אהוד בנאי: "הרב אמר שאשתי לא אשמה ש'השתגעתי'"

מאז שאני זוכר את עצמי הייתי אדם מאמין.

קיומו של בורא נראה לי טבעי, ולא הייתי זקוק להוכחות כדי להאמין בזה. כמו שלא העליתי על דעתי שלמכונית ולמחשב אין יצרן אלא הם נוצרו סתם כך באופן מקרי, כך לא נראה לי הגיוני שאין יוצר למערכת השמש, למוח האדם, לתפוח או למים.

הגעתי ממשפחה קרובה למסורת, ותמיד הייתה לי משיכה אל בית הכנסת ואל סעודות השבת והזמירות בבית סבא, אבל לא עשיתי את החיבור בין האמונה הכללית שלי לבין דרך היהדות.

האמונה הפרטית הזאת השפיעה עליי בדרכים אחרות, שונות. יצאתי למסעות בארץ ובחוץ לארץ. גרתי תקופה מסוימת בבקתה מבודדת בגליל. שמתי לב אל הנשמה ואל החלומות שלי, לא ניסיתי ולא עניין אותי להתבסס מבחינה חומרית, וחשבתי שאולי האמנות היא דרך האמונה.

בתקופת שהותי בגליל היה לי זמן רב לחשוב, ובתוך השקט הירוק של ואדי גלילי הגעתי להבנה שהתורה היא אמת שעלי לחיות על פיה. אולי זה קרה בגלל הקשר הישיר שהיה לי לשמים, לירח המלא, לאדמה ולעצי הזית והתאנה שהקיפו אותי, והוא שגרם לי להבין שיש חוזה על אדמת ארץ ישראל, ויש מנהיג לבירה. ושמא היה זה החלום שחלמתי לילה אחד: ראיתי את עצמי יושב ליד שולחן שבת עם אשתי לעתיד (הייתי אז רווק) ועם אמא שלה, ואני מנשק את החומש שבידי ואומר: "אמת תורתנו הקדושה", כשאת הכל סובבת הילה של אור. ויתכן שהייתי מושפע מתימהוניים גליליים שעברו בוואדי בבגדים לבנים עם זקנים תנ"כיים, מדברים על גאולה קרובה וממשיכים בדרכם לצפת.

בכל מקרה המחשבות טפטפו לאט לאט. המים התחילו לזרום פנימה, אבל האבן הייתה עוד קשה. יצאתי לדרך ארוכה ומפותלת של חיפוש. הייתי מתקרב ומתרחק. עושה מעקפים. היו לי קשיים למצוא את מקומי בחברה, בעבודה, למצוא את בת הזוג שלי. נסעתי וחזרתי ונסעתי. מידי פעם הייתי קורא ספר קודש. חבר שהפך לחסיד ברסלב הביא לי ספר בשם "אות ברית", ואחרי הקריאה בו חדרה לתוכי לראשונה ההבנה למה עשו לי ברית מילה. בעצתו של החבר הלכתי בכל לילה אל הגן הציבורי הסמוך לדירת החדר שלי בגבעתיים, התבודדתי ובקשתי זיווג. לעיתים, בלילות של בדידות, הייתי קורא תיקון חצות. מידי פעם הייתי שומע שיעור תורה. שיעור אחד זכור לי במיוחד. הרב חפותא מדבר בבית כנסת בתל-אביב על העובר שנמצא במעי אמו, נר דלוק מעל ראשו, והוא רואה מקצה העולם ועד קצהו. והנה רגע לפני צאתו בא מלאך, סוטר אותו על פיו, והוא שוכח את תלמודו.

הספר ''60 גיבורים''

ידעתי בבירור שאלו הם דברי אמת. ידעתי ששכחתי את מה שפעם ידעתי. היו לי שאלות רבות, בעיקר סביב התורה שבעל-פה. הכתוב אומר: "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך". האם לא נכון יותר לומר שהתורה צריכה להיות חקוקה בכל דבר שעושים וחושבים, מאשר לקבוע טקס יומי עם רצועות עור? ומדוע אסור עוף בחלב? ואיך ניסן, ראש החודשים, הפך להיות החודש השביעי? והאם לא נכון להתפלל מהלב מאשר לומר כל יום את אותם המילים?

במהלך חיפושי אחרי תשובה לשאלות אלה התוודעתי אל דרך החיים התנ"כית של העדה האתיופית, שהינה מנותקת מהתורה שבעל-פה. כמו כן הגעתי אל הכפר רנן שבנגב, כפר שכל תושביו הם בני העדה הקראית. שוחחתי שעה ארוכה עם הרב המקומי, שענה ברצון על כל שאלותי, אבל לא פתר לי את הסבך.

חלפו שנים. נישאתי והקמתי משפחה. מצאתי את מקומי בעולם, והתחלתי להתפרנס ממוסיקה, דבר שהיה בעבורי חלום שהתגשם.

כעבור זמן הבנתי שאמנות לא יכולה להיות אמונה, ושעלי לעשות הפרדה בין קודש לחול. הייתה בי הכרה מה נכון לעשות, אבל הלב עדיין היסס. זה לא היה לי ממש דחוף, בינתיים, אז דחיתי את ההכרעה.

בינתיים, אחי היקר אלי הפתיע את כולנו וחזר בתשובה. הייתי המום. אני מסתובב כבר שנים עם כל מיני מחשבות יהודיות בראש, והנה הוא, הרציונאלי שבינינו, איש האקדמיה, מורה בפנימייה, נהיה לי דוס תוך שבועיים... אבל בסך הכל הרגשתי טוב עם זה. אחי הבכור משרת ביחידה קרבית מובחרת. מספיק שיש אחד במשפחה. אני יכול להמשיך להיות ג'ובניק...

כעבור מספר שנים נפטר אבינו היקר, יעקב ז"ל. לילה אחד חלמתי שהוא משלב את זרועו ואומר לי: "בוא. הולכים".

"לאן הולכים, אבא?", שאלתי אותו.

"להגיד יתגדל ויתקדש", הוא אמר.

אני שם לב לחלומות, שלא תמיד שווא ידברו. התחלתי לפקוד את בית הכנסת לומר קדיש. אלי הביא לי את הספר "גשר החיים" של הרב טיקוצ'ינסקי.

באותה שנה קרו דברים נוספים. מחלה מסתורית שבאה והלכה. דוד אהוב שקיבל דום לב, וחזר לחיים מול עיני. הבנתי שעד עכשיו חייתי על זמן שאול ועל לחם חסד, ועכשיו אני צריך להתחיל לעבוד. הבנתי שאני זקוק לחגורת הגנה למשפחתי ולעצמי. כמו כן היה לי צורך להודות לה' על החסד שגמל עמי, על כך שברוך ה' אני מצליח בעבודתי ובחיי המשפחה שלי. ועכשיו כל זה היה דחוף, ממש בוער, אי אפשר היה לדחות את זה אפילו בדקה.

הודעתי לאשתי ולקרובים אלי שאני רוצה להפסיק להופיע ולנסוע בשבת. התקשרתי לאלי אחי וסיפרתי לו. הוא היה נרגש. ידעתי שהוא מחכה לי בפינה הזאת כבר הרבה זמן... הוא הציע שאבוא לישיבה ואדבר על זה עם הרב ברוק. להפתעתי, הרב לא נראה מתלהב מהעובדה שאני מתחיל לשמור שבת.

"מה עם אשתך?", הוא שאל מיד.

"מה שהכי מטריד אותה זה הטיול בשבת", אמרתי לו. "עם כל השאר אין לה בעיה".

"וכשאתה בא מבית הכנסת, ורואה אותה יושבת עם הבנות מול הטלוויזיה, אתה עושה פרצוף כועס?".

"כן", הודיתי בפניו.

הרב אמר שאשתי לא אשמה שהשתגעתי. שאקח את זה לאט-לאט. שאביא אלטרנטיבות לדברים שאני רוצה שיצאו מחיינו, כמו טלוויזיה בשבת וטיול במכונית.

"שלום בית זה הכי חשוב", הוא אמר.

באותה שנה התחלתי ללמוד אחת לשבוע בישיבת "נתיבות עולם" פרקי אבות אצל הרב אדרת. השיעורים היו מרתקים. הרב אדרת היה משעשע ושנון, שופע חכמת חיים וסיפורי גמרא שאותם העביר באופן חם וציורי שדיבר אל הלב.

באמצעות הרב למדתי להכיר ולהוקיר את רבן יוחנן בן זכאי, את הלל הזקן, את שמעיה ואבטליון ואת רבי יהודה הנשיא. בכל פעם שלמדנו את דבריהם הוא הביא סיפורים מהגמרא ומהמדרשים שגרמו לדמויותיהם לקבל חיים, נפח ועומק. למדתי על הגדלות הרוחנית של חז"ל שכתבו את התורה שבעל פה וקבעו לנו את הדרך לדורות. הבנתי שגם אם אני לא מבין הכל, עליי להרכין ראש ולקבל את הדרך הזאת שכל כך הרבה הלכו בה לפני לאורך הדורות.

מצאתי לי פינה בבית כנסת שכונתי. המשכתי את חיי ועבדתי כאילו כרגיל. לא שיניתי את מקום מגורי, את חברי ואת צורת הלבוש שלי, אבל תוך כמה חודשים הייתה כבר כיפה קבועה על ראשי ולא כובעים צבעוניים מתחלפים... כעבור מספר חודשים אשתי הודיעה לי שהיא מפסיקה לנסוע בשבת. הטלוויזיה כבר זמן מה עמדה דוממת וכבויה בשבתות, ועל השיש עומד לו מיחם עם תמצית תה.

מכאן רק מתחילה הדרך. עוד יש מה ללמוד ומה לחקור ולגלות, ויש שבילים מתפצלים, ויש גם לא מעט טעויות ונפילות. אבל אל רצף החיים נכנסות סעודות השבת והחג, התפילות, לימוד התורה והגמרא, ותחושת החיבור אל מרחב הזמן העצום שנפרש לפניך מהימים ההם עד לזמן הזה.

מתוך הספר "60 גיבורים – האומץ והכח לשנות", המציג את סיפוריהם של 60 אנשים שעשו תשובה. לרכישה לחצו כאן.