"כך הצילה אימי, צעירה בת 27 עם 5 ילדים, את משפחתה מהנאצים": ראיון מרגש

"יש לי חשש כבד מאוד שבגלל שדור שורדי השואה הולך ומתמעט, הזיכרון של המאורע ההיסטורי יתכהה וידעך", חולקת רבקה (להב)סנדק את דאגתה. רבקה, שורדת שואה בשנות ה-80 לחייה, אומרת שגם כיום, בחלוף כ-80 שנים מפרוץ מלחמת העולם השנייה, "האנושות השפויה איננה מסוגלת לקלוט את גודל האסון שפקד את עמנו". רבקה מציעה שבעיקר יקשיבו לעדויות האישיות של שורדי השואה

רבקה מתגוררת כיום בטבריה, העיר אליה הגיעה בשנות ה-50 של המאה הקודמת. במרוצת השנים הקימה משפחה, ועבדה ברשות המים הממשלתית. עד 2001, עת פרשה, רבקה היא האישה שקבעה ומדדה את מפלס אגם המים המתוקים. "נולדתי לסבים וסבתות שהיו מאוד דתיים, עוד לפני המלחמה", חולקת רבקה את סיפורה האישי, "לא זכיתי להכיר אותם אלא מתמונות, הוריי היו גם כן דתיים, ובמהלך כל המלחמה שמרו בצורה קנאית את כל חגי ישראל, כולל הצומות, למרות שלמעשה צמנו כל הזמן. הנחילו לנו שאנחנו חייבים להיצמד ליהדות ולערכיה. שאבתי את הכל".

ערב פרוץ המלחמה משפחת סנדק ב- 1939 ברקע הבית שאביה בנה באוסובה (צילום: אלבום פרטי)

"מסע נדודים שנמשך 10 שנים"

משפחת סנדק קבעה את מושבה בפולין, בעירייה ולודבה, על גדות נהר הבוג המערבי. "עלינו ארצה עם שארית הפליטה", היא משחזרת, "הצלחנו להימלט בערב פרוץ המלחמה. חצינו את נהר הבוג, ופתחנו במסע נדודים שנמשך 10 שנים. מי שלא ברח - נשלח ל'סוביבור'. אנחנו לא ידענו מה עלה בגורל היהודים, ומצאנו את עצמנו ביערות, כשמעלינו קולות ההפצצות של מטוסים. הבריחה שלנו הייתה בזכות אימי, הניה ז"ל, צעירה בת 27 בשעתו, עם 5 ילדים, שגילתה אסרטיביות ולקחה אחריות. בצד האוקראיני חיכו לנו הסובייטים והגלו אותנו לסיביר, שם הגברים עבדו בכריתת עצים במינוס 42 מעלות או במכרות פחם.

משפחת סנדק לפני המלחמה (צילום: אלבום פרטי)

גם הנשים נלקחו לעבוד במתפרה, ואת הילדים סגרו במעין מכלאה, בה קפאנו מקור. אמא שלי ארגנה כמה נשים, שכתבו עצומה לנשיא סטלין בדרישה שיחזירו את הגברים. כעבור כמה זמן קצר נזרקו כרוזים מהאוויר שהודיעו ש"הגברים חוזרים הביתה".

רבקה זוכרת את תחושת הרעב הקשה. "מסיביר המשכנו לאוזבקיסטן כשחלק גדול מהמסע עברנו על עגלה, ממש כמו טוביה החולב. התעוורתי, ומהרעב התנפחנו. אבי נחמן ז"ל, שהיה סנדלר, התחיל לתקן נעליים למקומיים ובתמורה קיבלנו קמח שאפשר לנו לשרוד. בזכות תרופת סבתא של המקומיים, שהמליצו לעשות קומפרסים עם שתן - הראייה חזרה אליי".

משפחת סנדק נדדה עד לעלייה לארץ ישראל. רבקה הגיעה כשהיתה בת 12. "רציתי לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. לא חוויתי ילדות, בתוכי תמיד הרגשתי שאני בוגרת. מצאתי עבודה בקק"ל, בהיותי בת 14. עבדתי במחלקה הטכנית במיפוי ומדידות, שנערכו במסגרת הקמת יישובים קטנים בגליל המערבי". אחרי 6 שנים העבירו את משרדי קק"ל לאזור הקריות, "למחרת מצאתי עבודה ברשות המים הממשלתית בתפקיד מרכזת אזור כנרת".

לרבקה 3 ילדים - 2 בנים ובת חוזרת בתשובה. בנה הצעיר, שי להב, הוא ממקימי להקת 'מופע הארנבות של ד"ר קספר'. בנה הבכור עופר, פרופ' לאסטרונומיה וחוקר חלל. "סיפוק גדול לראות איך הכנרת מתמלאת, השובלים החדשים נמהלים במים הקיימים". כיום רבקה מתנדבת ברשות המים, בבית החולים פורייה ובביטוח הלאומי. לפני כשנתיים קיבלה מעיריית טבריה את התואר 'יקירת העיר' בגין פועלה והתנדבותה.

"השתתפתי שנים רבות במדידות של חלוקת המים לממלכת ירדן בירמוך", היא נזכרת, "עוד לפני הסכם השלום עם ירדן, עברנו לצד שלהם, וביצענו מדידות. הירדנים היו מגיעים עם משלחת גדולה, בעוד שאנחנו מנינו 4 או 5 אנשים. לפי המדידות עשינו את חלוקת המים, ואני זוכרת שאם לא הייתה הסכמה על המדידה הירדנים היו אומרים: 'מה שרבקה תגיד'. מלבד זאת, בעבודה השוטפת, עשינו מדידות רצופות שקבעו את מאזן המים בכנרת. על סמך הנתונים - קבענו את המפלס".

ענני בוקר מרץ 2019 הכנרת ברקע (צילום: אלבום פרטי)

גאות ושפל בכנרת – "העיניים של המדינה"

אחרי 5 שנים שחונות, גשמי החורף הנוכחי תרמו לעליית המפלס בלמעלה מ-3 מטרים. רבקה: "אני זוכרת ימים יפים שלה. למשל בחורף 1991-1992 הטיילת של טבריה הוצפה, המים הגיעו ל-6 מטר גובה. פתחו את סכר דגניה ושיחררו כמיליון קוב מים. הכנרת הייתה בשיאה. הכנרת היא העיניים של המדינה, היא השקתה אותנו למרות שגם בימים הטובים, שאבו ממנה רק שליש מהתצרוכת, היום זה אתר תיירות, רק שישמרו עליה". מידי יום, רבקה מתעדת את הכנרת בצילומים מזוויות שונות. "אין לנו מקום כזה יפה בעולם", היא מצהירה, "הכנרת תישאר בליבי, גם אם אני לא ברשות המים, אני לא יכולה בלעדיה".

גאות בנחל עמוד. רבקה בימים שעבדה ברשות המים (צילום: אלבום פרטי)

בשנות הבצורת היה חשש שהכנרת תתאדה?

"גם אם הכנרת לא תתמלא במים - אין אפשרות שהיא תתאדה, היא פשוט תהפוך לאגם יותר קטן. אומנם אני לא נביאה אבל הכנרת תישאר לעולם, יש מעיינות תת קרקעיים, וחוץ מזה יורד גשם. ב-92 למשל סחפנו את המדינה, זה היה היסטורי, הגיעו באלפים לראות את ההצפה בכנרת. נדרשנו לשבת עד שעות מאוחרות, באזור קיבוץ דגניה, וכשמקורות היו פותחים את הסכר, זה היה מתואם. אנחנו מדדנו כמה ס"מ שיחררו בשעת לילה מאוחרת, ובקור המקפיא. בחודש אפריל 2003 היה שיטפון גדול מאוד, עבדנו בירמוך מול הירדנים, והזרם סחף את מכשיר המדידה בעוצמה רבה".  

רבקה נכנסת לעשור התשיעי של חייה, אבל לא עוצרת. היא מתנדבת 5 ימים בשבוע. "הגיל לא פונקציה", היא פוסקת, "אני מרגישה צעירה, ואני מאוד נהנית להתנדב, ואת המגע עם הקהל. כשהתחלתי להתנדב בביטוח לאומי גיליתי שהייעוד שלי לעבוד עם אנשים. אני מקשיבה לאנשים, כפי שמעידים עליי, ואכן הפונים שופכים את ליבם. הם חולקים איתי את הבעיות הקשות. זאת הקלה. ההתנדבות תופסת ממד גבוה בחיי, כשאני עוזרת למישהו ויש תהודה חזרה אני שמחה".

איך את חשה כשאת שומעת את מכחישי השואה, ועדה לגל האנטישמיות העולמי?

"האנושות השפויה אינה מסוגלת להפנים את גודל האסון שפקד עמנו, אולי זאת הסיבה להכחשה. לא מבינים איך העם ששרד, קם וזקף ראש. נאספנו כל שורדי השואה לתקומה, בנייה וצמיחה מחדש. איך אפשר להאמין שעברנו דבר כזה? בכל דור קמות קבוצות שלא אוהבות אותנו כיהודים. אנחנו עם גאוניות מסוימות. הסתה בשילוב של חינוך שלילי וקנאה – מביאות לכך. זה מביא סחף והשפעה הדדית. הרי רוב האנושות מתנהגת בעדריות. מספיק דמות נערצת, ואחרים הולכים אחריה. הם חיים את הרגע, לא חושבים על מה שהם עושים".

החשש הכבד של רבקה הוא שדור שורדי השואה הולך ומתמעט. "החיים זורמים קדימה, ומה שעברנו קשה מאוד", היא אומרת בעצב, "זיכרון השואה פחות ידבר לדורות הבאים. בגלל שהדור הראשון נעלם בהדרגה, השואה אולי תהיה סיפור היסטורי, זה לא יצבוט בלב - ומכך אני חוששת. לצערי זה תהליך טבעי בקשת החיים".

מה ניתן לעשות?

"מערכת החינוך נדרשת לעשות פחות משלחות לפולין כדי לראות את המחנות. כך לעולם לא ניגע בנפשות הצעירים, וגם אי אפשר לדרוש מהם להרגיש או לתת להם לחוש אשמים בגלל שהם לא מזדהים. נוסף לחינוך החובה הייתי מציעה מפגשים תכופים בין התלמידים לשארית השורדים, להכין חומרים מוקלטים ולהקשיב לסיפור חייהם. ייתכן וזה יישמר לדורות הבאים. כשהם ישמעו את קול הניצולים – זה יגע בהם באופן אישי. בעבר נתבקשתי, על ידי מסיימי תיכון, לספר את הסיפור, הם כתבו והקליטו וחשתי שהם הזדהו רגשית. זה עוצמתי וחזק הרבה יותר מאשר משלחות לפולין.

"צריך להפעיל חוגי בית בבתי אבות, לתעד את סיפורי ההישרדות של כל ניצול. אני מאוד מודאגת שזיכרון השואה יתכהה. נכון שהזכות של הדורות הצעירים לחיות, ולדאוג לעתידם, אבל אין עתיד בלי עבר, והעבר טעון וקשה ואסור שיתכהה. רוב ניצולי שואה מחכים לספר את סיפורם - זה נותן להם טעם לחיים. הבדידות מכה ביהודים ששרדו את אושוויץ. פעם היו סגורים ולא סיפרו, אבל הם חיים על זמן שאול והם רוצים שידעו מה הם עברו, זאת משימה היסטורית וחינוכית ראשונה במעלה".

השיר שהקדיש לאמא – מבוסס על סיפור ילדותה

היוצר המוזיקאלי שי להב, בנה של רבקה, הוציא יחד עם רן גולני מההרכב fog שיר שכתב באנגלית when she cries, שמילותיו מבוססות על סיפור ילדותה של אימו. שי: "השיר מבוסס על סיפור ילדותה של אימי שהיתה פליטה, ולמעשה כל תקופת השואה נדדה, וגם כשהמלחמה הסתיימה היא ובני משפחתה היו במחנה עקורים בגרמניה. היתה לה ילדות לא שגרתית, ורק בשנים האחרונות היא מדברת עליה. למעשה כל מה ששמענו בבית היה מסבתי ז"ל. אמא העדיפה לאמץ זהות ישראלית, ורק בשנים האחרונות היא נפתחה יותר והחלה לחלוק את סיפורה, לכן כשהיא שמעה את השיר היא התרגשה מאוד. על עטיפת הדיסק שמתי את התמונות של אמא, ואז הבנו שהשיר הזה מדבר על כל הילדים הפליטים באשר הם, שילדותם נלקחה מהם".