שבת בשדרות המופגזת: השבת המסויטת של עדינה עוזרי

בשבת שאחרי פסח נהנים אנשים רבים פשוט להיות בבית ולחזור לחמץ, אחרי סדרת האירוחים של החג. עדינה עוזרי משדרות, חשבה שגם אצלה יהיה כך, והכינה בערב שבת האחרונה חלת מפתח יפה, 12 סלטים, ומנות עיקריות ואחרונות טעימות ומושקעות. הסיוט שהם עמדו לעבור, לא בדיוק היה חלק מהתוכניות שלה. "בערב שבת הכל היה רגוע, ובתנו בת ה-8 אף הלכה לאכול ולישון אצל חברה, כשהתכנון היה שאפגוש אותה בבוקר, בגן השעשועים שעל יד בית הכנסת", היא מספרת. "בשבת בבוקר יצאתי עם בתי בת ה-6 והתינוקת בת השנה וחצי, לכיוון גן השעשועים, הנמצא במרחק רבע שעה מביתנו. הבן הגדול היה באותה שעה עם בעלי בבית הכנסת, והבת הגדולה, בת ה-12, בחרה להישאר בבית. הבוקר היה נראה שמח ורגוע, ולא ידענו על איזו התראה לגבי מצב ביטחוני מתוח. לו הייתי יודעת על מצב כזה, כמובן שלא הייתי חולמת לצאת מהבית".

אזעקה בגינה

דקה אחרי שהגיעו לגינה, הפתיעה אותם האזעקה הראשונה לבוקר זה. "כמאה נשים וילדים שהיו בסביבות גן השעשועים, ניסו להגיע למיגונית, המספיקה בקושי ל-15 איש. במצבים כאלה אמורה המיגונית להיפתח באופן אוטומטי, אך הפעם הדבר לא קרה. כשראו כולם שהמיגונית נשארת סגורה, הם נשכבו על הרצפה לצידה, הורים מעל ילדיהם, כשמעל לראשנו אנו רואים יירוטים של כיפת ברזל, ושומעים את הפצצות רועמות בשמיים. בתוך כל האנדרלמוסיה שנוצרה, היו גם ילדים שרצו לבתי משפחות המתגוררות בקרבת מקום, או שניסו להסתתר במקומות אחרים, ודקה אחר כך כבר החלו כולם לחפש את ילדיהם האבודים".

ההפתעה הגדולה והפחד מפני היירוטים שלמעלה, עשו את שלהם, ויחד עם האזעקות שהמשיכו ליילל, החלו לעלות אצל נשים רבות גם הדמעות. "אני חשבתי באותו רגע על בתי שנמצאת לבד בבית, ועל החוויה המפחידה שהיא עוברת עכשיו", ממשיכה עדינה. "עם האזעקה הבאה, רצנו לתוך בית הכנסת, שאמנם איננו מבנה מוגן, אך הוא מהווה איזושהי קורת גג, ותחושה שאולי מפאת קדושת המקום, לא יקרה בו דבר. ישבתי על הרצפה, כששתי בנותיי עלי, ומסביבי אימהות, בנות וסבתות, כולן בוכות ומבוהלות. בכניסה לבית הכנסת עוד הספקתי לראות את מגשי העוגות שהכינו לקראת שבת בר המצווה שהייתה במקום, זרוקים כולם על הרצפה, בגלל כל הבלבול והריצות. ההפתעה שבה הגיעה האזעקה, העובדה שלא היה לנו מרחב מוגן להיות בו, וחוסר הוודאות לגבי כל בני המשפחה, יצרו מצב של מתח והיסטריה רבים, וגרמו גם לי לבכות. בדרך כלל כשנמצאים בבית, אנחנו נכנסים מהר עם הילדים לממ"ד, ונשארים רגועים יחסית. אך כאשר רואים פיצוצים מעל הראש, ומרגישים את חוסר האונים מול הצורך להגן על הילדים, התחושה היא אחרת לחלוטין. יחד עם זאת, הילדים שראו אותי מפוחדת ובוכה, ראו אחר כך גם איך אני מתעשתת ונרגעת, ובמצבים כאלה אנחנו מדברים אחר כך על מה שקרה וממשיכים הלאה".

בעודם "כלואים" בבית הכנסת, עם הילדים על הידיים וסוכריות של בר מצווה מסביב, המשיכה עדינה לחשוב על ביתה הגדולה, הנמצאת לבד בבית. "רצינו מאד ללכת אליה, אך מדובר ברבע שעה הליכה, ואיך אפשר לעשות זאת עם הבנות הקטנות ולסכן אותן? לגבי הבת השנייה פחות חששתי, שכן שיערתי שהיא בבית החברה, ושמצבה בסדר. בשלב מסוים התחלנו לתכנן את הדרך הביתה, דרך מיגוניות ושדרות של בניינים, ופתחנו בריצה מהירה עם הילדים. אני הורדתי את נעלי העקב, ורצתי יחפה על המדרכה הרותחת, רק כדי להגיע לבת שלי ולראות מה קורה איתה. כשהגענו, מצאנו אותה בממ"ד עטופה בשמיכה, במצב שבו מעולם לא ראיתי אותה קודם. הגוף שלה רעד, השיניים נקשו, היא הזיעה כולה, ומרוב פחד לא הצליחה לדבר. מאוחר יותר, לאחר שנרגעה, היא סיפרה לי שמכיוון שהאזעקות המשיכו לצפור בזו אחר זו, היא כבר לא ידעה אם היא מדמיינת אותן או שהן באמת. היא אמרה גם, שהייתה מעדיפה להיות איתי בטירוף שבחוץ, ורק לא לבד בבית. לו היה זה יום חול, היא אולי הייתה יכולה להתקשר, אך בשבת חוסר הוודאות במצבים כאלה הוא גדול יותר. מאוחר יותר, במוצאי שבת, שמעתי בחדשות אישה המספרת שהיא התעדכנה מאמצעי התקשורת על כך שיש מתיחות, וכבר השכיבה את הילדים לישון בממ"ד, אך אנחנו כשומרי שבת לא היינו מעודכנים במצב, ולא ידענו שזה מה שהולך להיות".

חוסר שגרה, חוסר מנוחה

את סעודת השבת התעקשו בני המשפחה לעשות ליד השולחן, ולא בממ"ד, אך לא הייתה זו סעודה שמחה במיוחד. "אחרי מה שעברו, לא היה לאף אחד מן הילדים תיאבון, והם לא רצו לאכול כמעט דבר. חברות סיפרו לי אחר כך שהן היו בממ"ד כל השבת, אך לנו חשוב על אף הקושי בזמנים כאלה, לייצר סעודת שבת נורמלית ליד השולחן. ההימנעות הטוטאלית מאיזושהי נורמליות, מולידה בעינינו עוד חששות וחוסר יציבות אצל הילדים, ואנחנו לא מעוניינים בכך".

בשבת בצהריים, יצא בעלה של עדינה לקחת את הבת שהייתה אצל חברה. "היא סיפרה שהן יצאו לדרך עם אחיה הקטן של החברה, וכששמעו אזעקה, מצאו מקום מסתור בין שני קירות בטון שהיו באזור, בזמן שהאח הקטן היה מפוחד מאוד. אישה שראתה אותם הציעה להם להיכנס לביתה, אך מדובר בילדות בנות 8, והן לא ידעו אם מותר להן להיכנס לבית זר או לא, והעדיפו להישאר בחוץ. בין האזעקות, הן הצליחו לרוץ חזרה לבית החברה, ושם שהו בהמשך היום".

על אף המצב, לא ויתר בעלה של עדינה על התפילות והשיעורים הקבועים שלו. "הוא אמר לי שהלך לשיעור בבית הכנסת התימני, ושם זכה לעבור למרחב התימני המוגן. אחר כך היה בדף יומי בבית הכנסת האשכנזי, ושם זכה לשבת בממ"ד האשכנזי. לסיום הוא התפלל ערבית בבית הכנסת הספרדי, וגם שם, כמובן, נכנס לממ"ד של בני עדות המזרח. כאשר הוא הולך לתפילות והשיעורים, הלב מחסיר פעימה, אבל לא נכון לנו לעצור את החיים, גם בשביל קיום המצוות, וגם עבור השדר לילדים שאנחנו ממשיכים בשגרה. באותה מידה, אנשים לפעמים שואלים אותי איך אנחנו מעבירים שבתות כאלה עם מכשיר סלולרי כבוי, והאמת היא שאין סיבה להדליק אותו, שכן הדבר לא יועיל במאומה".

לשבת זו, הגיעו בנות בית ספר תיכון להתארח בשדרות, כדי להכיר את המקום מקרוב. "נראה לי שהן חוו את שדרות באופן הכי חי שיש", אומרת עדינה, "וכשהיו האזעקות, תהיתי מי יעזוב עכשיו את משפחתו וילך להרגיע אותן. אחד הרבנים כאן באמת עשה זאת, וצעד למקום בו הן היו בקצה העיר, כדי להיות איתן ולהרגיע אותן בשעות האלה".

במוצאי שבת נוצרה איזושהי רגיעה יחסית, לאחר שהתעדכנו בני המשפחה במצב החדשות. "יש משהו בהתעדכנות הזו שמשחרר קצת, והילדים גם התקלחו ואכלו, והצליחו להירגע. ביום שאחרי, היינו כל הזמן עם המכשיר הסלולרי המצפצף ועם הרבה מאד הודעות, כך שיש גם משהו טוב בכך שבשבת אין אפשרות לשמוע.

"כל רכבת ההרים הזו שאנחנו עוברים מידי כמה זמן, לא בריאה לנפש בכלל, ובטח לא לנפשם הרכה של הילדים", מסיימת עדינה, "אף פעם אי אפשר לומר להם שזה נפסק, כי ברור לכולנו שמדובר רק בעניין של זמן, עד למטח ההפצצות הבא. כשקמנו ביום שני להפסקת האש, התחושה הייתה מאכזבת מאד. זו תחושת חוסר יציבות, והרגשה שאין מי שדואג באמת לביטחון שלנו. נותר רק לקוות שלא נעבור עוד ימים כאלה, ולאחל לעצמנו להבא שבת שלום, שבת של מנוחה".

רוצה לספר לנו על השבת שלכם? כתבי אל support@htv.co.il, השאירי פרטים ומספר טלפון, ונחזור אליך בקרוב.