בחדר הבידוד ניסיתי להעביר ערוץ – אך לא הצלחתי לצאת מערוץ הידברות

שמי אילנה-יפה מנשה.

נס גדול קרה לי, ואני מבקשת לשתף בו את הקוראים.

באתי ממשפחה מושבניקית שורשית, אוהבת ותומכת. משפחה מסורתית.

חונכנו בבתי ספר ממ"ד, תפילות, שבתות, חגים וכו'.

ההורים העניקו מרחב התפתחותי אישיותי לכל אחד מהאחים, וחנכו אותנו איש איש לפי דרכו. ההורים לא הוכשרו לכך, הדבר טמון בהם באופן טבעי. אחד מאחי נמצא בתחום הרפואה, אחד בתחום האלקטרוניקה, האחר בתחום ההיי-טק, ואני?.. אני אהבתי לשיר ולכתוב שירים.

אבא עבד בחקלאות ואמא היתה עקרת בית.

הילדות שלנו היתה תמימה וטהורה. אלו היו ימים טובים, ימים של שמחה, תקווה וציפייה.

ההורים למדו אותנו שצריך לאהוב איש את אחיו. מאז ועד היום נשארנו אחים אוהבים, ברוך ה'.

לימים, האחים התחתנו, כך גם אני.

במהלך הימים והשנים פחות שמרתי שבת. שורשי הדתיים לא עניינו אותי במיוחד.

בכל שבת חיפשנו (בן זוגי, הילדים ואני) לאן ללכת. קידוש? מאיתנו והלאה... תפילה? מה רוצים ממני בכלל? בכל אופן, כך היה כלפי חוץ....

כלפי פנים היה זה אחרת: כשעליתי למכונית ביום שבת, עטפה אותי מן הרגשה שהגלגלים של המכונית חורכים את הכביש. הרגשתי רע מבפנים. ידעתי שאין זו דרכי, אבל איך לומר, לא נתתי את דעתי על כך.

שבת אחת בחודש אוגוסט, לפני הרבה שנים, כשילדי היו קטנים מאוד, נסענו לאשדוד, לרחוץ בים.

בעודי מדברת עם בן זוגי, לפתע צעק המציל לעבר שני ילדים שיצאו מהים. לא שמתי לב שמדובר בילדים שלי, בשר מבשרי. הילדים התרחקו ונכנסו למערבולת. המציל קפץ מיד למים והוציא אותם בדקה האחרונה לפני טביעה.

(צילום: shutterstock)

חזרנו הביתה, וכל הדרך הרהרתי.

החלטתי - זהו, עד כאן, זהו אות מן השמים. לא נוסעת יותר בשבת. וכך היה.

התחלתי בהדרגה, למרות הקושי, להתקרב למצוות שמירת השבת, אך לא יותר מכך.

הילדים שיחיו גדלו, החיים נמשכו על מי מנוחות והכל זרם לכאורה בסדר, עד ש...

"קומי, צריך מיד ללכת לרופא"

בשחר של בוקר אחד באביב של שנת תשס"ח 2009, בעודי נמצאת באזור הדמדומים שבין השינה לערות, כמעט מתוך חלום, ראיתי לנגד עיני איש לבוש בחליפה שחורה ובחולצה לבנה, ואת פניו מעטר זקן ארוך, נעמד מולי. האיש (בדיעבד אני מבינה שמדובר בצדיק) אמר לי כי עלי ללכת להיבדק אצל רופא, כי יש משהו. לא הבנתי באותו הרגע, לא התייחסתי, אך עם זאת התחלתי לבדוק האם יש משהו בגופי שאליו הוא התייחס. משלא מצאתי מאומה, המשכתי בשגרת יומי, תוך שאני אומרת שהדבר שחוויתי הזוי ולא מציאותי. לאחר יום או יומיים (אינני זוכרת במדויק) לפנות בוקר שוב נעמד מולי אותו הצדיק, ושוב הוא אומר: "קומי תטפלי... יש לך משהו"... קפצתי מהמיטה ושוב התחלתי לחפש בגוף עדויות כלשהן לחלום הזה. לא הרגשתי מאומה. עזבתי את זה. אמרתי לעצמי שאני ודאי הוזה דמיונות, ולכן לא אתייחס.

והזמן הוא ערב פסח, הכל טרודים בעבודות הבית, בקניות ובכל הדברים הקשורים לחג, כך גם אני. יומיים לפני ליל הסדר, לפנות בוקר, הגיע אלי בפעם השלישית אותו הצדיק, הפעם במלוא גובהו ותפארתו, ומתוך נזיפה דרש ממני מיד ללכת לרופא: "קומי תטפלי, יש לך משהו, צריך מיד ללכת לרופא". הפעם החלטתי שאדקדק לבדוק את הגוף.

בדקתי את הידיים, הרגליים, הראש, הצוואר ו.... הנה אני נוגעת במעין גוש מוזר בצידה של בלוטת התריס. הגוש היה גדול יחסית, לא משהו קטן. מכאן התחיל המרוץ על החיים.

התקשרתי לאחותי, שהיא אחות בחדר ניתוח בבית חולים ובקשתי ממנה שתסדר לי מומחה. המומחה בדק את בלוטת התריס והפנה אותי לביופסיה. לאחר המתנה מורטת עצבים הגיעה התשובה... תשובה מפחידה. הרגשתי שעולמי חרב עלי. נאמר לי בזו הלשון: "הגידול שיושב על בלוטת התריס הוא ממאיר". מפוחדת ומלאת חששות הלכתי למומחה בבית החולים, וזה האחרון אמר שצריך לנתח. הרגשתי רע בלשון המעטה. המשפחה, ובמיוחד בעלי היקר שיחיה, עמדו לצדי, עודדו ותמכו.

יום הניתוח הגיע. התחלתי לקרוא תהילים לה', צעקתי לו שיעזור לי כמה שיותר, שיזכור את זכות האבות שקיימת במשפחה. בטרם נכנסתי לחדר הניתוח, היה סביבי מחזה בלתי נשכח. מס' אחיות עמדו ובירכו אותי והתפללו לשלומי, כאשר אחת מהן קוראת מזמור תהילים בכל רם.

הניתוח עבר בשלום. הורידו חצי מבלוטת התריס, ואת חציה השני של הבלוטה שלחו לבדיקת מעבדה.

לאחר כשבוע הגיעה התוצאה ונקראתי אל הרופא. הרופא הסביר לי שמדובר במחלה הנוראה, ושהיא התפשטה לחציה השני של הבלוטה, ובשל כך יש לערוך ניתוח נוסף כדי להוציא גם את החצי השני של הבלוטה. אני זוכרת את הרגע. כשסיימתי את הביקור אצל הרופא, הרגשתי ייאוש, חוסר אונים. לילותיי היו לילות ללא שינה, פחדים וחששות ליוו אותי בכל מקום.

השלט נתקע על 97

לאחר תקופת החלמה מהניתוחים, חזרתי לביקורת אצל הרופא. הרופא הסביר לי שיש צורך לעשות הקרנת יוד בגוף, וכי הדבר מתבצע בבית החולים, במחלקת אונקולוגיה, ובחדר מבודד, מפאת עוצמת הקרינה.

הכנתי את עצמי נפשית, קיוויתי וייחלתי, בקשתי והתחננתי לה' שיקל עלי את סבלי. חברותי דאגו לי לעיתונים ולספרים. הן שמו את הכבודה הזו בתוך ארגז, ואיחלו לי הצלחה ובריאות.

בחג הסוכות של אותה השנה נכנסתי להקרנה בבידוד מוחלט, שארך מס' ימים. הרופא הגיע וביצע את הקרנת היוד. בחדר היה מכשיר טלוויזיה, וליד מיטתי היה מונח השלט. אמרתי לעצמי שאצפה בערוץ 2. השלט היה בידי, וניסיתי להעביר לערוץ 2, אך לא הצלחתי. השלט עצר בערוץ הידברות – 97. ניסיתי להעביר שוב את הערוץ אבל השלט "נתקע". לפתע ראיתי רב שמדבר מבעד למסך על חזון אחרית הימים. לא ידעתי מי הרב הזה, אך השארתי את הטלוויזיה דלוקה על ערוץ 97 כדי לראות מי הגאון הזה שמסביר יפה כל כך על חזון אחרית הימים. בהמשך הבנתי שמדובר ברב זמיר כהן שיחיה.

מאותו הרגע, למשך כל אותם הימים שהייתי בבידוד, שמעתי בשקיקה עוד ועוד הרצאות של הרבנים המדהימים של הערוץ: הרב זמיר כהן, הרב יצחק פנגר, הרב אבנר קוואס. לא יכולתי להסתכל על ערוצים שונים. הרגשתי שאני מתמלאת בהמון תקווה, בהמון אור, אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה. התרגשתי. תעצומות הנפש היו גדולות. התחלתי להתפלל, הבטחתי לשמור יותר ויותר שבת, החלטתי לבדוק מה רוצה הקב"ה ממני. למדתי מההרצאות שה' רוצה שנחזור אליו, וברגע שאנחנו לא חוזרים אליו - הוא מאותת לנו בכל מיני דרכים. הוא כאן, עוצמתו וגבורתו ממלאים את העולם.

את ארגז הספרים השארתי באונקולוגיה, לא הסתכלתי אחור.

באתי הביתה לאחר 10 ימי בידוד והדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ 97 היקר. הרגשתי שמצאתי את הדבר האמיתי, הדבר שמדבר אלי, הדבר שמעודד ומחזק אותי ושנמצא איתי כל הזמן. ערוץ הידברות הוא האמצעי שמחבר ביני לבין בוראי.

ערוץ הידברות היה פתוח כל הזמן. הבן שלי התחבר אליו, שמע הרצאות וחזר בתשובה, ברוך ה'. היום הוא נשוי לאישה כשרה ומקסימה. ביתם הוא בית דתי, והם מקיימים תורה ומצוות.

ערוץ הידברות חיזק את הבן שלי, ותודות לו התקרבנו יותר ויותר לבורא עולם.

מי ייתן ונזכה להתקרב ולהתחזק עד אין גבול.

תודה לערוץ הידברות ולכל העוסקים בנושאי הקודש הללו, מפיצים תורה בארץ ובתפוצות.

תודה רבה.