"אשפזו אותי בבית חולים לחולי נפש": הרב יוסף מנדלביץ’ על שנותיו כאסיר ציון

הרב יוסף מנדלביץ' גדל ברוסיה הקומוניסטית, אך למרות שלא הכיר את היהדות כלל, הניצוץ היהודי שבקרבו החל לבעור ולבקש מציאות חיים אחרת. בשנת תש"ל (1970), בהיותו בן 23, תכננו הוא וחבריו לחטוף מטוס, ולהגיע איתו מרוסיה לשוודיה. סיפור הכיסוי לכך היה טיסה לחתונה משפחתית גדולה. המשך התוכנית היה לערוך מסיבת עיתונאים גדולה, לזעוק את זעקתה של יהדות רוסיה הכלואה, ולעורר את העולם כולו לפעול עבורה. לרוע מזלם, נחשפה התוכנית על ידי הק.ג.ב, והם נתפסו והואשמו בבגידה. הרב יוסף נידון ל-15 שנות מאסר, ומתוכן היה כלוא 11 שנים, שלוש מהן בתנאים מחמירים. סיפורו המרתק מאז התפרסם בשלושה ספרים: "מבצע חתונה" ו"בן חורין", על סיפור חייו, מאסרו ושחרורו, והספר "מקצה השמים", על שמירת המצוות בכלא הסובייטי. ועם כל מה שעבר, הוא לא מצטער על כך לרגע: "זכינו שדרכנו נפתחו שערי העלייה לארץ ישראל".

יום השחרור בנתב''ג

ניצוצות יהודיים ברוסיה הקומוניסטית

הרב יוסף נולד בשנת תש"ז בריגא שבלטביה, בבית קומוניסטי שבו לא שמרו מצוות. כילד, אביו עוד למד ב'חיידר', אך עזב את דרך התורה לטובת ערכי הקומוניזם, בהם ראה את הצדק האמתי בעולם. "בבית דיברנו לטבית ורוסית, וגם יידיש, שנשארה לאבא מימי ילדותו", הוא מספר. "באופן מפתיע, אבי אף לימד אותי את הא'-ב' העבריים, אך מעבר לכך, גדלנו על כך שאין אלוקים, ושאין שום צורך בדת בעולם".

המפגש הראשון של הרב מנדלביץ' עם היהדות, היה דווקא דרך החברה הגויית שסביבו. "באחד הימים, המורה בבית הספר החליטה לשאול כל ילד על מוצאו, וכאשר היא הגיעה אליי, התכוונתי לומר שאיני יודע. אך אז נזכרתי באבי, שהיה נראה כמו יהודי, הרגשתי שלא אוכל להתכחש אליו, ומפי יצאה האמת בדבר יהדותי. כפי שתיארתי לעצמי, תגובת הילדים כלפי הגילוי המרעיש לא הייתה נעימה כלל - הם החלו לקלל אותי ולקרוא לי בשמות גנאי, ואני ברחתי מהר הביתה. כמנהגם של ילדים, ביום למחרת הכל נשכח, אך כבר אז החלה לנקר במוחי השאלה - מדוע שונאים אותנו? במה אנחנו שונים מכל עם אחר?"

הרב מנדלביץ עושה הבדלה

ניצוץ היהדות הבא עלה בהיותו בן 10, במשפט שנערך לאביו, לאחר שנעצר באופן מפתיע. "אבא נעצר בלי סיבה, כחלק ממשטר הדיכוי הקומוניסטי, שנהג להפחיד אנשים, במקום לעזור להם להתפתח. כמה חודשים אחר כך, נערך לו משפט, אך אנו לא הורשינו להיכנס לתוך האולם פנימה. אמא, אחיותיי ואני עמדנו בחוץ בקור מקפיא ובשלג, כדי לשמוע את גזר הדין".

הרב עם משפחתו בגיל 10

באותם רגעים, עלתה בליבו של יוסף הקטן תפילה. "לא ידעתי למי אני פונה, אך ביקשתי ממנו שיעזור לאבא, והבטחתי להיות ילד טוב ולעשות את מה שאומרים לי. לאחר מכן שתקתי, מכיוון שלא הבנתי בעצמי מה אני עושה, אך באותם רגעים הרגשתי שיש אלוקים, למרות שלאורך כל השנים גידלו אותי על כך שהוא לא קיים".

שנה אחר כך, פגש יוסף לראשונה בחייו מילים יהודיות. "כשהגעתי לגיל 11, אמי נפטרה, ובבית הקברות שמעתי לראשונה בחיי את הקדיש. לא הבנתי ממנו דבר, אך הרגשתי שהמילים המיוחדות האלה מרימות אותי למעלה. עצם הצליל שלהן עשה רושם על הנשמה שלי. בתוכי אמרתי לעצמי שיום יבוא ואבין את התפילה הזו, וגם אוכל לומר אותה".

בעקבות המצב הכלכלי הקשה, החל יוסף לעזור בפרנסת הבית בהיותו בן 16, כאשר בבקרים נהג לעבוד במפעל ובערב היה הולך לבית הספר. "בלימודי הערב גיליתי שכמעט כולם יהודים, ובאחד הימים, אמר חברי שהיום לא נלמד, מכיוון שזהו ראש השנה. הוא הסביר לי שאצל היהודים מתחילה השנה בזמן אחר מאשר אצל הרוסים. באותו זמן, היה לי קשה עם דבר היותי בן לעם היהודי, שכן היהדות נראתה לי שונה כל כך, והיא סיווגה אותנו כאזרחים סוג ב'. אותו חבר אמר שנלך בראש השנה ל'סינגוגה' - בית הכנסת, ואני תהיתי לעצמי מה לנו, אנשים מלומדים, במקום המיושן הזה. בכל זאת, הלכתי רק כדי להיות עם החברים, ומסתבר שהיה שם נחמד למדי. לא התפללנו, אך נוצר במקום מפגש עם בני נוער נוספים, ואני נהניתי ממנו. שאלתי את חברי מתי יש חג נוסף, והוא אמר שבעוד עשרה ימים. ובאמת, שוב נפגשנו כל החברים בבית הכנסת, ונהנינו יחד. החג הבא היה סוכות, ואני חשבתי לעצמי 'איזה יופי, כל שבוע חג אחר'. היום אני יודע לומר שהקב"ה בהשגחה פרטית זיכה אותי להכיר יהודים ולהגיע לשם, ואף להתמיד בביקורי במקום, מה שלא כל אחד מחבריי זכה לו".

באחד הימים, הודיע אחד החברים שביום ראשון הקרוב, יום שאין בו לימודים, מגיעים בני נוער לבית הקברות היהודי כדי לעזור בשיקומו. "הייתי היחיד מהכיתה שלי שהחליט לנסוע לשם", מספר הרב, "לעומת חבריי האחרים, שהעדיפו ללכת לקולנוע, ללמוד למבחנים, או סתם ליהנות מיום החופש השבועי. בהיותנו שם, גילינו שזהו לא בית קברות רגיל, אלא מקום בו נטבחו עשרים ושמונה אלף יהודים, בשנת תש"א (1941). התחלנו להגיע למקום מידי יום ראשון, ועם הזמן התאגדנו לחבורה, אשר למדה אט אט על עניין שייכותה לעם ישראל. ביום הזיכרון לחללי המקום, אמרתי לחבריי שאנחנו באנו לעזור למתים, ובאמת הם אלו שעזרו לנו, להתחבר ולהכיר את יהדותנו. דווקא זכר נרצחי השואה, העלה אצלנו ביתר שאת את ההרגשה שעלינו לפעול למען שיקומו של עמנו".

מתוך כך, בהיותו בן 19, הקים הרב מנדלביץ' יחד עם חבריו ארגון סטודנטים להצלת עם ישראל מהתבוללות. "עוד לא הכרנו מצוות, אבל הבנו שאנחנו עם שונה. התחלנו ללמוד במחתרת היסטוריה של עם ישראל, וכן את השפה העברית, מתוך שיחון עברי-רוסי, שאחד החברים הבריח משגרירות ישראל. תוך כדי כך, התגבשה בתוכי גם ההחלטה להתחיל לשמור מצוות. ביקשתי מאנשים בבית הכנסת המקומי שילמדו אותי על כך, אך הדבר היה אסור על פי חוק והם חששו לעשות זאת. רק מנדל גורדין, שהיה מוהל בסתר, הסכים ללמד אותי מעט. עם הזמן, גבר בתוכי עוד יותר הרצון להיות יהודי, להתפלל ולשמור מצוות. אמנם מול חבריי הייתי ממש 'פנאט', כזה שצם ביום כיפור ולא אוכל חמץ בפסח, אך הידע שהיה בידיי עדיין היה מועט מאד, ובתוכי הרגשתי את הבערה והרצון להכיר עוד יותר".

"בתוך הכלא הרגשתי בן חורין"

בשנת 1970, ארגנו יוסף וחבריו את "מבצע חתונה", אולם נתפסו על ידי הק.ג.ב והואשמו בבגידה. "ביום שבו הגענו לשדה התעופה, נתפסנו כולנו, ונאמר לנו שמצפה לנו גזר דין מוות. מדבריהם של השוטרים, הבנתי שהם רוצים לשבור את רוחנו, כדי שניכנע ונעביר את המסר שלא כדאי ליהודי העולם להתערב עבורנו", מתאר הרב. "לעומת חברים אחרים שנשברו, אני לא הייתי מוכן לכך. הרוסים, שראו את עמידתי האיתנה, ניסו בכל זאת לשבור אותי, הכניסו אותי לבית חולים לחולי נפש, ואיימו עליי בטיפול כפוי שיוציא אותי מדעתי. במשך חודש שהיתי במקום, אך גם שם לא שיניתי את דעתי, ולכן הם לא ראו ברירה אחרת, אלא לשנות את גישתם כלפיי. הוחזרתי לחדר החקירות, בו ניסה החוקר לשכנע אותי שכדאי לי לשתף איתם פעולה, כדי לחזור מאוחר יותר לחיים נורמליים".

באותו רגע, עשה יוסף דבר הנראה חסר הגיון, אך עבורו היה זה הדבר הנכון ביותר לעשות. "שמעתי מעין קול משמים שאומר לי, שהדרך שלי לצאת מכל הצרות היא דווקא לא להיכנע אלא לשמור תורה ומצוות. אפשרות זו שמה את חיי בסכנה, אך זו הייתה האמת הפנימית שבערה בתוכי. הודעתי לחוקר שלא אשתף איתו פעולה, והתחלתי לבנות כעין חומה ביני לבינם", מספר הרב. "מאוחר יותר, כשהוכנסתי לתאי בכלא, לקחתי את מטפחת האף שלי, קשרתי בה ארבעה קשרים, ושמתי אותה על הראש, כדי שתשמש ככיפה. בחקירה הבאה, כעס על כך החוקר מאד, ודווקא משום כך זכה ממני לשיחה ארוכה על היהדות, ואפילו לחתימה מצידי על פרוטוקול החקירה. בהגיעי לתאי שוב, ניסיתי להיזכר בקטעים מתוך התפילה ולומר אותם, ואף רשמתי לי על פתק בקשות אישיות. הייתי עומד בתא ומתפלל, והחוקרים שעקבו אחריי ניסו להבין מדוע אני כל הזמן נמצא ליד הקיר ומלטף אותו. כשהבינו שמדובר בתפילה, הם שלחו אותי לפסיכולוג, ששאל מי השפיע עליי לעשות זאת. אמרתי לו שרק הקב"ה השפיע עליי, מה שכמובן הכעיס אותו יותר".

הרב יוסף החליט שהוא גם שומר שבת, ולצורך כך נהג בדרך יצירתית במיוחד. "שמירת השבת בכלא אינה קשה, שכן גם ככה לא עושים דבר, אבל לי היה חשוב גם לכבד את השבת ולהתכונן אליה. משום כך, התחלתי לאסוף פרוסות לחם במשך השבוע, ובסופו היו לי שש פרוסות לכבוד שבת. קרעתי את מטפחת האף שלי לשתיים - חצי שמתי על הראש, ובחצי השני כיסיתי את ה'חלות'. התחלתי לשטוף את התא שלי לקראת שבת, ועל הרצפה מצאתי מסמר. חרטתי עם המסמר הזה על הקיר ציור של נרות שבת, ואמרתי לעצמי שאלו הנרות שאני מדליק. בירכתי עליהם, וכשהורדתי את הידיים מעל פניי, הרגשתי שהם דולקים ממש. באותם רגעים התרגשתי מאד. אדם המצפה לגזר דין מוות, שומר שבת ומכבד אותה בתוך תא הכלא הקטן שלו. מרוב התרגשות, התחלתי לשיר ולרקוד 'עם ישראל חי', עד שהסוהרים הורו לי לחזור ולשמור על השקט. עם זאת, הרגשתי שגם במחשכים אפשר להיות יהודי, ולנצח את השלטון הקומוניסטי. המצוות הן אלה שהפכו אותי לבן חורין, על אף שסביבי עדיין היו חומות וסורגים".

התא בכלא

הנשמה לא מוותרת

סיפור חטיפת המטוס אמנם לא צלח, אך הוא עשה רעש גדול בעולם, והיה זה שפתח את השערים לגל העלייה מרוסיה בשנות ה-70. "אמנם לא הצלחנו להגיע לשוודיה, אך מסיבת העיתונאים שתכננו נעשתה מבית המשפט", מתאר הרב. "במשך 11 שנה הייתי במאסר, אך הידיעה שבכך זכיתי לפדות עשרות אלפי יהודים, היא זו שנתנה לי את הכוח לשמוח בדרך בה בחרתי. גם בהיותי בכלא, עסקתי כל הזמן בקירוב של החברים לשמירת תורה ומצוות. היינו עורכים שבתות וחגים בתנאים לא תנאים, אבל שמחנו מאד על הזכות להיות יהודים. אחד החברים אמר לי פעם, שלא היו לו ימי זוהר יפים, כמו אלה שבכלא. אני מודה לה' על שקירב אותי, ובחר בי לשליחות הזו, ומאמין שכל יהודי יכול להגיע לקב"ה כמוני, אם רק ירצה בכך".

מחנה כליאה בסיביר

מאז, הוסמך הרב מנדלביץ' לרבנות, הוציא תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל, והיום הוא מלמד במחלקה לדוברי רוסית של מכון מאיר. "הייתה לי זכות גדולה מאד להתקרב לה', ממקום שבו כלל לא הכירו ביהדות", הוא אומר. "ברוסיה הקומוניסטית שבה גדלתי, לא סיפרו לי לא על תורה ולא על אלוקים, וכאשר שואלים אותי כיום איך הגעתי אליו, התשובה היא שרק הקב"ה קירב אותי. הוא זה שנתן לי את הניסיונות ואת הכוחות לעמוד בהם, והוא זה שהשגיח עליי מלמעלה כדי שאזכה להכיר אותו. אדם אחד אמר לי שלכל חסיד יש רבי, והרבי שלי הוא הקב"ה, קיבלתי ישירות ממנו את ההשפעה. כאשר השלטונות ברוסיה התחילו לראות את תופעת ההתקרבות של היהודים במקום, הם היו המומים, מכיוון שחשבו שכולם כבר התבוללו. אבל זהו הנס הגדול, שהנשמה היהודית לא מוותרת, ואפילו בלי לדעת שום דבר ובלי איזושהי עזרה מבחוץ, היא מתעוררת מעצמה".

עם הנשיא רייגן