אמרו לבעלי בחלום: "זו הבת שלך, קוראים לה מיכאלה"

ב' באייר הוא תאריך מיוחד אצל רינת. מיוחד בגלל כמה סיבות. "זהו יום הפטירה של אבי", היא אומרת לי, "וזה גם יום ההולדת של בתי. עברתי דרך ארוכה, והרבה שנים של המתנה כדי להגיע לבת הזו, ובאופן פלאי שמה והולדתה נקשרו גם באבא שלי, אליו הייתי מחוברת מאד. קיים עצב פנימי על כך שאבא כבר לא אתנו ולא זכה להכיר אותה, אך באותה נשימה יש נחמה על כך שזכיתי לנשמה מיוחדת, ואושר עילאי להיקרא 'אמא', דבר שהוא כלל לא ברור מאליו. במהלך הדרך הארוכה אותה עברנו, זכינו להבין עד כמה ה' שולט בעולם, ואיך דווקא שלומדים להרפות, הוא שולח את הישועה".

מחכה לזיווג, מצפה לילד

רינת נולדה למשפחה מסורתית, ותמיד הרגישה בתוכה קשר עם אלוקים. "הייתה בתוכי איזו התבוננות על החיים, והבנה שה' הוא זה שמוביל ומכוון אותם", היא אומרת. "לאורך השנים, רציתי מאוד למצוא זוגיות ולהקים משפחה, אך הדבר לא צלח. בתקופת הרווקות ניסיתי כל מיני דרכים, כולל תפילות, קברי צדיקים וביקורים אצל רבנים, אולם הישועה עדיין לא נראתה בפתח".

בסביבות גיל 36, הייתה רינת במקום עבודה מצוין ובתפקיד בכיר, אך אז, באופן מפתיע לחלוטין, קיבלה מכתב פיטורין. "בעקבות הפיטורין, עברתי טלטלה רגשית מאוד חזקה, שכן כרווקה בלי משפחה, דווקא העבודה נתנה לי יציבות, ופתאום גם המקום הזה לא היה. עמדתי שם חשופה לחלוטין בכאבי, ודווקא אז הרגשתי שאני משחררת שליטה. בתוכי אמרתי לה': 'אני לא יודעת ולא מבינה דבר, אך בדרך שתראה לי - אלך'. כך, יחד עם ההשתדלות להתקדם הלאה, הרגשתי שאני מזיזה את עצמי הצידה, ונותנת לקב"ה לנהל את העניינים. קיבלתי על עצמי לשמור שבת, דיברתי עם ה' כל הזמן, והתחלתי לראות איך שיש עליי השגחה פרטית בכל צעד ושעל".

בסיומה של שנה זו, הגיעה רינת למקום עבודה שלא התאים לה, אך דווקא בו חיכתה לה הפתעה. "הייתי שם שבועיים", היא מספרת, "ואמנם היה נראה שסתם 'נתקעתי' בעבודה הזו, אך הקב"ה סובב זאת כדי שאפגוש באותו מקום את בעלי. כשנה אחר כך זכינו לעמוד מתחת לחופה, והיה ברור לנו שמיד אחר כך אנחנו נכנסים לפרויקט של הבאת ילדים לעולם. היינו כבר בגיל מאוחר יחסית, ומהר מאוד הבנו שהזמן אינו פועל לטובתנו, ושכנראה נצטרך לעבור גם טיפולי פוריות בדרך".

"זו הבת שלך, קוראים לה מיכאלה"

רינת ובעלה נכנסו למסלול המאתגר של ציפייה לילד, אשר כלל הרבה מאוד השתדלויות, ויחד עם זאת, חוסר וודאות מוחלט. "זר לא יבין את זאת, עד כמה המסלול הזה הוא קשה ומאתגר, במיוחד כשעדיין אין ילדים בכלל ומאוד רוצים אותם", היא אומרת. "בתחילה הייתי במקום של שליטה והפעלת הרציונל - הלכנו לרופאים כאלה ורופאים אחרים, למדנו, קראנו, והפכתי ממש ל'מיני-דוקטור' ברמת הידע שלי בנושא. קיבלנו גם ברכות מרבנים, אך ההמתנה וחוסר הוודאות נותרו במקומם. שלוש שנים לאחר שנישאנו, אבא שלי, שהייתי קשורה אליו מאוד, חלה, והיה עליי לשלב בין העזרה להוריי, אשר התגוררו רחוק מאתנו, לבין הטיפולים האישיים שלי. זו הייתה תקופה מאתגרת מאד, ובחצי השנה האחרונה לחיי אבי, החלטתי שאני מקדישה את הזמן רק עבורו, ומרפה מטיפולי הפוריות. נפשית, היה קשה מאד לשאת את שני המקומות הכואבים האלה יחד".

ביום בו נפטר אביה, חלם בעלה של רינת חלום מיוחד. "נגלה אליו בחלום איש עם זקן אדמוני, בדמות מלאך בחלוק לבן, ולצידו אחות לבושה במדים לבנים. האיש הגיש לו תינוקת מחייכת, שלראשה עטור סרט אדום, ואמר 'זאת הבת שלך, וקוראים לה מיכאלה'. באותו בוקר קיבלתי שיחת טלפון מההוספיס לבוא ולהיפרד מאבי - מיכאל, והוא נפטר ביום שישי, וגם זכה להיקבר בו. במהלך השבעה סיפר לי בעלי על החלום, אך באותם ימים כואבים לא הייתה לי יכולת רגשית לחשוב עליו ועל משמעותו".

שלושה חודשים לאחר פטירת אביה, וכחמש שנים לאחר שהתחילו במסע שלהם להבאת ילד לעולם, ביקש בעלה של רינת לנסות סבב טיפולים נוסף. "הלכתי באפס רצון, עם מינימום שאלות, ובתחושה שאני רק כלי, עושה את ההשתדלות שלי, ומה שה' רוצה זה מה שיהיה", היא מספרת. "והנה דווקא בטיפול הזה, שבו הרפיתי לחלוטין, זכיתי להתחיל את ההיריון המיוחל. ההתרגשות הייתה עצומה, ורב שהתייעצנו אתו אמר לשמור את הדברים בשקט ככל האפשר. במהלך אותה תקופה, הרגשתי את נוכחות אבי מידי יום, ובכל ערב ראש חודש נהגנו לקרוא משניות ולהקדיש שיעור בכולל של בן דודי, לעילוי נשמתו. באחד הימים, כשעוד לא סיפרנו לאף אחד על דבר ההיריון, התקשרה דודתי וסיפרה, שהיא ראתה את אבי בחלום מביא שמיכה עבורי. התרגשתי מאוד לשמוע זאת, והתחושה שאבא שלי איתי רק התעצמה. בחנוכה של אותה שנה חלם בעלי גם על סבי, אשר נפטר בהיותי ילדה, ובעלי לא הכירו כלל. בחלום, הוא הלך איתי יד ביד, ניגש לבעלי ושאל אותו 'עכשיו אתה רגוע, הכל בסדר?' הדבר נתן לי את התחושה שיש עליי איזו השגחה מיוחדת, גם דרך בני משפחתי שבשמיים, כעין זכות אבות".

פשוט להאמין

לקראת סוף ההיריון, הופנתה רינת בהמלצת רופא פרטי לביצוע ניתוח קיסרי, בעקבות קושי מסוים שעלה. "התאריך לניתוח נקבע ליום א' אייר, ואנחנו הגענו לבית החולים בבוקר, בתקווה להיכנס תוך כמה שעות, כפי המתוכנן. אולם בעקבות מקרים דחופים שנכנסו קודם, הגעתי לחדר הניתוח רק בשעות הערב. בשעה 19:16 דקות הגיחה ביתנו לאוויר העולם, בדיוק בדקה בה מתחלף התאריך מא' לב' באייר. בתעודת הלידה שלה נרשם שהיא נולדה בב' אייר, יום הפטירה של אבי, ובזמן שאני יצאתי מחדר הניתוח, התאספו בני משפחתי לאזכרת יום השנה שלו".

לסיום, אומרת רינת: "דווקא דרך העיכובים האלה בחיי, למדתי איך הקב"ה שולט בכל, ואיך צריך אמנם לעשות השתדלות, אך יחד עם זאת - להבין שהוא זה שמנהל את העניינים. הדרך אותה עברנו לימדה אותי גם שהרופאים הם רק שליחים, ולא כל מה שהם אומרים או מציעים הוא תמיד נכון ומדויק. אם לא מתחברים לרופא, או לא מרגישים טוב אתו, אפשר ורצוי להחליף לרופא אחר. בסופו של דבר, אנחנו צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו בטוב, לא להפריז במקומות שלא מיטיבים איתנו, ולהאמין שמה שצריך להגיע - יגיע. ולכל הנשים המייחלות לפרי בטן, אני מאחלת שלא יוותרו על החלום להיות אימהות, וימשיכו לעמוד בתפילתן, שכן ה' לא משיב ריקם תפילותיה של בת מלך. ובעזרת ה' – הן יזכו לראות בישועתו. הלוואי והדברים האלו יהיו לעילוי נשמת אבי – מיכאל בן שלום ופרחה".