"אבא, לא, עבדתי קשה כל כך בשביל השטר הזה!"

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ (כ"ו, ג')

בזכות התורה נגאלנו, ובזכותה עתידים אנו להיגאל, והדברים רמוזים בפסוק, שכן "אם" ראשי תיבות: אהרן משה, אסתר מרדכי, אליהו משיח.

יש כאן רמז לשתי הגאולות הראשונות שהיו לישראל, ולגאולה האחרונה – שכולן תלויות בעמל התורה וקיום מצוותיה! זהו שאמר ה"אור החיים" הקדוש (שמות כ"ז, כ'), שהגאולה העתידה תלויה בזכות משה, "ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה!".

ככל שנתחזק ונחזק את אחינו בית ישראל בלימוד התורה ובקיום המצוות, כך נחיש את גאולתנו ופדות נפשנו.

אין אפשרות לחבר מסחר עם תורה!

עד היכן הוא עמלה של תורה?

סיפר הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, מראשי ישיבת פוניבז', כי בהיותו בחור למד בישיבה בפולטבה. באותה תקופה שרר שם רעב גדול מאד. כל תלמיד קיבל בתחילת השבוע פחות מכיכר לחם, ובה היה צריך להשביע את רעבונו במשך שבוע שלם. הבחורים נהגו לסמן בלחם סימנים שיראו להם כמה "מותר" להם לאכול בכל יום, כדי שלא ייאלצו לרעוב בסוף השבוע.

הקושי היה גדול, והרעב הציק ביותר, ולמרות זאת ישבו הבחורים ולמדו בהתמדה גדולה.

בין כולם היו כמה בחורים מועטים שסחרו במנות הלחם שלהם. הם הצליחו להשיג כל מיני מוצרים בסיסיים, ואותם החליפו במנות לחם חשובות וגדולות יותר.

"יכולני להעיד" – אמר הרב לתלמידיו – "כי כל אותם בחורים סוחרים לא נשארו בלימוד! ברבות הימים כולם עזבו את התורה ולא יכלו  להמשיך ללמוד!".

לימים סיפר הרב פוברסקי, כי בזמן מלחמת תש"ח רצו ראשי השלטון שבחורי הישיבות ילמדו להחזיק נשק ולירות בו, אולם ראשי הישיבות לא הסכימו לכך בשום פנים ואופן. ישיבה אינה צבא!

נשלחה משלחת של גדולי ישראל לשר הפנים דאז, כדי להציב לפניו את טענותיהם.

גם הרב פוברסקי נמנה על חברי אותה משלחת. הוא סיפר לו מעשה זה, והמחיש באמצעותו, כי כל מי שעוסק באומנות אחרת מלבד התורה, סופו שהוא יוצא מהתורה. התורה אינה "סובלת" חיבור עם דברים אחרים. אדם צריך להחליט: הלנו אתה אם לצרינו.

אדם צריך להיות בעל החלטות נחושות. מי שרוצה להגדיר את עצמו כבן תורה, עליו לבחור בתורה בלבד! ואם ירצה גם מסחר - בסופו יהיה "בעל בית" שלומד תורה.

אי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו!

יקריב עצמו למען התורה

כבר מנערותי הרגשתי שיש לי משיכה לנהוג ברכב, אבל החלטתי שאיני רוצה לגעת בדבר שעלול למשוך אותי לדברים אחרים. אין כאן, כמובן, הוראה לרבים. יש רבים וטובים שהנהיגה משמשת אותם למצוות ולחסדים, ועוזרת להם ללמוד, אבל לי היתה הרגשה שאם אני רוצה להיות רק של תורה - עלי לעצור את עצמי. ולבסוף זכיתי שיסיעו אותי לכל מקום שאצטרך.

העולם אכן צריך גם סיידים, רצפים ואנשי מחשבים. אין ספק. אך העולם זקוק גם לתלמידי חכמים אמיתיים, שמוכנים להקריב מעצמם עבור התורה.

צריך לשים לב – להקריב מעצמם, ולא על חשבון בני משפחתם... אדם צריך לצער את עצמו, אך לאשתו ישיג כל מה שהיא צריכה, ואם אין לו - עליו לפייסה ולומר לה: "את בשרי הייתי מוכר עבורך! מה תרצי שאעשה?", וזאת כדי לתת לה הרגשה אמיתית שהוא מוכן לעשות הכל עבורה.

העמל יוצר חיבור אמיתי

"שלושה דברים נקנים בייסורים: תורה, ארץ ישראל ועולם הבא" (שמות רבה א', א', ועי' ברכות ה' ע"א). התשלום שצריך אדם לשלם כדי לזכות לקנות תורה, הוא עמל וייסורים, הסתפקות וותרנות. אין דרך אחרת!

משל למלך שהיה לו בן שעתיד להיות יורשו. בגר הבן והגיעה שעתו להינשא, אך המלך לא רצה לחתנו. הוא הרגיש שאינו בשל להקים את ביתו. הוא עדיין מפונק מדי, ואינו יודע כיצד לטרוח בעצמו.

ומי שאינו טורח ועמל, מטיל את עמלו על אחרים, ובשום אופן אינו כשיר להקמת בית!

הוא הודיע לנסיך כי עליו להתחיל לעבוד ולהשתכר, וכאשר יצליח להביא משכורת ראויה לשמה, יוכל להקים בית.

הנסיך המפונק הלך להתלונן לפני אמו. קשה לו, אין הוא יודע איך לעבוד... לא מתאים לו לעסוק בכל מיני עבודות ולהתנסות בהן...

ריחמה עליו המלכה והחליטה להעניק לו שטר של חמישים דולר במתנה. "לך לאביך, הראה לו את השטר, ותאמר לו שהרווחת את הסכום הזה".

בא בן המלך לאביו, הראה לו את השטר, אך לתדהמתו לקחו המלך, קרע אותו לגזרים, ושלח את הבן מלפניו.

חזר הנסיך אל המלכה, ובקש את עצתה. מה יעשה? איך יצליח לשכנע את המלך שעבד?

"לבטח ראה אביך שידיך נקיות, ולכן הבין שהשגת את השטר בדרך אחרת. לך תלכלך את ידיך, ותראה לו את השטר שאתן לך היום".

לכלך הבן את ידיו, נטל את השטר מאמו, והלך למלך.

אך המלך לא התפעל. לקח את השטר, קרע אותו לגזרים ושלח את הבן מלפניו.

בכה הנסיך לאמו. "אין ברירה", פסקה לו, "לאביך כנראה יש חוש נבואי. הוא יודע עליך שאינך עובד. אין מנוס, לך תמצא עבודה ותרוויח את השכר היומי עליה".

הלך הבן לשוק וחיפש עבודה. הוא עמל במשך יום שלם, ולעת ערב קבל שטר של חמישים דולרים.

בערב הגיע לאביו, והושיט לו את השטר.

לקח המלך את השטר ועמד לקורעו.

קפץ הנסיך לעומתו וניסה לעצור בעדו: "אבא, אבא, הזעתי כל כך על השטר הזה!".

מיד לקח אותו אביו, חבקו ונשקו. "עכשיו עבדת! כעת עמלת! בימים הקודמים קרעתי, ולא היה אכפת לך! כעת, לאחר שאתה יודע איך עובדים ויגעים, תוכל להקים את ביתך".

אדם שעמל בתורה מעריך מהי התורה הקדושה. כשנוטלים ממנו את זמן הלימוד, הוא מרגיש כאילו קורעים את לבו. הוא לא יכול לעמוד בזה!

העמל יוצר חיבור אמיתי, קשר של קיימא אל התורה הקדושה.

(נלקט מהספר "משכני אחריך" ויקרא חלק ב').