היום השביעי, השנה השביעית, האלף השביעי. המטרה האמתית של החיים

פרשת בהר פותחת במצוות השמיטה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת להשם. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת להשם..." (ויקרא כ"ה, ב'-ד').

אגרונומים רבים "מציינים לשבח" את מצוות השמיטה, משום שלטענתם, שביתה ומנוחה של אדמה אחת למספר שנים, מפרה אותה ומשביחה את היבול.   

גם אם נכון הדבר מבחינה אגרונומית, אין זו הסיבה האמתית למצוות השמיטה, ונוכיח זאת מהפסוקים עצמם.

נתבונן שוב בפסוקים שהזכרנו ונראה, שהמילים "שבת להשם" חוזרות על עצמן פעמיים. רש"י כותב על מילים אלו כך: "שבת להשם – לשם השם, כשם שנאמר בשבת בראשית". כלומר, אל לנו לחשוב, שמטרת שביתת הארץ היא לצורך פוריות האדמה, שהאדמה תנוח וכך היבול יהיה איכותי יותר וכפי שהחקלאים נוהגים לעשות, שהרי אם כך, הייתה התורה כותבת "שבת לאדמה". סיבת ומטרת מצוות השמיטה היא "שבת להשם", לשם הבורא.

המילים "שבת להשם" מדמות את השנה השביעית ליום השביעי – יום השבת. כשם שמצוות שבת נועדה לתכלית רוחנית, כך שביתת האדמה בשנה השביעית, היא איננה לצורך האדמה, אלא לשם השם.

קיים קשר עמוק בין הרעיון הפנימי של השבת, למהותה של מצוות השמיטה.

כדי להבין את הדברים נפתח בדבריו הרמח"ל: "האדם מורכב משני הפכים, דהיינו - מנשמה שכלית וזכה, וגוף ארצי ועכור, שכל אחד מהם יטה בטבע לצדו. דהיינו, הגוף – לחומריות, והנשמה - לשכליות. ותמצא ביניהם מלחמה, באופן שאם תגבר הנשמה - תתעלה היא ותעלה הגוף עמה... ואם יניח האדם שינצח בו החומר, הנה ישפל הגוף ותשפל נשמתו עמו" ("דרך השם" א', ג', ב').

זהו משחק החיים. מלחמת הגוף מול הנשמה, מאבק הדחף מול הדעת. 

כדי שחלק הגוף לא יגבר יותר מדי, נתן לנו הבורא במספר תחומים מרכזיים בחיים - חלק אחד קדוש בתוך החומר. דוגמא: מתוך ששת ימי המעשה יש חלק אחד שכולו קודש, והוא היום השביעי. אמנם זהו רק יום אחד, והוא נמצא, לכאורה, בעמדת מיעוט, אולם היום השביעי הוא הסוף של השבוע, והסוף נותן את המטרה והכיוון לשבוע כולו. כשהסוף בקדושה, הכל בקדושה. היום השביעי נותן את המטרה והכיוון לששת ימי המעשה הקודמים לו. כשם שכך הוא בימים, כך הוא בשנים. השנה השביעית נותנת מטרה וכיוון לשנים שקודמות לה. זהו מצב של "ספירלה" – מחזוריות העולה כלפי מעלה.

כל ימות העולם הם ב"סיבובים" של שביעיות.

כשם שימי השבוע מסתובבים במחזוריות של שבע, כך השנים מסתובבות במחזוריות של שבע שנים. גם שנות השמיטה מסתובבות במחזוריות של שבע, ולאחר שבע שנות שמיטה מגיעה שנת היובל. גם שנות העולם הם במחזוריות של שבע. שהרי ששת אלפים שנה של העולם הזה במתכונתו הנוכחית – הוא חול, והאלף השביעי – הוא קודש – ימוֹת המשיח והעולם הבא.

כשצועדים בדרך לקראת מטרה מסוימת, אם המטרה נכונה, הדרך גם נכונה. בכל ימות השבוע צריך לפעול ולשאוף לקראת היום השביעי, כך בשנים וכך בכל החיים.

השבת מלמדת את האדם שלעולם יש משמעות, יש מטרה. השבת מזכירה לנו את בורא עולם, ומאפשרת לנו מסגרת זמן בת יממה להתנתק מטרדות היומיום ולחשוב על משמעות החיים.

לכן, בכל יום מימות השבוע, אומרים אנו בתפילת שחרית: "היום יום ראשון בשבת", "היום יום שני בשבת" וכן הלאה. כשאדם מזכיר לעצמו יום יום את השבת, בה הוא שובת מכל מלאכתו ומקדיש את עצמו לעבודת השם ולמחשבות רוחניות על משמעות החיים, השבוע כולו מקבל משמעות אחרת.

גם ביחס לשנים, השנה השביעית מכניסה תוכן לכל השנים. כיצד? בשנה השביעית אדם אינו עובד את האדמה. בשנה השביעית אדם "מתנתק" מעיסוקי היומיום, ומקדיש אותה למחשבה על תכלית חייו, ולמחשבה על כך שבורא עולם מפרנס וזן את העולם ואנו עושים רק השתדלות. כשאדם עובד שש שנים את האדמה, ביודעו שבשנה השביעית הוא לא יעבוד אותה, ששת השנים מקבלות תוכן אחר לגמרי.

מה שאנו עושים אחת לשבעה ימים במשך יממה, עושים אנו אחת לשבע שנים במשך שנה שלימה (איסור המלאכה בשבת מקיף שלושים ותשעה תחומי יצירה, ואילו בשנת השמיטה האיסור העיקרי הוא על עבודת האדמה).

שלושת ה"סיבובים הקטנים" של הימים (שבת), השנים (שמיטה), ושבע השנים (יובל), מקרבים את האדם לסופו של ה"סיבוב הגדול" - האלף השביעי, שהוא תכלית הבריאה.

האלף השביעי קרוי אף הוא "שבת", וכפי שאומרים אנו בתפילה: "יום שכולו שבת מנוחה לחיי עולמים" (סנהדרין צז ע"א). לעתיד לבוא הכול יהיה ברור, כל דבר יבוא על מקומו, וכפי שהשבת היא ב"מיקרו" יום המנוחה, האלף השביעי הוא זמן המנוחה ב"מקרו". באלף השביעי, הגוף כולו ישרת את הנשמה, והגוף עצמו "ישבות ממלאכה", כמו היום השביעי והשנה השביעית.

המכנה המשותף בין השבת, השמיטה והיובל, הוא המושג הנקרא קידוש החומר. כשאדם עובד בששת ימי המעשה ובששת השנים – עליו לזכור שהעבודה היא לא הכל בחיים. היא לא מטרה.

מה שהשבת עושה לימות השבוע, עושה השמיטה במרוכז במשך שנה שלימה. אדם במשך שש שנים יוצא לעבודתו ולפועלו, ואין ספק שמנקרות במוחו שאלות רבות – בשביל מה לעבוד? בשביל לחיות. בשביל מה לחיות? בשביל לעבוד, וחוזר חלילה, ועוד שאלות ותהיות רבות. הבריאה היא "תוהו", הבריאה מעוררת תהיות ושאלות, אולם הבעיה שאין לנו זמן לנסות ולחפש תשובות. יום השביעי והשנה השביעית הם התשובות לשאלות.