טיול אישי עם ריבונו של עולם בגן עדן

פרשתנו פותחת בפסוק: ״אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם״ (ויקרא כ"ו, ג'). מיד מעדכן אותנו הקדוש ברוך הוא בשכר אותו הוא מעניק לנו על דרכנו הנאותה, מגשמים ופרנסה בשפע ועד ניצחון בכל מלחמה בדרך ניסית.

הברכות הולכות וגדלות הן בכמותן והן באיכותן, ואז מגיעה הברכה האחרונה והגדולה ביותר בסדרה: ״וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם״ (שם, י"ב). ומבאר רש"י בלשונו: ״אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם״. כלומר, תזכו לטיול אישי עם ריבונו של עולם בגן עדן, יד ביד, טיול אמיתי ״כאחד מכם״.

וכאן מגיע האדם הפשוט, נושא עיניים למרום, ושואל: ריבונו של עולם! מילא, על פרנסה בשפע אני מהרהר יום ולילה, ניצחון במלחמות מסיר ממני פחד קיומי יומיומי, והתרבות העם גם זו ברכה קליטה ורצויה, במיוחד בכזה עולם מבורך.

אולם ריבונו של עולם - ממשיך התם ושואל - מה לי ולברכה האחרונה הזו, לפיה נטייל יחדיו בגן עדן? אתה הרי יודע מה אני עובר כאן ביום יום, כמה קשיים בפרנסה, כמה עליות ומורדות בלימודים, בעבודה, בשלום הבית, בחינוך הילדים ובכל אתגר רוחני או גשמי. מה הברכה הזו של טיול בגן עדן לאחר חיים מורכבים שכאלה? האם זה לא סוג של לעג לרש?

ויותר מכך ריבונו של עולם - ממשיך השאינו יודע לשאול – מניין לי בכלל שאזכה להיכנס לגן עדן? הלא הדרך מהניסיונות שלי ועד "ללכת בחוקותיך" למעשה גובלת בתהום. האם אני יכול להבטיח לעצמי זכות כניסה לגן עדן? האם אני יכול להאמין בשלווה  שהטיול משותף אתך הוא אכן בר השגה?

ועוד זו הברכה החותמת את כל יתר הברכות, כאומרת: אני הברכה הגדולה והחשובה מכולן?

ובכן, נתפסנו לברכה "נאדרת", שמרוב ניתוק איננו מבינים את משמעותה.

נחזור למקורות: ה׳ יתברך ברא את העולם אך ורק בגלל שרצה להעניק מטובו לאחרים, לשם כך יצר את האדם ואת רעייתו חוה ומהם בעצם את כולנו. רצה הקדוש ברוך הוא להעניק את הטוב ביותר, אולם מאחר ולא ניתן להעניק טוב מבלי לעבוד עליו, משום שאז אין זה טוב מושלם שהרי הוא "לחם חסד" - לחם של בושה. לשם כך יצר הבורא את עולמנו היפה, עולם בו עובדים כמה עשרות שנים בכדי להגיע לאותו טוב הצפון לצדיקים (דרך ה' לרמח"ל ח"א רפ"ב).

הלימוד, העבודה, שלום הבית וחינוך הילדים, הם בעצם הכנה לאותו עולם נסתר ומעניין הקרוי בין היתר ״עולם הבא״. גלגולי ההלוואות ומחזורי המשכנתא הם בורג קטן, חלק שולי מתהליך גדול המלווה אותנו בדרך לטוב האמיתי.

״שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד״ (תהלים ט"ז, ח'), זו הנחייה המורה לחוש בכל צעד את קרבת ה׳ יתברך ולמלא את רצונו. כביכול נמצא היהודי מול ה׳ יתברך, ״מברר״ אם הצעד הבא אותו אתה חפץ לבצע אכן מוצא חן בעיניו או לא, ופועל על פי הנחיותיו.

לאדם המתבונן וחי את חייו נכון מול מטרות אמיתיות, ״גן עדן״ אינו מושג שמשתמשים בו לתיאור בית מלון טוב או חיים שלווים, אלא הדבר שאותו רואים כיעד וכסופה של כל ההתנהלות זמנית בזה העולם.

על הדרך, וכחלק מהדרך, צריך ללמוד, להתפרנס, להתחתן, לגדל ילדים, לחנך גם אותם בדרך זו, לספק להם את צרכיהם הגשמיות והרוחניות, ועוד... אולם כל זאת מבלי לשכוח לרגע את המטרה האמיתית.

היחס הנכון לברכות ה׳ יתברך בפרשתנו, אמור היה להיות הפוך לחלוטין. היינו אמורים להתרגש במעט מההבטחות לחיי שפע ומרגוע, כי הלא בסך הכל מדובר בהטבה לדרך הזמנית, ולהתלהב עד לב השמיים מהסיומת, הלא היא הברכה המיוחדת כל כך: ״אטייל עמכם בגן עדן״.

טיול עם בורא העולם בגן עדן, הרי הוא כחותמת על כל מעשיך בכל מהלך ימי חייך, הרי הוא כאישור לכך שזכית ועשית את כל המוטל עליך על הצד הטוב ביותר, זכית לעשות נחת רוח לבוראך וכעת הגיע זמן התשלום ״טיול בגן עדן עם ה׳ יתברך״.

״העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין״ (אבות פ"ד מט"ז).

אז אם שאלת שאלה כזו, כנראה שחיית את חייך הפוך. חשבת שאתה נמצא עכשיו ב'עולם הבא' הקבוע והאמיתי, ואילו בעתיד אתה אמור להגיע ל'עולם הזמני' עולם השקר. ברוך הבא לחיים האמיתיים...

והלקח המידי שלנו מכך הוא: למצוא בכל פעולה גשמית את השתייכותה הרוחנית ואת החלק האלוקי המכין אותנו לאותו טיול שמימי. לא "יושבים לאכול", אלא מקיימים את הגוף בכדי להצליח לעשות את רצונו יתברך בצורה הטובה ביותר. לא "הולכים לכולל", אלא יוצאים למסע קודש של טהרת הנשמה בלימוד התורה הקדושה ומילוי רצונו יתברך. לא "יוצאים לעבודה", אלא מתחילים מסע של פרנסה בכדי לזכות לשמור ולקיים את מצוות ה׳ יתברך בישוב הדעת.

"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (החינוך בא מצוה ט"ז), וככל שנגדיר ונחייה כך את מעשינו, נזכה יותר ויותר לקדשם ולטהרם, להשלימם ולכוונם למטרת האמת אותה עלינו למלא.

ויש כאן דבר נוסף, גבוה הרבה יותר, משהו נערץ שיזכה אותנו לקרבת ה׳ עוד הרבה לפני עלותנו לשמי רום.

הגאון רבי יחזקאל סגל הלוי לנדא זצ״ל, רבה של פראג, בעל ה"נודע ביהודה", בספרו "ציון לנפש חיה" (צל״ח), כותב בחידושי למסכת ברכות (כ״ח ע״ב) שאין צורך להמתין לקיומה של ברכה זו רק לאחר פרידת הנפש מהגוף ועלותה לגן עדן, אלא ניתן לזכות לטייל עם הקדוש ברוך הוא כבר כאן בעולם הזה ממש (ועי׳ עוד באלשך הקדוש בפרשתנו שהסביר כן בפשטות).

וכה דבריו: ״והזוכה בעולם הזה לעשיית המצווה באהבה גמורה ובחשק נפלא, הנה הוא מתדבק בשכינה. וזה מדרגה יותר גבוהה מהעולם הבא בעצמו, כי בעולם הבא יש קיבול שכר אבל אין שם קיום המצווה, כי היום לעשותם ולא למחר, ובעולם הזה יש קיום המצווה וקיבול שכרה יחדיו מותאמים בזמן אחד, וזוכה זה בעולם הזה מה ששאר הצדיקים זוכים לעולם הבא״.

והדברים מבהילים, מעוררים ומשמחים כאחד...

ניתן כאן בעולם הזה לחוות טיול אישי עם ה׳ יתברך. כאן בכולל שלך, בבית שלך, על המדרכה שליד הבית שלך, אתה והקדוש ברוך הוא מטיילים בגן עדן הפרטי שלך. עם הגוף שלך, ועם הילדים שלך. כל בני המשפחה יכולים יחד לצאת לטיול, לא עם גדול הדור, לא עם משה רבינו, אלא עם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

ומה נדרש לך לשם כך? לא יותר מדי! לא הרבה מעבר למה שאתה בלאו הכי עושה היום. אתה כבר מקיים מצווה, תקיים אותה יותר באהבה, יותר בשמחה, יותר בהתלהבות. תנסה לחוש את קרבת ה׳, תעשה את המצווה בגלל שהוא ביקש לעשותה, וללא פניות. תעניק אותה במתנה לה׳ יתברך.

ושים לב! אתה זוכה למעלה גדולה יותר מהצדיקים בגן עדן, כי הם ״רק״ מקבלים את השכר, בעוד אתה ״גם״ מקבל את השכר ו״גם״ מקיים את המצווה. וזה הרבה יותר גדול, חשוב ובעל ערך.

ניצוק ולו במעט תוכן איכותי יותר למעשינו, ונזכה לגן עדן אמיתי כאן בעולם הזה