זוגיות ושלום בית
רואים אותי משמע אני קיים, או...?
מדוע חשוב לנו כל כך להרגיש שרואים אותנו, מעבר למראה הפיזי? שזוכרים אותנו גם כשאנחנו לא נמצאים? ושאלת השאלות – איך נצליח להיראות?
- פנינה טובין / מחלקת שלום בית
- פורסם ח' אייר התשע"ט |עודכן
(צילום: shutterstock)להיראות גם בנוכחות וגם בהיעדרות, האם זה אפשרי?
יש בכולנו צורך עז להיראות, שיראו אותנו - ולא רק בגובה ובצבע העיניים.
הצורך בהכרה שיראו אותנו מתחיל עוד בילדותנו בדמות אמירות שאנו מפנים למבוגרים, ובכלל לכל הסביבה, כגון: "אמא, תראי אותי", "הגננת, תראי איזה ציור יפה ציירתי", וכדומה. זה חלק מהצמיחה של האגו שלנו. האגו צריך שיראו אותו כדי להיות.
ילד שלא רואים אותו, ינסה לפצות על החסך הזה בתהליך התבגרותו, כאשר ימשיך לעשות הכל כדי שיראו אותו. צורך זה מלווה אותנו לאורך כל החיים, ולכן אנו משקיעים רבות, במודע ושלא במודע, לא רק בהישרדות, אלא גם בהשגת הכרה. כלומר, שיראו מי אני ומה אני, מעבר למראה ולנוכחות החיצונית שלי.
הידיעה שאני נוכח גם כשאני נפקד נותנת שקט פנימי, ורוגע ששוויו לאין שעור.
הצורך הזה מתחפש כל פעם בתלבושת אחרת, כשהמסר בכולן הוא אחד: "תראו אותי".
בזוגיות, הצורך להיראות הוא צורך חזק ושואב, הוא צורך קיומי והישרדותי על בסיס יום יומי. כשלא רואים, אז מתחיל ה"סרט" המוכר של "אני כועס כי לא רואים אותי", "אני דורש שיראו אותי", "אני כואב שלא רואים אותי", "אני עצוב כי לא רואים אותי", אין לי ביטחון כי לא אמרו לי שאני טוב", ועוד ועוד...
אנחנו נעשה הרבה מאוד כדי שיראו אותנו, גם את ההיפך. אראה שאני לא צריך שיראו אותי, אקטין את עצמי, אשתמש במניפולציות, אלך סחור סחור כאילו אני לא רוצה שיראו אותי - כי אני רוצה שיראו אותי, ואני גם לא רוצה שיראו אותי. יש בושה ברצון שיראו אותי. כך אנו מסתבכים בתוך עצמנו. חלק אחד רוצה שיראו אותי, וחלק אחר מתבייש בזה.
אנחנו יכולים להרגיש שאנחנו מתמוטטים אם לא רואים אותנו. אנחנו מאבדים ביטחון אם לא רואים אותנו -
אם לא רואים את המאמץ שלנו בעבודה, לא רואים אותנו.
אם בן הזוג שלי שכח שאני שונאת חלב בקפה, הוא לא רואה אותי.
אם הילדים לא העריכו את ארוחת הצהרים המושקעת שהכנתי, הם לא רואים אותי.
אם החברה שלי מדברת רק על הבעיות שלה, היא לא רואה אותי.
ואז אנחנו מאבדים את זה, הופכים להיות עצבניים, חסרי סבלנות ודרשניים. אנחנו ממש רוצים שיאהבו אותנו, שיראו כמה אנחנו מיוחדים, שיראו שאנחנו ייחודיים, לא רק מיוחדים. שיעריצו אותנו. אנחנו צריכים שיראו אותנו כל הזמן מבחוץ כדי להיות.
הכמיהה שיראו אותנו, היא למעשה בקשה שיכירו במי שאנחנו באמת. זאת בקשה שיתמכו במימוש הרצון האמתי שלנו ובכמיהתנו לתת לה ביטוי גשמי בכל אחד מתחומי חיינו.
זאת בקשה שיזהו את הצורך שלנו בקבלת עזרה מהזולת, אף על פי שאנו חכמים ומוכשרים, ושיעניקו לנו בצורה מדויקת את מה שאנו רוצים, ולא את מה שנדמה לאחרים שאנו צריכים.
בנוסף, להיות נוכח בנפקדות זה הצורך שלנו להבין, האם גם בהיעדרי (פיזית) אני נוכח? האם גם בנפקדותי אני קיים?
כולנו רוצים לענות בחיוב על שתי השאלות הללו. כי אם בהיעדרי אני נוכח - קל וחומר בנוכחותי.
כעת, אני פונה אליך, אישה יקרה.
את רוצה שיראו אותך? את רוצה שבעלך ידע בדיוק מה את רוצה ואוהבת? אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאין אחת שלא רוצה שיראו אותה.
וכעת, ממקום של אחריות, מה את עושה בנידון?
האם את יושבת על הספסל ומחכה שיראו אותך?
האם את מחכה כל הזמן שבעלך יאתר ויגלה מה עשית?
האם את מתאמצת במאמץ סביר שיראו מי את?
משימת חיינו (בין השאר...) היא לראות ולהיראות.
לראות - לפתח את היכולת שלנו לראות את האחר בזכותו – בזכות מי שהוא, ולתת לו במאמץ סביר מה שאנחנו יכולים, בלי מניפולציות יתר.
להיראות - להראות אותי בזכותי כסובייקט, ולרתום את השני לצרכי. כלומר, לשתף את בן הזוג שלי במה עושה לי טוב, מה נעים לי שיאמר לי ומתי. לפתח תקשורת של אצבע על הדופק תמיד. בלי הצורך שהשני ינחש, ואז אולי גם יטעה.
האחריות הגדולה והתפקיד של להיראות הוא שלי! שזה מסר גדול וקול קורא לפעולה לכל אדם, קח אחריות!
את רוצה להיראות? תיראי.
את רוצה משהו? תגידי.
יש לך עומס רגשי, קושי ספציפי? תדברי. תשתפי.
בעזרת אימון לפיתוח היכולת, דבקות במשימה, שקיפות והקשבה רגשית אמיתית וכנה לצרכים, נוכל להיות נוכחים במלוא עוצמתנו גם בהעדרנו, ולהזין את הצורך הקיומי הזה.
דקארט, פילוסוף צרפתי, אמר: "אני חושב - משמע אני קיים".
ביהדות הנפלאה שלנו נאמר: "ואהבת לרעך כמוך".
תחושת השייכות / הנראות היא צורך קיומי של כל בני האדם.
בהצלחה
הכותבת הינה אחת מתוך צוות היועצים של מחלקת שלום בית בהידברות, לשירותכם.
לפניות למחלקת שלום בית ליעוץ והכוונה ולהזמנת סדנאות 073-2221310.