם. אותו בחור לא הפך לבעלה לבסוף, ואת המחיר - כך היא מרגישה - היא משלמת כיום בשלום הבית הרעוע עם בעלה. "אל תלמדי ממני", אמרה לי אז חברתי בעצב. "אני לא יודעת איך להסביר לך את זה, אבל אני יודעת שבעיות השלום בית ביני לבין בעלי נובעות אך ורק מהניסיון שעברתי עם אותו בחור, בחוסר שמירת נגיעה. אז מה אם זה 'רק' לחיצת יד או חיבוק? זה נראה לך מעט, אבל בחיים שאחרי זה הרבה מאוד. אני יודעת. אני זו שמשלמת על כך היום את המחיר", סיכמה. 

תמיד ברחתי מבחורים שאינם שומרים נגיעה בצורה חד משמעית 

אני זוכרת כיצד בכל סיפור כזה - משהו התחולל בי. משהו קרה לי בתוכי, והאמונה שכך בדיוק צריך להיות - התחזקה בי אלפי מונים. זה לא קרה מיד, אבל עוד סיפור ועוד אחד ועוד, הם אלו שבנו בי לבסוף את הבניין המוצק, את היסודות האיתנים והחזקים של הדעת וההבנה איך זה צריך להיות לפני החתונה, ולאחריה. 

והאמת היא שבכלל לא חשבתי שאורב לי כאן ניסיון כלשהו. 

חשבתי שבניתי את הדעת סביב המילים 'שמירת נגיעה' בצורה כל כך חזקה - עד ששום דבר לא באמת יכול להפריד ביני לבינה, אך טעיתי. אני מודה. לא חשבתי שאיבחן בזה בצורה כל כך חזקה עם הזיווג שלי, כי הרי מה לי ולזה? זה לא שאי פעם הרשיתי לעצמי ליפול כמלוא נימה בניסיון הזה... נהפוך הוא. תמיד ברחתי מבחורים שאינם שומרים נגיעה בצורה חד משמעית ובלי פשרות, ותמיד הגבולות שלי בעניין היו ברורים ובלתי ניתנים לשבירה. 

אז איך ואיפה זה פוגש דווקא אותי, דווקא בתוך הישועה שלי? אני לא יכולה להתחיל להסביר לך, אבל דווקא שם, דווקא בתוך הישועה - ניסיון שמירת הנגיעה מתעצם אלפי מונים. 

צריך לדעת שכשמוצאים את החצי השני, זה פוגש אותנו בדקויות, וכל דבר כמעט יכול 'להצית' את ראש הגפרור. מספיק שהחתן שלי אומר איזה וורט יפה, או שאני פתאום מזהה בו דברים שאני נורא נורא אוהבת... מספיק שהלך לנו טוב בסידורים לקראת החתונה ומספיק שאנחנו פתאום מבינים יותר ויותר כמה אנחנו מתאימים - וזהו. זה נדלק, זה עוצמתי וזה עלול להיות הרסני. 

הרגש הוא רק סימן עבורכם להתאמץ יותר, לרצות לקדש את שמו יתברך יותר

אז מה עדיף, שלא יהיה רגש בכלל? ממש ממש לא. הרגש הזה הוא מצוין. 

בלי רגש - לא אני ולא הוא היינו מוכנים 'ללכת על כל הקופה', ולהתחייב זה לזו לכל החיים. 

בלי רגש, בלי רצון, בלי השתוקקות ובלי אהבה - לא באמת הייתי רוצה למסד קשר שעליו אמור להיות מושתת ה'מקדש מעט' שלנו. 

אלא מה? היום אני מבינה שהרגש שם לא סתם. הרגש הוא סימן לכך ששנינו, גם אני וגם החתן שלי, צריכים להתאמץ יותר כדי לשמור על עצמנו עד לחתונה (וגם לאחריה, שכן גם אחרי החתונה אין זה מדרכי הצניעות ללכת יד ביד ברחוב למשל) ולרצות לקדש את שמו יתברך יותר. 

הרגש הוא סימן לכך שהשם עמד בהבטחה שלו, ונתן לנו ישועה מושלמת - בלי להשמיט את מה שהכי רצינו וייחלנו לו. אז איך, איך יעלה על הדעת להחזיר לו משהו שיצער אותו? 

להישיר אליו מבט ולדעת שאנחנו 'יכולים עליו'

אז נכון, מיום ליום זה הופך לקשה יותר ויותר. 

אבל איך לימד אותי פעם איש חכם? קשה יש רק בלחם, ו'קשה' זו לא סיבה לוותר - אלא אפשרות להערים על היצר בדרך אחרת. כשם שהחיים עצמם הם לא 'תוכנית כבקשתך' כך גם הישועה וכל הפרטים שנתפרו בה בעבורנו מבעוד מועד. 

מה אפשר לעשות כדי להתמודד? אגלה לכם שלנו מאוד עוזר ללמוד את הנושא לפרטי פרטים, ולחשב שכר מצווה נגד הפסדה. מה נרוויח לעומת מה נפסיד? כל מי שעיניו בראשו יגיע למסקנה המתבקשת, והיא שבחוסר שמירת נגיעה - מפסידים הכל! את כל השלד הרוחני שעמלנו עליו במשך שנים, ואת כל הבניינים הרוחניים שעוד היו עתידים להיבנות על אותו שלד. 

הקב"ה לא באמת מבקש מאיתנו דברים שהם בשמיים. 

אם הוא נתן לנו את הניסיון הזה - אנחנו יכולים לעמוד בו. אם אנחנו יכולים לעמוד בו - אנחנו נעשה את הכל כדי לצאת ממנו מחוזקים יותר, שמחים יותר ובעלי 'שלל' שהרווחנו בתוך הקושי, ובזכותו. 

אם זה לא היה קשה - זה לא היה ניסיון. ואם זה ניסיון - יש לנו דרך להעלות אותו על נס. מה זה להעלות על נס? אז ראשית זה כפשוטו - להחמיא לניסיון ולשבח אותו. להתייחס אליו בצורה חיובית, לא לפחד ממנו. להישאר, להישיר אליו מבט ולדעת שאנחנו 'יכולים עליו'. ודבר שני זה לדעת שבתוך הניסיון מחכה לנו שפע נסי, שלא היה מגיע אלינו בצורה אחרת. שפע מסוג אחר שמחכה רק שנעבור ונצלח את הניסיון הזה, כדי לתת לנו מתנה שלא חלמנו עליה. 

לטורים נוספים של 'מיומנה של כלה טרייה':

אולם שמכבד את עצמו, צריך להגיש את הצלחת הכי יפה שיש 

כמה קשה זה כבר אמור להיות למצוא אולם נורמאלי?

למי הצבעתי בבחירות, ומה הבנתי 'על הדרך' בנוגע לתפקידי כאישה?