אביתר בנאי: "עצבות היא ברירת המחדל של הנפש, והיא בית כלא. שמחה היא חירות"

"לעבוד על ענווה זה לחיות עם החולשות שלי בהסכמה ובהומור, בסובלנות ובעבודה מתמדת, ובעיקר להפסיק לחשוב שהסכנה הגדולה של החיים שלי זה החולשות שלי ושאני חייב להעלים אותן מהר, לפני שהחיים שלי ייהרסו, או משהו כזה". המילים האלה משקפות באופן ברור למדי את האישיות המיוחדת של הזמר אביתר בנאי.

בערב פסח התראיין בנאי לעיתון "קרוב אליך", וחשף משהו מן המשהו מעולמו הפנימי, מהשינויים שעבר במהלך חייו ומהשינויים שהוא עוד מקווה לעבור.

שיריו של בנאי משקפים את הקונפליקט הפנימי התמידי שלו – בין החומריות לרוחניות, בין ה"חופש" של העולם החיצוני לחופש האמיתי של קיום המצוות. בשנותיו הראשונות כבעל תשובה התכנס בנאי בתוך עצמו, אך בשנים האחרונות הוא חוזר אל הבמה ואל רשימות ההשמעה, מבלי לאבד ולו משהו מן ההתקדמות הרוחנית שהשיג.

בראיון נשאל בנאי על הגישה וההבנה שלו בחינוך. בנאי, בתגובה אופיינית, החזיר את התשובה אל עצמו: "אני מאמין בלב שלם במה שמופיע הרבה אצל רבי צדוק הכהן מלובלין", אמר, "שכאשר האבא שב בתשובה ונטהר בנפשו, אז גם לבושי הילד נטהרים. זה מהדהד לתוך נשמות בני ובני בני". לשאלה האם ההשפעות הרוחניות עוברות לילדים גם לשלילה, הגיב בנאי: "לא אכפת לי. לא עסוק בזה. אני עסוק בלגדול, לא בלהרביץ לעצמי. מרובה מידה טובה ממידת פורענות. תנועות פנימיות שלי משפיעות טוב על הילד שלי, זה נפלא".

בנאי סיפר כי החגים, ובעיקר פסח וליל הסדר, היוו בשבילו בעבר לחץ גדול, בשל ההלכות המרובות והרצון להקפיד על כל אחת ואחת בצורה מושלמת – ולהעביר אותן כמסורת לילדיו, בניסיון לחוות איתם משהו גדול. "עם השנים הורדתי הרבה מהלחץ הדתי", הוא מספר על השינוי בגישה. "בליל הסדר אני משתדל ליהנות, לראות את הילדים ולהיות איתם עד כמה שהם מאפשרים... בשנים הראשונות ניסיתי להיכנס לסוגיות הלכתיות ב'חושן משפט' עם ילדים בני חמש... רציתי להאציל להם דמות. היה שם איזה דיסוננס כל הזמן בין הרצון לעלות נורא גבוה, הרצון לחפש מה זה ואיך חווים את זה, ובין הפשטות של החיים... היום אני יודע ש'כי בשמחה תצאון'. חירות זה שמחה, ועצבות זה עבדות... עצבות היא ברירת המחדל של הנפש, והיא בית כלא... האפשרות לבחור בין התבונה והלימוד לבין המצב הנפשי שאתה נשאב אליו אוטומטית, היכולת להתבונן בו, היכולת להכיר את עצמך בתוך הסיטואציה, זו חירות".

בנאי סיפר על השאיפה שלו לרוגע ולאיזון ביחסיו עם ילדיו: "אני מרגיש שהבית צריך להיות מקום יותר נקי, מקום שאני נמצא בו בלי למהר ולרוץ להיות ניזון מבחוץ. הרבה שנים היה לי דיסוננס", הוסיף, "רציתי להיות עם הילדים אותנטי, טבעי, ומצד שני לא סחבק. מישהו פעם ניסח משפט כזה שאומר שאבא שלו לא היה חבר שלו, אבל אבא שלו היה אבא שלו. לוקח זמן למצוא את האיזון הזה. הילדים ירשו חלק מהדיסוננסים, ויחד אנחנו מתקדמים. שאלות כמו האם לאפשר לבן שלי ללכת לצפות במשחק של הפועל ירושלים או לא, או ללכת איתו. איזה מקום לתת לשירים שלי בחיי הילדים, הופעות, כל מיני מקומות כאלה שאין לי תשובה עליהם. אבל אנחנו בתנועה מתמדת, ועם השנים הקצוות מתאחים".

בנאי הודה כי אכן התקדם הרבה בחייו וכי צבר תובנות רבות, אך למרות זאת – הוא עדיין מרגיש כאילו הוא נמצא בתחילת דרכו. "יש לי כמיהה גדולה לחיים של זוגיות ושל משפחה, לחיים של קדושה ונאמנות, בלי טלטלות וסערות רגשיות", אמר. "הרבה שנים חשבתי שבחירה בחיים של תורה ומצוות מעניקה סוג של ביטוח חיים כזה. ובאמת באורח פלא זה קרה! ברוך ה', זה ניסי ניסים שיש לי את הילדים ואת התורה. אבל עכשיו יש לי מין מסע שהוא יותר להצליח להוריד את הדברים למעשה... החיבור הזה בין האותנטיות שלי ובין התורה והמצוות הוא מורכב. הרבה פעמים אני חוזר מלימוד גמרא ישר לתוך חדר חזרות, ועדיין חווה דיסוננס בין העצמיות הפשוטה שיש לי בחדר חזרות לבין הציווי שיושב איתי ליד הגמרא וההלכה".

בנאי נשאל כיצד מאזנים בין הפצת תורה לבין הרצון שלא להטיף. בנאי הגיב בפשטות: "לא מנסים להחזיר בתשובה", והבהיר: "לא בא לי להיות אנרכיסט, אבל הרבה פעמים אני מרגיש שאנשים מגיעים עם איזו אג'נדה שהם 'רוצים לעשות משהו עם הבן-אדם הזה', מסתכלים עליו, מדברים איתו, אבל לא רואים אותו, אלא רק מצאו מישהו להשפיע עליו. יש בזה משהו חיצוני. אותי זה מרתיע. הטון הזה מכווץ אותי. הוא מרגיש שרוצים לעשות לו משהו – והוא לא יודע מה ומי. זה כל כך דוחק ורחוק, כשבעצם יש באדם הזה, קרוב אליו, את כל מה שהוא צריך. בתוכו יש אוצר פנימי ובסך הכל אני אמור להצליח לדבר אליו ולעורר אותו, לא כדי להחזיר אותו בתשובה, אלא כדי לגרום לו לחשוב".

לשאלת המראיין, האם חזר בתשובה ברכות או עם "פטיש", השיב בנאי: "עם פטיש של נקודות טובות. בשינקין, הרב גיסין סיפר סיפורי מעשיות מעל פיצה עגבניה. אני הייתי אחרי הודו ואחרי מצפה רמון, שבור ממערכת יחסים ומרגיש שהפוסטרים הענקיים ברחובות סוגרים עלי; מרגיש שמשהו פה לא נכון, לא מביא לי משהו טוב. ומשהו בדיבור של הרב גיסין בסיפורי מעשיות דיבר על איזה מקום בפנים שהוא קדוש. והמקום הזה התעורר... זה כיף, אבל זה וואחד סריטה לזהות שלי. עד שהיא תתעצב ותתייצב, אם בכלל, במקרה שלי, בתוך איזה זהות אחת שלא חווה כל הזמן דיסוננס בין המחויבות וההתקשרות שלי למי שהייתי, לבין חיים של אמונה, זוגיות ומשפחה".

בנאי סיפר כי בילדותו לא זיהה את עצמו כחלק מסיפור כלשהו, אך עם התשובה למד להכיר גם את הסיפור המשפחתי שלו. "למדתי את המסע של משפחת בנאי: רחמים בנאי, שהוא עם הבן שלו יעקב ואשתו רחל, והבן של יעקב, אליהו בן השתים-עשרה, עם השכנה חנין הולכים במדבר עם גמלים וחמורים בשנת 1880, עד עיר נמל בפרס. במשך כמה שבועות חוצים את המדבר, משם לוקחים אניית מסע אל מומביי, וממומביי למצרים באנייה. אין להם אוכל, כלום, יושבים בין הארגזים במשך חודשיים. ממצרים ליפו, מיפו לירושלים. ככה משפחת בנאי מגיעה לירושלים". מאז גילוי הסיפור, אמר בנאי, הוא מרגיש ירושלמי. "כשחזרתי בתשובה הסתכלתי הרבה פעמים על היהדות שלי, וזה היה נראה לי כמו סוג של וואקום. מאיפה אני בכלל, ולאן אני הולך... היום אני מבין שהייתי צריך לאסוף את רות, את המוסיקה ואת רבי נחמן בשביל לחזור לירושלים ולהמשיך את המסע של המשפחה שלי. אני לא וואקום, אני ענף בעץ עם שורשים.. להעניק למישהו את הדיבור הזה, להכיר את המסע שלו ושל משפחתו ולכבד את המסע הזה, להסכים להשריש, זה חלק מלהכיר ביהדות", אמר.

בנאי סיפר כי הוא חושש מן המוסיקה שלו, שמושכת אותו אל החיצוניות. "יש עדיין תאווה של להצליח ולהוכיח ותחרות, כבוד וכסף. היתה לי תמיד הרגשה שיום אחד אני אוכל לוותר על זה, השנים חולפות וזה לא קורה. זה לא קורה גם כי אני מבין שיש פה נקודה אמיתית, מהותית, שמחיה את הדבר הזה – המוסיקה. זה משהו שבנס אני יודע לעשות, אני לא מוסיקאי, אני לא מרגיש שאני מוסיקאי, אני לא ממש יודע לנגן, אני לא ממש יודע לשיר". אז מה הוא עושה על הבמה? "יש לי איזו יכולת לתקשר עם אנשים, יש שם איזו ברכה. אני כל הזמן אומר לה' 'יאללה די' ומפחד שהוא לא יוסיף, אבל הוא מוסיף עוד".

בנאי סיפר על התהליך שהוא עובר בכתיבת שיריו. "ברגע שאני עושה אקורד, נכנסים אלי הביתה מאתיים אלף איש. הבית מתמלא מתמלא באנשים שמביטים בי בשתיקה. ולאט לאט הבית מתרוקן. ואם יוצא שיר זה סימן שהייתי לבד. משהו כזה... כמו תפילה, זה מסוג הדברים שיכולים להתרחש רק באינטימיות".

בנאי דבר על הקושי לצלוח את המסע לאורך זמן, וסיפר על החיזוק שהוא מקבל מאנשים שעברו את המסע והגיעו למקום כלשהו. על הקשר שלו עם הרב אורי זוהר הוא אומר: "יהודי בן שמונים וארבע, שעבר מה שעבר ומצא מה שמצא, והוא עדיין בחיפוש. היכולת הזאת להיות בתנועה, באמונה, בהתקדמות בגיל שמונים וארבע, זאת מסירות מפליאה".

בנאי נשאל אם הוא מרגיש היום קרוב יותר לקב"ה מאשר בשנים הראשונות של התשובה. לדבריו, "אני יותר קרוב אליו בעבודה פנימית. אני זוכה להתבודד על בסיס די קבוע, וזה מאוד מקרב אותי לעצמי וכנראה גם לריבונו של עולם. בשיעורים של הרב גד שמעתי גם משל מניווטים", הוא מוסיף. "בניווטים אתה יודע שאם למשל אתה רוצה להגיע למערות בית גוברין ויש לך מפה – חסר עוד נתון מאוד קריטי: איפה אתה ביחס למפה. אני חושב שהרבה פעמים בעבודת השם אנחנו מוותרים על הנתון הזה. אנחנו דוהרים לאנשהו ומוותרים על עבודה פנימית. אדם צריך ללמוד להכיר את עצמו".

בנאי נשאל על יחסו לתתי המגזרים בחברה הדתית-חרדית, ועל מקומו ביניהם. "אני מרגיש שחסרה ענווה בכל אחד מהסקטורים", הוא אמר. "לכל סקטור יש התנשאות על הסקטור שלידו, וגם לי, בתור חסר סקטור, יש התנשאות על כל המסוקטרים. זה הופך להיות עולם מאוד יהיר, כאילו כל אחד הוא באמת איזו מציאה גדולה... כולם מפורקים, וכל אחד מחזיק בשיטה שלו. אם נבוא עם ענווה, נקבל הרבה יותר".