הרב יחיאל קסל: "מתוך החושך החלטתי – אני לא מוותר"

את אחד הטלפונים המפתיעים בחייו קיבל הרב יחיאל קסל בערב יום כיפור, שעות ספורות לפני כניסת הצום. נשימתו העמוקה, אותה הוא מגלגל באיטיות, מעידה על כך שהסיפור שהתרחש בעקבות אותה שיחה מפעים את לבו עד היום.

"לפני שש שנים", מספר הרב קסל, "קיבלתי טלפון בעשר בבוקר, ערב יום כיפור. על הקו היה רב מקרית ספר, שסיפר שהגיעה אליו ידיעה על בחורה חרדית, תלמידת סמינר יוקרתי מבית מעולה, שמתכננת בליל כיפור להגיע ליציאה מקרית ספר, ושם לעלות על רכב של בחור ערבי, ולעזוב את משפחתה, את היהדות, את הכל.

"אותה נערה שיתפה את חברתה בתוכנית הסודית, והיא זו שגילתה אותה לאותו רב. הנערה חשבה שבליל כיפור ההורים שלה יהיו עסוקים בענייניו של היום הקדוש, לא ישגיחו בה, וכך תוכל להצליח במשימת ההימלטות. בחסדי שמיים השגתי במהירות את המספר שלה, ומיד התקשרתי אליה. מגיל צעיר אני מקדיש את חיי לטיפול בנוער חרדי נושר, והרגשתי שזו משימה דחופה ביותר. מבחינתי לגמרי מדובר בהצלת חיים.

"לשמחתי היא ענתה מיד, אך נשמעה קצת מבולבלת. אמרתי: 'שלום רב, זה יחיאל קסל, אני יודע על התוכנית הסודית שלך, אני לא מתכוון להפריע לה, אבל כל מה שאני מבקש ממך זה שניפגש היום לרבע שעה. תרשי לי להגיד לך את מה שיש לי על הלב. אחרי רבע שעה מתחילת הפגישה מבחינתי את יכולה ללכת'. צלצול הטלפון העיר אותה, לכן היא נשמעה מבולבלת, ומן הסתם גם הייתה בהלם שמישהו יודע על התוכניות שלה. לא היה לה מושג מאיפה זה בא לה. מעבר לכך, היא מאוד נבהלה, כי ההורים שלה לא ידעו על כך, והיא פחדה שהסוד שלה יתגלה.

"להפתעתי, אחרי שיחה קצרה היא הסכימה שניפגש. המתנתי לה קצת, ואז היא הופיעה.

"התחלנו לדבר, הסברתי לה מה זה יהודי, מה זה אלוקים, מה זה יום כיפור, אמרתי לה עד כמה ה' אוהב אותה, וכמה שאכפת לו ממנה, והיא בתגובה, רושפת שנאה לכל עבר, אמרה שהיא חושבת שכולם שונאים אותה. ההורים שלה, הקב"ה, החברות, כולם. השיחה נמשכה חמש שעות, ובארבע אחר הצהריים הבנתי שהפסדתי במערכה. ראיתי שאני לא מתקדם מילימטר. שאני לא נוגע בלב שלה.

"עוד שעתיים נכנס הצום", ממשיך הרב קסל, "אני יודע מה הולך לקרות אם אני לא מצליח לשכנע אותה, ואז לפתע, ברוך ה', יצאו לי המילים שסוף סוף נגעו בה. אמרתי לה: 'אני מבין שאת כועסת על כל העולם, ואני מבין שאת חושבת שכולם כועסים עלייך. אבל בואי נסתכל רגע במבט עמוק יותר. אני צריך להיות בזוהרים בכיפור, זה כפר נוער במרחק שעה נסיעה מפה, לא אכלתי כל היום, כמעט לא שתיתי, ואת חושבת שעשיתי את זה כי אני שונא אותך?'.

הרב קסל בזוהרים

ראיתי שמשהו זז אצלה, והמשכתי לומר: 'אם את מאמינה שיש לי אכפתיות כלפייך, אהבה כמו שיש לי כלפי כל יהודי ויהודייה, רצון יהודי אמיתי שיהיה לך טוב, בואי נמשיך את השיחה במוצאי כיפור. ועד אז את לא עושה כלום'. היא הקשיבה, אבל אמרה שאין צ'אנס. שהתוכניות שלה לא השתנו. לא הייתה לי ברירה, קמתי, טסתי הביתה, התקלחתי במהירות ונסעתי לזוהרים".

ובכן, שיא המתח. איך הסיפור נגמר?

"במוצאי כיפור קיבלתי ממנה הודעה כתובה. היא כתבה לי: 'כשיצאתי מהחדר שלך הבנתי שאם אתה אוהב אותי בשם אלוקים, זה אומר שגם אלוקים אוהב אותי. אז צמתי ביום כיפור, ואני מחכה להמשך השיחה'. ברוך ה' הדברים הסתדרו לטובה, הבחורה חזרה בתשובה, התחתנה, ויש לה בעל טוב וילדה מתוקה. אנחנו עדיין בקשר מפעם לפעם, ואני משתדל להמשיך לעזור לה במה שאני יכול".

בכיתי כמו תינוק

הרב יחיאל אשר קסל, נשוי ואב ל-10 ילדים ביולוגיים ו-6 ילדי אמנה, המשמש כרב הכפר 'זוהרים' לנוער חרדי נושר, נולד בבני ברק לפני 47 שנים, בן בכור ל-13 אחים, במשפחה ליטאית. "אבא שלי היה סופר סת"ם", מספר הרב  קסל, "אמא עקרת בית, ואני הייתי שובב גדול. אולי אפילו אפשר להגיד: 'ילד רע'. כבר בכיתה ג' העיפו אותי מהתלמוד תורה, כי גנבתי ממתקים מהמכולת וחילקתי לחברים. הייתי ילד חצוף וסקרן. הסקרנות הובילה לכך שפעם אחת ההורים שלי היו בטוחים שחטפו אותי. עברתי במקרה ליד לוויה, והייתי חייב לראות אותה עד הסוף. רציתי לראות מה יקרה עם הגופה. לאן היא מגיעה. הלכתי איתם עד בית הקברות, ונעדרתי מהבית במשך שעות ארוכות. עד היום אני זוכר כמה זה הלחיץ את כולם, ועברו מאז המון שנים.

"כשהייתי בן 13, כמעט אף ישיבה קטנה לא הסכימה לקבל אותי. זו הייתה תקופה איומה ונוראה, והיו ימים שבהם פשוט לא רציתי לחיות. עברתי את מה שנקרא 'גיל ההתבגרות' באופן מאוד סוער וקיצוני, ובשלב מסוים קיבלתי החלטה שבסיעתא דשמיא, למרות הכל, אני אנצח. אני מאמין שכתוצאה מהחוויות נולדה הרגישות הגדולה שיש לי לנערים עם מצוקות".

בשיחה עם תלמידים

לדבריו של הרב קסל, שנות נערותו היו רצופות קשיים ומשברים. "כל השנים האלה נזרקתי בין ישיבות, אבל למרות זאת ההורים שלי תמיד תמכו בי, גם כשלא היה להם קל. היו לי קשיי קשב וריכוז, ובעיות נוספות. זה גרם לי לברוח מהחיים, לברוח מכל התמודדות. אפילו עם עצמי לא הייתי מסוגל להיות. תמיד זז, קופץ מדבר לדבר, תמיד בתנועה. כל הזמן בבריחה. בגיל 19 התחלתי להתייצב, ובאותו זמן גם התחלתי להעביר שיעורים לבעלי בתים באשדוד, לעבוד כמדריך בישיבה, וראיתי שאנשים אוהבים לשמוע אותי".

כיצד אתה מסביר את המהפך החיובי והבלתי צפוי שחל בחייך?

"פשוט החלטתי להיות אדם שמכבדים אותו. החלטתי לנצח את ההרגלים הרעים שלי, ולמרות הקשיים – לשנות את ההתנהגות שלי. המשכתי בעבודתי כמדריך בישיבות, התחתנתי בגיל 22, ולמרות שעדיין התמודדתי עם נזקים, באופן כללי אפשר לומר שהתחלתי לעלות על דרך המלך. בשנים שלאחר מכן כבר עבדתי כמשגיח בישיבות קטנות וגדולות, ותמיד החבר'ה עם הבעיות הכי רציניות התחברו אליי.

לדבריו של הרב קסל, ככל שהוא נחשף לקשיים הרבים של הילדים החרדים שנושרים, כך היה הוא יותר נחוש לעזור להם, ולא עבר זמן רב עד שהכניס לביתו ילד אומנה. "ילד האמנה הראשון שהגיע אלינו, בגיל 10, היה היפראקטיבי ברמות שאי אפשר לתאר", הוא מתאר. "ההורים שלו היו פרודים, הוא עבר בין כמה משפחות שלא הצליחו להתמודד איתו, וכששאלו אותי אם הוא יכול לבוא אלינו, אמרתי שכן כי לא האמנתי שזה יהיה לטווח ארוך. בסופו של דבר הוא התגורר אתנו במשך שנים וכיום הוא נשוי ואב לילדה. במרוצת השנים הכנסנו לביתנו עוד חמישה ילדים. הילד האחרון שלקחנו אלינו היה בן לאמא חולת נפש. ראיתי אותו איפשהו, ילד בן 4, בכיתי כמו תינוק, ולא הייתי מסוגל להשאיר אותו שם".

החילוני הראשון שיסיים את הש"ס

לדבריו של הרב קסל, ריבוי המקרים הקשים בהם נתקל לא נתן לו מנוח, וזה מה שאילץ אותו לחשוב עוד ועוד על פתרון כוללני יותר לבעיה זו. "עברתי מישיבה לישיבה", הוא מספר, "ממוסד חינוכי אחד למשנהו, ולא האמנתי למראה עיניי. פגשתי כל כך הרבה נוער חרדי נושר, שהתמודד עם קשיים לא נורמליים, ואני מתאר לעצמי כמה עוד יש שלא פגשתי. למרות שעברתי בין כמה וכמה ישיבות, השתדלתי להישאר בקשר עם החבר'ה מכל המקומות, כי מהר מאוד הבנתי שחייבים לתמוך בחבר'ה האלה כמה שיותר.

"כל הזמן ניסיתי לחשוב על פתרונות נוספים לבעיה, ועל עבודה עם מספר רב של נערים באותו פרק זמן, ויום אחד הגיעה ההצעה לעבוד בכפר הנוער 'זוהרים'. הרב יצחק דוד גרוסמן בדיוק התכוון לפתוח את המקום עבור נוער חרדי נושר, וחיפש דמות רוחנית לכפר. זוהרים זה מקום מאוד רציני וייחודי. גרים בכפר כ-100 נערים ומועסקים בו 70 אנשי צוות. נפגשתי את הרב גרינבוים שהיה אחראי על המקום ועם הרב גרוסמן, וכך נכנסתי לתפקיד".

שמעתי פעם שגם הרב אהרון לייב שטיינמן זצ"ל היה קשור בעקיפין להקמת הכפר.

"אכן כן. בתחילת העבודה שלי בכפר עבדתי גם שם וגם בישיבה שממנה הגעתי. בסיומה של אותה שנה הלכתי לרב שטיינמן ואמרתי לו שאני לא יכול גם וגם. שהעומס גדול מדי. הצבתי בפניו את השיקולים לכל צד, והוא אמר לי: 'לך לזוהרים כי לכך נוצרת'. וזהו, אני שם כבר 7 שנים, ובנוסף עושה עוד דברים - עובד בישיבת דרכי אי"ש של הרב טל ביד בנימין, מקיים פגישות אישיות עם בחורי ישיבות שמתמודדים עם קשיים, נפגש עם הורים, וכותב טור קבוע בעיתון חרדי מוכר בנושא הבעיות השונות של הנוער החרדי. אגב, על הפגישות עם הבחורים אני לא גובה תשלום, גם לא על שיחות הטלפון עם ההורים המתמודדים. רק על פגישות עם הורים אני גובה".

אפרופו אותן בעיות שציינת, מהן לדעתך הסיבות המרכזיות שגורמות להיווצרותן?

"יכולות להיות הרבה סיבות, אבל בלא מעט מקרים מדובר בילדים שלא האמינו בהם בכלל או שלא האמינו בהם מספיק. לפני כמה שנים פגשתי בחור ממשפחה מעולה שכבר היה עם שתי רגליים בעולם החילוני. הוא הגיע לפגישה ממקום מאוד עוין. אבא שלו התחנן שהוא יפגוש אותי, והוא איכשהו הסכים. בפגישה הרביעית שאלתי אותו אם יש לו חלום שהוא הצליח להגשים. הוא ענה שלא, אבל אמר שיש לו הרבה חלומות שהוא לא הצליח להגשים, ושאחד מהם ממש שבר אותו.

"אחד החלומות של אותו בחור היה לסיים את הש"ס עד החתונה. בשלב מסוים העיפו אותו מהישיבה שהוא למד בה, בגלל כל מיני קשיים, והוא הבין שהחלום שלו גנוז. חשבתי רגע, הסתכלתי על הבחור שיושב מולי - עם ג'ינס ועגיל באוזן, ואמרתי לו: 'בוא נגשים את החלום שלך. אתה בן 19, רוצה להתחתן בגיל 23 בערך, אז יש לך ארבע שנים לסיים את הש"ס. זה לא בשמיים, זה שני דפים ליום. כל יום. אני אומר לך, אתה תהיה החילוני הראשון שיסיים את הש"ס.

"פתאום, ממש ברגע אחד, פשוט נדלקו לו העיניים, והוא אמר שאם אסדר לו ישיבה שתקבל אותו, ואם אלווה אותו, הוא יחזור בתשובה, ילבש כובע וחליפה, ויתחיל להגשים את החלום הזה. הבחור, ברוך ה', היום נשוי ואב לשלושה, סיים את הש"ס עד החתונה, ובקרוב מאוד הוא יסיים מבחנים ללימודי דיינות. הוא האמין שהחלום שלו יתגשם, וחזר בתשובה מיד. הרבה פעמים משבר מגיע כשילד לא מאמין בעצמו, אבל כשהחזרתי לו את האמון שלו בעצמו, הוא מיד גם חזר לה'".

לצד הבעיות הקשות הקיימות בקרב בנוער החרדי הקלאסי, הרב קסל משתף גם במורכבות אותה חווים ילדיהם של בעלי התשובה. "הדור השני של בעלי התשובה נמצא לעתים בעולם שלא בהכרח שייך אליו, ולא בהכרח רוצה אותו, וזה מזמין משברים גדולים. ההורים ראו איזה אור גדול, ולכן חזרו בתשובה, אבל הרבה פעמים הם לא מצליחים להעביר אותו הלאה. ואני אומר להורים כאלה שהם צריכים להתנהג בטבעיות, בנורמליות. בלי פחד של 'מה יגידו', איך הקהילה תגיב, וכו'. זה פחד מטורף שגורם לטעויות קשות, שלפעמים הדרך מהם חזרה היא מאוד מאוד קשה.

"גם הציבור החרדי, גם השמור ביותר, מתמודד היום עם בעיות מאוד קשות, וצריך לדעת את זה. אסור לטאטא את הבעיות מתחת לשולחן. צריך להתמודד איתן ולהיות מודע אליהן. נער שגדל בציבור החרדי, ונפגע בצורה מסוימת, מפרש את הפגיעה שלו מהציבור החרדי כפגיעה מאלוקים. התפקיד שלנו הוא להסביר לו שלא אלוקים פגע בו, אלא אנשים".

ברוך שפטרני מעונשו של זה

הרב קסל מציין דבר מעניין: "בזוהרים אין דרישות דתיות גבוהות. רק כיפה ושבת. ולמרות זאת, אחוז מאוד גבוה מהבוגרים שלנו משתתפים בתפילות, מניחים תפילין, וכו', וזה לא רק כי אנחנו לא כופים עליהם, אלא כי הם באמת רוצים לעבוד את הקב"ה. בכפר עושים שני דברים – מטפלים בבעיות הרגשיות ומאפשרים לנערים להכיר מחדש את הבורא. לחזור להאמין בו, לדעת שהוא מאמין בהם, ולעזור להם להאמין בעצמם".

מה העצה החשובה ביותר בעניין זה שתוכל למסור למחנכים?

"האופן שבו מחנכים הוא קריטי, ועל זה אנחנו שמים דגש מאוד גדול. הקב"ה אומר לנו: 'ובחרת בחיים'. מגיל חינוך צריך ללמד את הילדים לבחור. תפקידו של המחנך הוא לא לאלף, אלא לחנוך, מלשון התחלה.  עד גיל 13 אב נענש על העבירות של בנו, ואז אומר 'ברוך שפטרני מעונשו של זה'. לעומת זאת, אדם מתחיל להתחייב בעונשי שמיים מגיל 20 והלאה. אולי אפשר ללמוד מזה שהקב"ה אומר לנער: 'אני יודע שבגיל ההתבגרות שלך אתה תתמודד עם הרבה שאלות וקשיים. ואני יודע שתיפול בדרך. אבל אני מחכה לך בגיל 20, אחרי שתעבור מה שתעבור'.

"לכן, בהרצאות שאני מעביר להורים", מסכם הרב קסל, "אני אומר להם: 'אל תבואו אלי ללמוד איך להיות הורים טובים. ה' נותן לכם כוח וידע איך לגדל אותם. אלי תבואו כדי לקבל ביטחון עצמי שיאפשר לכם לעשות את זה. אתם צריכים לעשות את שלכם, את כל היתר תשאירו להקב"ה".