"כמה טוב שאני יהודייה": יומן גטו לודז’ של הנערה רבקה ליפשיץ

"הו אלוקים, סייע לי לקום,

הרי לבדי לא אוכל...

עשה שמפני הקושי לא ארעד,

והקם את קומתי חיש קל...

אלוקים שלי! אלוקים! אני כה מתגעגעת

ולגמרי אובדת עצות.

מול הודך אני בהכנעה כורעת,

רוצה להיות טהורה! להמעיט במגרעותיי!...

אלוקים שלי!

אלוקים יקר, אני מאמינה שתעזור לי!...

את קטעי השירה מלאי האמונה הללו כתבה רבקה ליפשיץ, נערה יהודייה בת 14, ב- 1 בפברואר 1944, במסגרתו של יומן אישי אותו החלה לכתוב ב- 3 באוקטובר 1943 בגטו לודז' שבפולין. רבקה הייתה בת למשפחה חרדית – בתם הבכורה של יעקב אהרן ומרים ליפשיץ. בעת בה החלה את הכתיבה, הוריה ושניים מאחיה כבר לא היו בין החיים, והיא נותרה יחד עם אחותה ציפורה (ציפקה) בת ה- 10 ועם שלוש בנות דודתה – אסתר, מינה וחנה – להיאבק מול מכונת ההשמדה הנאצית, שכילתה בהדרגה את חייהם של תושבי הגטו עד שחנקה אותם סופית עם חיסולו של הגטו בקיץ 1944 ושילוח שארית תושביו אל מחנות ההשמדה.

יומנה של רבקה מתאר בעין של נערה מתבגרת את הקשיים היומיומיים אותם חוו תושבי הגטו, אך ייחודיותו טמונה באופן בו הוא חושף את התמודדותה עם המתרחש דרך פריזמת האמונה הדתית ודבקותה בבורא, למרות הסבל הגופני הרב, ובעיקר הרעב המצמית. לנגד עינינו נגלית דמותה של נערה חדורת אמונה, המאמינה כי הישועה ממרומים בוא תבוא. הישענות זו מקנה לה נוחם וכוחות כמעט על-אנושיים להמשיך לשרוד בתנאים הבלתי אפשריים תוך שהיא מייחלת לגאולה. "תמיד ובכל מקום אני יכולה לסמוך עליו, אבל... גם אני צריכה לתת לכך יד, כי הרי שום דבר לא יתרחש מאליו... אבל אני יודעת שאלוקים יעזור לי!", כתבה רבקה ב- 2 בפברואר 1944. "הא, כמה טוב שאני יהודייה, וכמה טוב שלימדו אותי לאהוב את אלוקים...".

"והנה שוב הגיע יום שישי!... איך שהזמן טס מהר!... ולאן? מה אנחנו כבר יודעים? מה מצפה לנו בעתיד? אני שואלת בפחד ובאותה מידה בסקרנות של נערה. ואולי בכל זאת? ויש לכך גם תשובה, תשובה גדולה: אלוקים והתורה! אבא אלוקים ואימא תורה! הם הם ההורים שלנו! כל יכולים, יודעי כול, נצחיים!!! איזה כוח אדיר!!! אני הרי בהשוואה לכך יצור מזערי שקשה להבחין בו אפילו בעזרת מיקרוסקופ... אבל מה זה משנה...? הא, אני צוחקת על כל העולם, אני היהודייה המסכנה מהגטו, אני שלא יודעת מה יהיה איתי מחר... אני צוחקת על כל העולם כי יש לי משענת, כי יש לי את המשענת הגדולה, הענקית של האמונה. כי אני מאמינה! וככה אני חזקה יותר, עשירה יותר ושווה יותר מהאחרים. אלוקים, אני כל כך מודה לך!!!..." (11 בפבר' 1944).

"הרבה אנשים כבר תהו בשביל מה זה, למה כל זה, ולאט, בהדרגה, איבדו את האמונה, איבדו את הרצון להמשיך לחיות... הא, זה הרי כל כך נורא!... לכן אני מודה לאלוקים פי שלושה ואפילו פי ארבעה על שאני מאמינה, על שנתן לי את יכולת האמונה. כי בלעדיה גם אני, כמו אחרים, הייתי מאבדת את הרצון לחיות... התאזרי בסבלנות, בעזרת השם הכל יהיה טוב" (12 בפברואר 1944).

"הדבר היחיד שמוסיף לי עוד קצת כוח הוא התקווה שלא תמיד יהיה כך ושעכשיו אני צעירה, ואולי יום אחד עוד יצא ממני משהו ואז אוכל לעשות משהו. אני הרי חייבת שתהיה לי תקווה. לכן אני יהודייה, כדי להאמין ולקוות. אני מקווה שהתקווה הזו נשענת על יסוד חזק. אלוקים, הבא את הזמן הזה במהרה" (29 במרץ 1944).

"רבקה לא איבדה מעולם את צלם אלוקים שבה"

מסיבה בלתי ברורה, יומנה של רבקה נקטע בחטף ב- 12 באפריל 1944. בחודש אוגוסט היא נשלחה עם אחותה הצעירה ובנות דודתה למחנה אושוויץ. ציפקה לא הצליחה לשרוד את הסלקציה ונשלחה לתאי הגזים. רבקה ושלוש בנות הדודות המשיכו לשתות את כוס התרעלה – באושוויץ, במחנה עבודה לנשים סמוך למחנה הריכוז גרוס-רוזן אליו נשלחו, ובצעדת המוות הנודעת לשמצה שהובילה אותן למחנה ברגן-בלזן, אליו הגיעו באפיסת כוחות מוחלטת ועל סף המוות.

ברגן-בלזן שוחרר על ידי חיילי צבא בריטניה באפריל 1945. חנה נפטרה ביום השחרור, וכאן גם נפרדה דרכה של רבקה מאסתר ומינה, שהועברו לשוודיה לצורך טיפול רפואי והבראה. מצבה של רבקה היה אנוש, אך למרות עדותה של מינה כי בת דודתה נפטרה במחנה, המחקר ההיסטורי של השנים האחרונות העלה כי רבקה שרדה מספר חודשים נוספים והועברה למחנה המעבר ליבק, וממנו לבית חולים בניינדורף שלחוף הים הבלטי, שם נעלמו עקבותיה.

גורלה של רבקה, אם כן, נותר עלום, אך בדרך נס היומן אותו כתבה הצליח להיחלץ מתהום הנשייה. היומן, שנלקח עמה במסע לאושוויץ, התגלה באביב 1945 בתוך אפר המשרפות על ידי ד"ר זינאידה ברזובסקיה, רופאה סובייטית שנלוותה אל חיילי צבא האדום ששחררו את אושוויץ. הרופאה שמרה את היומן בתוך מעטפה, וכעבור יותר מחמישה עשורים, לאחר מותה, מצאה נכדתה את היומן בין חפציה והעבירה אותו למרכז השואה בצפון קליפורניה. למרבה הפלא, 112 עמודיו הצפופים של היומן נשמרו במצב שאפשר, בעבודת נמלים, את פענוח כתב היד ואת חשיפת זהותה של הכותבת – רבקה ליפשיץ. בהמשך הצליחו החוקרות שטיפלו במסמך הנדיר ליצור קשר עם בנות הדודות של רבקה, שהקימו במהלך השנים משפחות גדולות לתפארת – אסתר בורשטין ומינה בויאר לבית ליפשיץ.

"אני מרגישה עצב רב על שלא זכיתי להכיר את רבקה", כותבת הדסה חלמיש, בתה של מינה. "אני בטוחה שהייתי מוצאת שפה משותפת איתה. אני מרגישה שלמדתי ממנה איך אפשר ואיך צריך לחיות בכל מצב. גם במצבי חיים בלתי אפשריים, תחת הכיבוש הנאצי, לא איבדה רבקה מעולם את צלם אלוקים שבה. היא שאבה כוח מאמונתה בקב"ה, מהתורה ומחיי הרוח המלווים גם את חיי המעשה, והפנימה את הידיעה שחיי הנצח נעוצים ברוח".

* הציטוטים מתוך היומן ודבריה של הדסה חלמיש לקוחים מתוך הספר "לכתוב עד כלות" – יומנה של רבקה במהדורתו העברית, שיצא לאור בהוצאת מוסד הרב קוק, בעריכתן של אסתר פרבשטין, מיכל אונגר והדסה חלמיש.