חסידות סלונים - כל מה שרציתם לדעת

חסידות סלונים נוסדה בעיירה סלונים, במערב בלארוס, באמצע המאה ה-19. כיום, חסידי סלונים מתגוררים ברובם בישראל בקהילות שונות בירושלים, בני ברק, ביתר עילית, קריית גת, חזון יחזקאל, עמנואל, אלעד ואשדוד. קיימות קהילות קטנות נוספות של חסידי סלונים גם בחו"ל: בבורו פארק, מונסי, ולונדון.

אדמו"רי חסידות סלונים

חסידות סלונים קמה בשנת תרי"ח (1858), כאשר לאחר פטירתו של רבי משה מקוברין התאחדו חסידים רבים תחת הנהגתו של תלמידו הרב אברהם וינברג הראשון (1804-1883) ומינוהו לאדמו"ר. הרב אברהם וינברג מכונה על שם ספרו הידוע "יסוד העבודה". זהו ספר העוסק ביסודות ועיקרי החסידות.

לאחר פטירתו של רבי אברהם הראשון המשיך את דרכו נכדו (בן בנו היחיד, רבי יחיאל מיכל אהרן) רבי שמואל וינברג אשר כיהן כאדמו"ר 32 שנה, עד שנפטר בוורשה בשנת תרע"ו.

לאחר פטירת רבי שמואל שימשו שני בניו כאדמו"רים: הבן הבכור רבי יששכר לייב וינברג המשיך את דרכו של אביו בעיר סלונים, והבן הצעיר רבי אברהם וינברג השני, שימש כאדמו"ר בעיירה ביאליסטוק ואח"כ בעיירה ברנוביץ.

לאחר פטירתו של רבי אברהם וינברג השני, כיהן בנו - רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד. הוא כונה "האדמו"ר הצעיר", כיוון שהחל לכהן באדמו"רות עוד טרם נישואיו. לדאבון לב, ימי כהונתו של האדמו"ר הצעיר לא ארכו. מלחמת העולם השנייה הכתה קשות בעדת חסידי סלונים שנכחדה כמעט כליל, כולל האדמו"ר, והם נלקחו להשמדה בו' חשוון תש"ד. (פירוט על גבורת נפשו של האדמו"ר – בהמשך הכתבה).

לאחר השואה התלכדו חסידי סלונים בארץ ישראל והכתירו כרבם את רבי מרדכי חיים סלונים (קסטילניץ) אשר כונה "רבי מוטל דיין". הוא סירב לשמש כאדמו"ר, אך בפועל הנהיג את העדה עד לפטירתו בתשי"ד.

באופן פלאי ובהשגחה פרטית, אבי השושלת, הרב אברהם וינברג, זימן בשנת 1873 כמה מנכדיו, ובהם את רבי נח וינברג (שהיה אז בן 13 בלבד) וחסידים נוספים, וביקש מהם לעלות לארץ ישראל, להשתקע בטבריה ולהקים שם גרעין של חסידות סלונים. בעוד שבאותה עת, התפלאו החסידים על ההוראה, כיוון שבאותם ימים היו תנאי החיים בארץ ישראל קשים מנשוא. רק כעבור שנים, נראה כי הכל התגלגל לטובה, ובעוד כמעט וכל החסידות המעטירה הוכחדה בשואה, כאן בישראל התפתחה חסידות סלונים מחדש בארץ ישראל הודות לאותו גרעין שניטע עשרות שנים קודם לכן, בטבריה.

לאחר פטירתו של רבי מרדכי חיים סלונים, נבחר רבי אברהם וינברג השלישי, בנו של רבי נח וינברג, לכהן כאדמו"ר. במהלך עשרות שנות כהונתו, השתקמה חסידות סלונים מהריסותיה והפכה להיות חשובה ומשפיעה. לרבי אברהם וינברג השלישי חלק משמעותי בהקמת החינוך החרדי בארץ ישראל. הוא שימש כחבר "מועצת גדולי התורה", ונפטר בשנת 1981.

חסידות סלונים התפלגה בסוף תקופת כהונתו של האדמו"ר רבי אברהם וינברג השלישי, ואחריו כיהנו במקביל 2 אדמו"רים, כשלכל אחד מהם חצר נפרדת. אחת החצרות מכונה "סלאנים", כאשר האדמ"ר הוא רבי אברהם וינברג הרביעי, חתנו של רבי שמואל וינברג, בנו של רבי אברהם וינברג השלישי. החצר השניה, הגדולה יותר, מכונה "סלונים", כאשר האדמו"ר הוא רבי שלום נח ברזובסקי חתנו של רבי אברהם וינברג השלישי.

רבי שלום נח ברזובסקי נפטר ביום ז' באב תש"ס. ממשיך דרכו הוא בנו, רבי שמואל ברזובסקי, המכהן כאדמו"ר מסלונים וכנשיא מוסדות ישיבת "בית אברהם".

חסידות סלונים באירופה ובתקופת השואה

בעת פרוץ מלחמת העולם השניה, כיהן כאדמו"ר רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד (האדמו"ר הצעיר). במהלך המלחמה, כאשר הועברה ליטא הפולנית לידי הסובייטים, הצליחו ישיבות רבות לברוח לווילנא ומשם לשנחאי. 

חסידי סלונים בישראל ובארצות הברית הפצירו באדמו"ר שינסה לברוח, אך הוא סירב. במכתבו האחרון שנכתב לחסידיו בארץ לפני פסח בשנת ת"ש (1940) התייחס למאמצים להצילו: "והמשכיל ידום כמו וידום אהרון... אפשר טעיתי מה שנשארתי פה אבל מה אעשה כי טפלי טליי בי ודי לחכימא (כי ילדים רכים תלויים בי ודי לכם ברמז). בדבריו אלו התכוון האדמו"ר לחסידיו שלא רצה לנוטשם בעת צרה. את מכתבו סיים בתפילה: "וה' ירחם עלינו ועליהם ועל כל עמו, הנתונים בצרה שלא היה כמוה".

ביוני 1941, עם כיבוש פולין המזרחית, הועבר הרבי לגטו ברנוביץ. בגטו זכה להערכה גדולה מצד פעילי המחתרת, ומאידך אף אנשי היודנראט היו נמלכים בעצתו. הוא סירב לגלח את זקנו, והיה מסתובב בגטו כשהוא עוטף את פניו להסוואת זקנו. הרבי הרגיש שאינו יכול להישאר בביתו בעת הזאת, לכן הסתובב ועזר לעניים ולחולים. תוך שמירה על לבושו החסידי, המשיך לערוך את שולחנותיו בגטו.

בטבת תש"ג (1943) חיסלו האוקראינים את רוב הגטו. 140 מיושבי הגטו שנותרו בחיים, ביניהם גם הרבי, הועברו למחנה העבודה קולדיצ'בה. בעדות שמסר ד"ר לווינבוך, הוא תיאר את הרבי בתקופה קשה זו: בפסח לא אכל חמץ. בשבתות, בתקופה מסוימת, שוחרר מעבודות בעזרת ד"ר לווינבוך, בטענה שהוא חולה. בשבתות מסוימות הוא הציע את עצמו לתפקיד של סבל כדי להימנע מאיסורי מלאכה הכרוכים בעבודת הנגרות. כדי לא להיכשל באיסור הוצאה, הוא פסע בהפסקות של פחות מ-4 אמות. הדבר היה למורת רוחם של הממונים עליו, ולעיתים קרובות ספג מכות על כך. הוא ניזהר מאכילת טרפות,הקפיד גם על איסורים דרבנן, וסבר שיש למסור את הנפש על כך. "הרבי עבד כנגר בשקט וברוגע עם בת צחוק על פניו. מדי פעם פיזם זמר חסידי ואף יצא במחול עם כמה יהודים בלילות שבת. בפורים מצא 'פטנט' להרבות בשמחה ובריקודים כאשר הציע לגויים לערך אתם תחרות שמטרתה לראות מי מיטיב יותר לרקוד. הם נענו להצעה. והרבי וחסידיו זכו לקיים בהדור את מצוות שמחת הפורים", ציין ד"ר לווינבוך.

ניצולי שואה שהיו בסמיכות לרבי סיפרו גם שהצליח להתפלל 3 פעמים ביום כשהוא מעוטף בטלית ועטור בתפילין, למרות הסכנה הגדולה. יהודי מארגנטינה סיפר שישן על דרגש ליד האדמו"ר, וכאשר הבחין שהאדמו"ר רועד מקור הציע לו את מעילו. הרבי הסכים להתכסות במעיל רק לאחר שהוציא ממנו את הפשתן, כדי לא לעבור על איסור שעטנז. כאשר הרבי הוצא להורג הוא הוריד את המעיל, כי לא רצה למות על קידוש ה' באותו מעיל שהיה בו חשש שעטנז.

הרבי הוצא להורג ביום ו' חשוון תש"ד (1943), עם 80 יהודים נוספים. כולם נקברו בקבר אחים. על פי עדויות ניצולים, האדמו"ר צעד ראשון בשורה בראש מורם ובקומה זקופה. רגעים ספורים לפני ההוצאה להורג, פנה הרבי לחסידיו, ואמר להם: 'במדרש כתוב שהקב"ה צובע את לבושיו בדם ההרוגים על קדושת שמו, וכשמגיע יום הדין לובש אותו פורפורין (הלבוש הצבוע), והוסיף ביידיש: מה יכול להיות חשוב יותר מאשר להיות רשום על לבושו של הקב"ה?!'

למרות החורבן הנורא במלחמת העולם השניה, בה נכחדה החסידות כמעט כליל, המשיכה החסידות בארץ ישראל, בטבריה.

תקומת חסידות סלונים בארץ ישראל

כאמור לעיל, למרות החורבן הנורא בשואה, בה נכחדה החסידות כמעט כליל, באופן פלאי גרעין משמעותי של החסידות הגיע לארץ עשרות שנים קודם לכן, בהוראת האדמו"ר רבי אברהם וינברג הראשון. בעיצומם של ימי השואה, כאשר הגיעו לארץ שמועות מחרידות על הטבח הנורא שמתחולל ביהודים, הוקמה בירושלים בב' חשוון תש"ב ישיבת "בית אברהם" שהיוותה בהמשך את הבסיס לשיקומה של חסידות סלונים לאחר השואה.

הרב שלום נח ברזובסקי, בעל ה"נתיבות שלום"

הרב שלום נח ברזובסקי הקים ועמד בראש ישיבת "בית אברהם" של החסידות. כיהן כחבר הנהלת החינוך העצמאי, כחבר מועצת גדולי התורה וכחבר נשיאות ועד הישיבות.

סדרת הספרים שחיבר, "נתיבות שלום", מהווה יצירת פאר מופלאה והפכה ל"רבת מכר". בכל הגילאים ובכל המגזרים מתרפקים באהבה על סדרת ספרים זו. שפתו הבהירה ונטולת העומס,, העברית המודרנית בה הוא משתמש, ובמיוחד תפישותיו החינוכיות והאנושיות המעמיקות, תרמו תרומה נכבדה להצלחתם של חיבוריו.

ציטוטים אקראיים מספרו המופלא:

1. על אחדות ישראל: "כשכלל ישראל מאוחד, שכולם בלב אחד כאיש אחד, אין לקללה שליטה עליהם, ועל זה נאמר: "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל"- שעוון וחטא שייך רק אצל יחיד שאינו מקושר לכלל ישראל, אבל בכללות ישראל אין חטא".

2. על מצוות קידוש החודש: "המצווה הראשונה שנצטוו ישראל, היינו הדבר הראשון שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל, הוא שראש לכל צריך יהודי תמיד להתחדש. החמה אורה גדול וחזק מאוד אבל אין בה שום חידושים, והלבנה מורה על חידוש והתחדשות. זוהי המצווה הראשונה והיא משקפת את מציאותנו עלי אדמות, בכל דור ודור ובכל יום ויום… כי בפרשיות אלה של יציאת מצרים נתנה התורה כוח ליהודי להתגבר בכל המצבים, וטמון בהן כוח התיקון הכללי עד סוף כל הדורות".

3. על יציאת מצרים: "כל השליחות למענה ירד האדם לעולם היא למען יוציא את עצמו ממצרים. התורה איננה ספר זיכרונות למה שהיה בעבר, אלא דרך חיים לכל אחד. התפקיד המוטל עלינו עכשיו הוא לצאת ממצרים, ובכל יום ויום יש לנו כוח לעשות זאת, גם מתוך המצב הגרוע ביותר. עלינו לדעת ולזכור כי כל מה שכתוב ומרומז בתורה שייך ונוגע לכל יהודי בהווה".

4. על ההכנה לתשעה באב: "אנחנו לא מתאבלים על מה שהיה ואיננו, שכן עם ישראל אינו שומר זכרונות עבר, אם הם לא קשורים להווה ולעתיד. משמעות האבלות היא אי ההשלמה עם ההווה, עם המצב הנוכחי. יש שני סוגי בכי – של ייאוש ושבירה ושל תקווה. הבכי שלנו על החורבן הוא בכי של תקווה, געגוע, לא על שחלף אלא על שיהיה. כשם שיש גאולת הכלל, כך יש גאולת הפרט. גם הפרט שרוי לעתים בחושך, באפילה, בגלות. וכמו בגאולת הכלל – גם כאן יש להמשיך להאמין ולצפות לישועה. יש מצבים קשים ומרים שבהם כבר נדמה לאדם שלא יכול להיות אחרת, ולא יתכן שהוא עוד ישתנה. הוא משלים עם המציאות ולא מאמין שאפשר לתקן. וכבר אמר רבי משה מקוברין: הדבר הגרוע ביותר הוא שהאדם משלים עם מצבו".

5. על חשיבות בגדי השבת: "כי עניין בגדי שבת הם 'בגדי קודש' המטהרים את כל אבריו של אדם, כדי שיוכל להיכנס לשבת קודש ולקבל את אורה. ויש בחינה של טהרת האברים על ידי בגדי שבת, ובגדי שבת מכניסים בנו קדושה". 

6. "כבר אמר רבי משה מקוברין: הדבר הגרוע ביותר הוא שהאדם משלים עם מצבו".

7. במכתב חיזוק ששלח לתלמידו, כתב: "המאמין יודע שלכל רגע של ייסורים יש דיון בשמים... בעצם עשרת הניסיונות של אברהם אבינו לא היה שום ברירה לקבל או לא, והיה אנוס על פי הדיבור, וכל הניסיון אם יקבלנו ברצון. ורק מה שקיבל ברצון הנהגת הבורא נחשב לאברהם אבינו שעמד בכולם, וזה מראה לנו ערך המקבל באהבה הנהגת הבורא\ והאמונה שהכל נעשה כהנהגת הבורא".

8. "לרבי מקוז'ניץ היו הרבה אסונות קשים, ואמר: 'רבונו של עולם, נתת לי צביטה קשה שכאבה מאוד, ואני מחייך אליך, שמקבל הנהגתך באהבה. זה הניסיון הקשה בחיים", כותב הרבי מסלונים לחסידו, "ואם נגזר כבר - אשרי למי שיכול ויש לו כוח לעמוד בניסיון".

עקרונות ומאפייני חסידות סלונים

הנושאים המדוברים ביותר בחסידות הם: אמונה, שבת וקדושה. בחסידות סלונים מושם דגש משמעותי מאוד על לימוד התורה. רבים מהחסידים הם אברכים, כאשר סגנון הלימוד מעמיק מאוד. 

בימי השובבי"ם נערכים בישיבה שני סדרי לימוד של 5 שעות רצופות, ובחורים רבים עורכים גם סדר שלישי של 3 שעות ללא דיבורים באמצע הלימוד.

הברת התפילה היא ליטאית, ובחסידות שמים דגש משמעותי על מעלת וקדושת ארץ ישראל, והאיסור לצאת מהארץ, מלבד במקרים נצרכים.

בשל מוצאה של החסידות ברוסיה הלבנה הלבוש שונה מעט מהמקובל בחסידויות שונות. חסידי סלונים הולכים בחליפה ארוכה ופתוחה שמתוכה בולט טלית קטן, ופיאותיהם מאחורי האוזן. שפת הדיבור הנפוצה בחסידות היא עברית.

חסידים מפורסמים

הרב משה קלירס - רבה של טבריה

הרב אשר זאב ורנר - אב"ד טבריה

הרב אברהם רובין - ראש מערכת הכשרות "בד"צ מהדרין" רחובות.

יוסי דייטש, חבר עיריית ירושלים.

לקריאה נוספת אודות חסידות סלונים, לחצו כאן.