"הפקידה היהודייה שאלה אותי: 'במי אתה מאמין?'. הרגשתי שהאדמה רועדת תחתיי"

נולדתי ביוגוסלביה, גוי "למהדרין", במשפחה ללא שום קשר לדם יהודי. נולדתי כחצי שעה אחרי אחותי התאומה.

אהבתי לקרוא מגיל קטן. כל גרוש שהיו משאירים לי מן העודף מהחנות הייתי חוסך, ובכסף זה הייתי קונה ספרים. בני משפחתי צחקו עלי וקראו לי בשם "חיבה" – "יעשא", שזה שם גנאי ליהודי, שלפי הדעה הרווחת בין הגויים אוהב כסף וספרים.

בגיל שתים עשרה נסעתי בתוך קבוצה נבחרת של תלמידים מצטיינים לרוסיה, למחנה קיץ. במשך כל השנה היו מגיעים לשם תלמידים מצטיינים מכל רחבי ברית המועצות הקומוניסטית, וחודש אחד בשנה - בחודש אוגוסט – היו באים לשם תלמידים מכל העולם. במסגרת הזאת הגעתי לשם. ראיתי ילדים מיפן, מאמריקה, מצרפת, מגרמניה, מאנגליה, ממש מכל העולם. אחת התוכניות הייתה שבכל אחד מימי המחנה כל מדינה הציגה את עצמה - תרבות, שירים, ריקודים עממיים, וכל מה שמאפיין את אותה מדינה. כאשר הגיע תורה של יוגוסלביה התקיימה תכנית עלובה ממש, ואני התביישתי שאני יוגוסלבי. יוגוסלביה של אותן שנים הייתה קומוניסטית – הקומוניסטים עלו לשלטון לאחר מלחמת העולם השנייה – ומהתכנית עלה הרושם שההיסטוריה ביוגוסלביה התחילה רק בעלות הקומוניסטים לשלטון. זה הציק לי מאד. אמרתי לעצמי: איך זה יכול להיות? לכל המדינות יש מסורת של מאות שנים, אם לא אלפים, איך יתכן שביוגוסלביה הכל התחיל רק בשנים האחרונות, עם עליית הקומוניסטים לשלטון?! חזרתי מרוסיה אנטי קומוניסט גמור. בעיני כיום, היה זה איתות ראשון משמים.

איתות שני היה כשהגיע אלינו לביקור, קרוב משפחה מאמריקה. מאחר שאני הייתי בן המשפחה היחיד שידע לדבר באנגלית, נבחרתי ללוות אותו בטיוליו ביוגוסלביה. אחד המקומות שבהם ביקרנו היה כפר באמצע האזור ההררי בבוסניה. התארחנו שם אצל המורה היחיד בכפר. הייתה לו ספרייה ענקית. מצאתי שם ספר שהגויים קוראים לו "בייבל" או "הברית הישנה". התחלתי לקרוא מ"בראשית". ספרים אלו מודפסים, כמובן, בלי רש"י ובלי שום פירוש אחר, ובכל זאת קראתי את חמישה חומשי תורה כמעט בבת אחת. גם את ספר יהושע. נביאים ראשונים ואחרונים ניסיתי לקרוא, אך לא הבנתי דבר. שיר השירים היה נחמד, אבל לא הצלחתי לתפוס מה כל כך מיוחד בו כדי שיהיה לו שם כה חשוב – שיר שמעל כל השירים?! משלי וקהלת הרשימו אותי ביותר, אפילו בתרגום ליוגוסלבית ואפילו בלי כל פירוש.

הספר ''60 גיבורים''

אחרי זה קראתי את "הברית החדשה" – הנוצרים טוענים שהקב"ה עזב את עם ישראל ובחר לו עם חדש – את הנוצרים, ולכן מובן שאחרי "הברית הישנה" יש גם "ברית חדשה", והנוצרים מדפיסים אותן ביחד. ראיתי ש"הברית החדשה" היא חיקוי חלש של קטעים מהספר שקראתי קודם – הבייבל. התוכן נדמה בעיני לדברים שכתב תלמיד שלא למד כל צורכו את הבייבל, כותב אותו לפי הזיכרון ומוסיף משלו. בכל מקרה, נפתח בפניי עולם חדש, עולם של אמונה, חדרה בי ההכרה שיש בורא לעולם, שיש היסטוריה ארוכה שקיימת כבר זמן רב מאד, הרבה יותר מההיסטוריה שחינכו אותי להאמין בה.

חזרתי מהכפר הזה כאדם מאמין. לא היה לי ברור בדיוק מי הוא זה שאני מאמין בו, חוץ מזה שהוא ברא את העולם.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, המוסלמים והכנסייה הקתולית הנוצרית שיתפו פעולה עם הנאצים ועוללו זוועות רבות ורציחות המוניות. בזמן השואה הוקם אפילו מחנה ריכוז והשמדה בקרואטיה, במקום שנקרא יאסנובאץ. בגלל כל זה הייתה לי סלידה חזקה מאד מכל דבר מוסלמי ונוצרי, ולכן לא יכולתי לקשר את האמונה שלי לשום דת שהכרתי אז.

לפני השואה חיו ביוגוסלביה כ-60,000 יהודים. בסרייבו הייתה קהילה ספרדית גדולה עוד מתקופת גירוש ספרד (ה"פלא יועץ" היה משם). כמעט כולם נהרגו בשואה. נשארו מעט משפחות מפוזרות, רחוקות מכל אידישקייט ומתבוללות כמעט לחלוטין. לא הכרתי יהודי אחד שגם אביו וגם אמו היו יהודים! לא נשאר דבר. בית הכנסת שהיה בעיר שלי נחרב בשואה ולא נבנה שוב. לא היה בשביל מי. מסיבות אלו לא היה לי כמעט שום מושג על היהדות.

סיימתי שירות צבאי והתחלתי ללמוד באוניברסיטה. למדתי גרמנית, ספרות ובלשנות. הייתי כשרוני מאד, בין השאר גם במוזיקה, וניגנתי בגיטרה בלהקות ג'ז ומוזיקה קלאסית. כשסיימתי אוניברסיטה הייתי בן עשרים וחמש. הכרתי בחורה יהודייה, שאמה הייתה ניצולת שואה, ואביה היה גוי. התחתנו. הייתי מרוצה מהחיים. עבדתי כמורה, בערבים ניגנתי במועדוני ג'ז, הייתה לי אישה יפה, הייתה לי אמונה. אבל אשתי לא הייתה מרוצה, לא היה לה מנוח והיא כל הזמן רצתה "משהו". יום אחד היא החליטה שאינה רוצה יותר לגור ביוגוסלביה.

אחרי מחשבה הגענו למסקנה פשוטה שהמקום הטוב ביותר הוא ישראל – היא יהודייה ואני אדם "מאמין", וארץ ישראל לפי כל הדעות והדתות, היא "הארץ הקדושה".

הלכנו למשרד של הג'וינט בבלגרד והתעניינו בנושא העלייה. שם קיבלתי איתות נוסף: אחת הפקידות – חילונית גמורה – פנתה אלי בחצי שאלה, חצי טענה: "אם אתה מאמין הרי אתה יכול להתגייר ולהיות יהודי, ובכלל, במי אתה מאמין?".

הרגשתי שהאדמה רועדת תחתי. לפתע נגלה לי בבירור שהאישה שעמה אני חי שייכת לעם מהספר שאותו קראתי בסתר, ושהתאהבתי בו מאז שמצאתיו בכפר הקטן בבוסניה. איכשהו הבנתי, יותר נכון הרגשתי, שזה מה שאני מחפש, שזהו האלוקים שאני מאמין בו! כשאדם קורא את "הברית הישנה" בלי הסבר ובלי פירוש נוצר בו הרושם שמדובר באיזשהו עם עתיק שהיה בעבר, והיום לא נותר ממנו שום זכר ושריד. פתאום הבנתי שאשתי שייכת לעם חי וקיים, שיש לו אמונה באלוקים בורא העולם!

החלטתי להתגייר מיד. הרב המקומי אמר לי שאני צריך לטבול, אבל לא אמר לי איך בדיוק לעשות זאת. הוא גם אמר לי שעלי לעשות ניתוח כדי להוריד את העורלה. עשיתי זאת. הרופא המנתח היה יהודי וידע מדוע אני עושה זאת. הוא היה חילוני גמור, אך התפעל מאד מהחלטתי להתגייר. הוא אמר לי רק דבר אחד: "שווער צו זיין א ייד" (קשה להיות יהודי).

לא טבלתי במקווה כי אין שם מקווה, וגם לא בנהר כי לא עלה על דעתי שזה יועיל (חוץ מהעובדה שהיה זה באמצע החורף המזרח אירופאי). אני מתבייש להגיד אבל זו האמת. עמדתי תחת המקלחת כחצי שעה ואמרתי לה': "אני יודע שזה לא מה שצריך לעשות, אבל בינתיים זה מה שביכולתי לעשות..." רבה הראשי של יוגוסלביה כתב לי תעודת גיור.

עלינו ארצה דרך הונגריה, והגענו לבאר שבע. מרכז הקליטה היה בניין ארוך ומכוער. תוך זמן קצר הבנתי שהגיור שלי לא שווה כלום – אף על פי שבמשרד הפנים קיבלו את תעודת הגיור, ובתעודת הזהות שלי היה כתוב מהיום הראשון "הלאום: יהודי". הבנתי שצריך לערוך גיור שוב, "כמו שצריך".

ואז אשתי עברה את המשבר. בהתחלה התלהבה, בהרגישה שהיא חוזרת לשורשים, אבל אחרי פרק זמן משהו נשבר בתוכה. הדמות של אביה הגוי קמה לפתע לתחייה בליבה, והיא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם שאלת הזהות שלה. בסופו של דבר גבר הצד הגויי שבתוכה והיא חזרה ליוגוסלביה.

נשארתי לבד, לא גוי ולא יהודי, בלי משפחה, בלי אף אחד חוץ "ממנו". הבנתי שכמו שאי אפשר להחזיר את חתיכת העור שנחתכה מבשרי – כך גם אין דרך חזרה, אני הגעתי לכאן כדי להיות יהודי. ואם ככה - ווייטער, קדימה!

התגיירתי בבית הדין בבאר שבע. אב בית הדין היה הרב שלמה עמאר. המשכתי ללמוד יהדות ב"מעיין באר שבע" עד שהכרתי את הרב נפתלי חייקין, והוא שלח אותי אחרי כמה חודשים לבני ברק, לישיבת "נתיבות עולם". למדתי שם, ואחרי כשנה זכיתי להתחתן. לאחר לידת ילדנו השלישי עברנו לגור באופקים.

המשכתי ללמוד בכולל, נולדו לנו עוד ארבעה בנים, בחסדי ה'. כעת אנחנו משפחה בת תשע נפשות - חמישה בנים ושתי בנות.

אתם ודאי מכירים את הסיפור על היהודי שעלה לשמים וביקש מהקב"ה להראות לו כיצד השגיח עליו ואז הראה לו ה' את העקבות הכפולים בחול... אני מרגיש שבחוף הים שלי יש כל הזמן רק זוג אחד של עקבות. הקב"ה מחזיק אותי כל הזמן על ידיו...

מתוך הספר "60 גיבורים – האומץ והכח לשנות", המציג את סיפוריהם של 60 אנשים שעשו תשובה. לרכישה לחצו כאן.