חיי אברכות ולימוד תורה נטו – האם הוראה זו מיועדת לכלל הציבור, או רק ליחידי סגולה?

לקראת ל"ג בעומר הקרב ובא הבה נתבונן מעט במסופר אודות רבי שמעון בר יוחאי ובנו. כולם מכירים פחות או יותר את הסיפור שרשב"י נאלץ להסתתר מאימת המלכות הרומאית שבקשה את ראשו עקב התבטאות שלא לכבודה (הדמוקרטיה היתה כבר אז סלקטיבית...). רבי שמעון סך הכל התבטא שהרומאים שתיקנו שווקים גשרים ומרחצאות ושיפרו את תנאי החיים בארץ ישראל עשו זאת ממגמות אינטרסנטיות.

ובכן, לאחר שרבי שמעון הסתתר עם בנו במשך 12 שנה בתנאים קשים, אכל חרובים ומים והתכסה בחול בשעת לימוד התורה כדי שהבגדים לא יתבלו הגיעה השעה שהגזירה בטלה והם יצאו לאור עולם. כאשר ראו אנשים חורשים וזורעים אמר: 'מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?!' כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: 'להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!' כך מופיע במסכת שבת דף לג עמוד ב'.

מדוע רבי שמעון התבטא בצורה כזו? ומה היה לפני שנכנס למערה, וכי אז אנשים לא חרשו וזרעו?

מצוות התורה הרבות המקיפות את החיים החקלאיים בכלל ומצות השמיטה המופיעה בפרשתנו בפרט – מלמדות כי החיים היהודיים בארץ ישראל היו חיי חקלאות. לא זו בלבד. בפרשת 'והיה אם שמוע', הנאמרת בקריאת שמע, מופיע המצב האידיאלי המיועד לשומרי התורה: 'ואספת דגנך ותירושך ויצהרך'. לאור זאת אומר רבי ישמעאל: 'ואספת דגנך - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ', לאמור: יחד עם חיי תורה שתהא קבע ועיקר עיסוקו - אדם צריך לעסוק במלאכתו לפחות בדרך ארעי.

אולם רבי שמעון בן יוחאי אומר: 'אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: 'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו''. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: 'ואספת דגנך'". (ברכות דף ל"ד)

אם כן, לכאורה רבי שמעון אכן סובר שהמצב האידיאלי בחיים היהודיים הוא עיסוק בתורה נטו! רק אילוצים הנובעים מ'אי עשיית רצונו של מקום' מביאים מצב של עיסוק בחקלאות.

אולם עדיין הדברים תמוהים מאד, כיוון שפרשת והיה אם שמוע עוסקת במקיימי המצוות: 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצוה אתכם'?!

אבי הישיבות ותלמיד הגר"א רבי חיים מוולוזי'ן עונה על כך בספרו 'נפש החיים', כי אכן אין כוונת רבי שמעון בר יוחאי כהוראה לרבים ולכלל הציבור. גם לדעתו, כאשר האדם במצב של תורתו קבע כפי הנדרש - הוא מקיים את חובתו, אולם מיחידים המסוגלים לכך - נדרשת רמה יותר גבוהה, הם העושים 'רצונו של מקום'. לאור זאת אנו חוזרים ותוהים מדוע אם כן רבי שמעון בר יוחאי מקפיד על האנשים העוסקים בחרישה וזריעה ואומר: 'מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה'?!

מי הנהיג את הלימוד ב'כוללים' לכלל הציבור, ומדוע?

אנו מנסים להציע הסבר חדשני וגם אקטואלי לתקופתנו.

מי הנהיג את הלימוד ב'כוללים' לכלל הציבור, ומדוע?

רבים שואלים על תופעת אברכי הכוללים המתקיימים על מילגה זעומה ומשכורת של האישה הבוחרת לשאת את עול הפרנסה. השאלה היא לא רק 'איך אפשר לחיות כך?' אלא גם: 'מדוע לחיות כך?' הרי הנהגה זו לא היתה מקובלת בממדים כאלו בדורות עברו, ורק יחידי סגולה שקדו על תלמודם ללא עיסוק בפרנסה. מדוע אם כן נהפכה הנהגה זו לכללית – כמעט המונית, מדוע הציבור החרדי חידש דרך חיים כזו שלא היתה נהוגה בדורות קודמים?

האמת שמי שהנחיל את החידוש הזה היה בעיקר מרן ה'חזון איש', והמשיכו בה כל גדולי הדורות ביתר שאת וביתר עוז. אם נמקד את הגדרת התקופה היתה זו התקופה שאחרי השואה.

לאור הכחדת כל עולם התורה במזרח אירופה, אמר החזון איש: נותרנו ללא כלום, עלינו לבנות מחדש את עולם התורה, להעמיד תלמידי חכמים בשיעור קומה באלפים - ולשם כך צריך להכניס את כולם לבית המדרש.

צדקת הדרך של החזון איש היא במבחן התוצאה. מי שיודע כמה אלפי תלמידי חכמים צנועים גידלו הדורות הללו מבין את ההצדקה. ומי שיודע גם את גודל הנס העומד מאחורי כל זה יודע כי משמים הסכימו על כך.

לפני שנמשיך לדון מדוע הדרך הזו ממשיכה גם לאחר 80 שנה – נחזור לרבי שמעון בר יוחאי.

אולי, רבי שמעון החי בתקופת השמד של מלכות רומי השולטת בארץ ישראל, רואה את הסכנה להתמוטטות התורה, ולאחר שהוא חווה בעצמו את הצורך ללמוד בסתר בתנאים שכמעט אף אחד לא מסוגל, הוא מתפלא: בשעת חירום לאומית כזו - 'מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? הרי עלינו להקדיש את כל משאבינו להצלת התורה ולקיום חיי הנצח! 

ולסיום נחזור לתקופתנו אנו, ובמילים קצרות - אחת מכמה תשובות על השאלה מדוע גם היום, כ-80 שנה לאחר השואה, לאחר שכבר קם דור מפואר של תלמידי חכמים וגדולי תורה – עדיין מכוונים את רוב הציבור של בוגרי הישיבות ללימוד תורה נטו. מדוע?

אחת התשובות היא שהשואה לא נגמרה. אנחנו בעיצומה של שואה קטלנית המאבדת מיליוני יהודים בהתבוללות ו / או בעזיבת דרך התורה - כשרק אחוז קטן, אולי מזערי, שוקד על דלתות בתי המדרש – האם לא נשמר את הגחלת הזו?!