כשמרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל לא רצה להיות עם הארץ

"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶֽם. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶֽם. אַל־תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵֽאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶֽם" (י"ט, ב'-ד')

המתבונן בפסוקים הפותחים את הפרשה תמה תמיהה רבתי: בדרך כלל מקובל לעלות מן הקל אל הכבד, ואילו כאן נעשה ההיפך – בתחילה דרשה התורה "קדושים תהיו", שהיא מעלה גבוהה ביותר – לנהוג פרישות וקדושה אף בדברים המותרים, "קדש עצמך במותר לך" (יבמות כ ע"א).

אחר כך ירדה התורה לדרגה פחותה, וציוותה דבר שהשכל מחייבו: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", וכן על שמירת השבת שאיסורה בסקילה - "וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ". והרי אדם הנמצא בדרגת קדושה ודאי ישמור את השבת ומדוע יורדת התורה בדרגת הציווי?

אם לא די בכך, יורדת התורה לבסוף לדרגה הרבה יותר פחותה, ומזהירה: "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם". ומאחר ואמרו חז"ל "כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה" (חולין ה ע"א), קשה - כיצד יורדת התורה מדרישת קדושה לאיסור עבודה זרה, שאף האדם הפחות שבישראל אינו עובר עליה? וכי יעלה על הדעת שנבוא לאדם קדוש כמו הבבא סאלי זצ"ל, שהיה קדש הקדשים, ונאמר לו: "תשמור שבת ותכבד את ההורים, טוב?...".

ובכלל, האם נאמר לאדם מן השורה: עליך להיות צדיק עליון קדוש וטהור שאין כמוהו, ולהמשיך ולהזהיר אותו שיכבד הורים ולא יחלל שבת, ובנוסף שלא יעבוד עבודה זרה?!... מלבד זאת תמוה, מפני מה חוזרת התורה בכל פעם על התיבות "אני ה' אלוקיכם"?

אלא שהתורה הקדושה בפסוקים אלו מדברת כלפי כל הסוגים והדרגות בעם ישראל. "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"- בעם ישראל קיימים סוגים מסוגים שונים והקב"ה מדבר אל לבם של כולם ואינו דוחה אף אחד מהם. אין שום סוג שהקב"ה אומר עליו: איני רוצה לשמוע עליו כלל.

אין סוף לדרגות הקדושה

בתחילה פונה הקב"ה אל אלו הלומדים תורה כל היום, עוסקים בתפילה ובמעשים טובים, חיים בקדושה ובטהרה ומקיימים בעצמם "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים ט"ז, ח'), כמו רבי שמעון בר יוחאי, רבנו הקדוש, רבי עקיבא ושאר התנאים והצדיקים, ואומר להם: "קְדשִׁים תִּהְיוּ" - תמשיכו לעלות במעלות הקדושה ותתקדשו יותר, עד שתגיעו לקדושה עילאית. אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה (יומא ל"ט ע"א).

צריך לדעת שאין סוף לדרגת הקדושה, וגם האדם הקדוש ביותר - יכול להתעלות לדרגה גבוהה יותר. מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל "אכסן" במוחו ארבעים אלף ספרים... פעם סבל מאולקוס, והמליצו לו לפנות לפרופסור גדול בהדסה, מומחה לעניין, שיטפל בו. סדרו לו תור בשעה מוקדמת, והרב בקש שיאמרו לו את שעת התור המדויקת כדי שלא ייאלץ לבטל זמנו לריק.

הוא הגיע בזמן, אלא שאז התברר כי הפרופסור הוזעק לניתוח דחוף ברגע האחרון, ואין ברירה אלא להמתין לו.

מרן המתין במקום עוד שעה, ולאחר מכן נערכה לו בדיקה מסוימת שארכה גם היא כשעה. רק אז נודע לרב בית החולים שמרן שם. הוא הזדרז להגיע אליו והתנצל: "לא ידעתי שהרב כאן, אילו ידעתי - הייתי מביא לו איזשהו ספר, שלא יבטל את זמנו"...

"זה בסדר" - הרגיעו מרן - "בינתיים עברתי על כל מסכת זרעים כמה פעמים"...

והנה, למרות שכל התורה כולה היתה בראשו, ואפילו לא היה צריך ספרים בכדי ללמוד - עם כל זאת היה מנצל כל דקה מזמנו, ומפחד לאבד אפילו דקה אחת.

תמיד כשהיו ניגשים בעניין מסוים, היה אומר: "מה זה קשור אלי? למה אני צריך לעשות את זה? אתם רוצים שאצא עם הארץ?!"...

הוא, שידע הכל והיה בקי בכל, חשש לצאת עם הארץ...

כי אין סוף לקדושה, וככל שאדם עולה במעלות הקדושה והטהרה, הוא רואה שלה' יתברך אין סוף, ואפשר תמיד לעלות עוד ועוד...

כולכם שלי – אני ה' אלוקיכם!

לאחר הפנייה לקדושים שבעם ישראל, פונה הקב"ה לקבוצה הפחותה. מהם אי אפשר לדרוש להיות בקדושה כמו בני הקבוצה הראשונה ולעסוק כל היום בלימוד תורה ובעשיית חסדים, אבל לפחות "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו", יכבדו את ההורים וישמרו את השבת הקדושה, יחד עם שאר מצוות התורה שביכולתם לקיים. אחריהם חוזר הכתוב ואומר "אני ה' אלוקיכם".

הקבוצה השלישית הם אותם שלגמרי ירדו מן הדרך. הם אינם שומרים שבת ואינם מקיימים מצות כיבוד אב ואם.

בדרך כלל, שמירת השבת מאחדת את המשפחה. הילדים באים לשבת, יושבים בשולחן שבת, ויש עדיין אווירה של כיבוד אב ואם, כי הם מכבדים את ההורים ושומעים אותם. אך אלו שבהם עוסק הכתוב כאן כבר התרחקו מאד. הם כבר לא גרים בבית, מגיל עשרים וחמש הם שכרו דירה לעצמם וחיים לבדם. מזמינים אותם לשבת, אך להם אין זמן לבוא... "ליל שבת זה היום שלי... אני לא מוכן להפסיד את הבילויים...". ה' ישמרנו. הוא כלל אינו מבין למה לבוא להורים, מה הם מבינים בכלל? זהו הבן החמישי מארבעת הבנים שבהגדה, שאפילו לא נמצא במדרגת כיבוד הורים ושמירת שבת, ואינו מוכן ליצור קשר.

להם אומר הקב"ה: "אל תפנו אל האלילים ואלוהי מסכה לא תעשו לכם" – אל תפנו לכל מיני אמונות תפלות ולאפיקורסות! אל תתייאשו ותאמרו – ה' לא מסתכל עלינו בכלל. לא ולא! גם עליכם אני מסתכל – "אני ה' אלוקיכם". עדיין יש בכם משהו! וההוכחה – שאינכם פונים אל האלילים ולאלוהי המסכה. אני אלוקים גם עליכם!

כל פסוק ופסוק מסיימת התורה במילים "אני ה' אלוקיכם" להורות לנו, שלא משנה באיזה מצב נמצא היהודי. גם אם פרק עול תורה ומצוות, ואין לו לא שמירת שבת ולא כיבוד הורים, גם אז הקב"ה אוהבו ומעריכו על עצם העובדה שהוא משתדל כפי יכולתו והשגתו.

אמנם, אין ספק כי כל אחד צריך לשאוף להיות במדרגה העליונה, מדרגת הקדושים, אבל אין לאבד תקווה משום יהודי, ולו הרחוק ביותר, וחלילה אין לזלזל בו!

גם חיבור קלוש משיב יהודי למוטב

האדמו"ר מקרלין זצ"ל הקודם, סבו של האדמו"ר הנוכחי, הגיע לאחר השואה לגור בארצות הברית. באותה תקופה היה באמריקה ניסיון גדול בשמירת השבת. יהודים שומרי שבת התקשו מאד בפרנסתם, ולא מעט יהודים זנחו בעקבות הקושי הזה את יהדותם. ראשית החלו לפתוח את חנויותיהם ולעבוד בשבת, ומהר מאד נטשו אחר גוום את התורה, את התפילין, את הכשרות ואת היהדות כולה.

סביב הרבי הסתופף קהל חסידים ששמר שבת במסירות נפש. הם היו עובדים חמישה ימים בשבוע, מאבדים את מקור פרנסתם מדי שבוע, ובקושי משיגים את לחם חוקם. מנהגו של הרבי היה לערוך בשבת קידוש בבית הכנסת מיד לאחר תפילת שחרית. מדי שבוע היו דואגים להביא מעט קוגל ומעט חמין, והחסידים היו מקדשים ואוכלים.

באחת השבתות הגיע לקידוש אורח בלתי קרוא – אחד הפועלים היהודים שעבד במפעל סמוך. המראה צרם מאד – בין כל החסידים הלבושים בבגדי שבת יושב פועל בבגדי עבודה בעצם יום השבת, ואוכל ממעדניהם!

כשחזר הביקור על עצמו גם בשבוע הבא, החלו החסידים להתקומם. מה זה אמור להיות? רשע, מחלל שבת - ויושב ואוכל איתם חמין!... מה פתאום?!

בשבוע השלישי הם פנו לרבי ואמרו: "רבנו, מה נעשה לאותו אדם? האם נגרש אותו?"

"מה אתם רוצים ממנו?" אמר הרבי. "המסכן הזה רק רוצה לזכור שהוא עדיין יהודי. הוא רוצה קצת קשר לעולם היהודי. צלחת חמין מזכירה לו את יום השבת... בבית הוריו היה לו בשבת כל טוב. כיום אין לו כלום. לכל הפחות הוא רוצה לזכור. גם את הקשר הזה אתם רוצים לאבד ממנו?!".

היהודי המשיך להגיע ולאכול שם, וכעבור תקופה התקרב ליהדות עד שחזר להיות יהודי שומר תורה ומצוות.

לא קשה לנחש מה היה קורה אילו היו החסידים זורקים אותו.

אין לזלזל בשום קשר של יהודי לעולם התורה! ההיפך – צריך לשבח אותו על שמירת הקשר! לומר לו: "כל הכבוד! תמשיך לעשות זאת!" ולקרבו בעבותות אהבה. לכל אחד יש את הקשר שלו, וביום מן הימים יכול הקשר הזה להחזירו למוטב.

(מתוך 'משכני אחריך' ויקרא ח"ב פרשת קדושים).