"אין מקום לשתיים", פרק ו’: אין סכין מתחדדת

גיטי נבחרה להציג את התפקיד השלישי בגודלו בהצגת כיתות ח'. בתפקיד הראשי זכתה אתי, נערה עוצמתית ובעלת טון שלמדה באותה כיתה עם גיטי. את התפקיד השני קיבלה אלישבע, בת כיתתה של דבורי. לכאורה, אמורות היו השלוש לבלות שעות ממושכות בצוותא, כשהן מתאמנות זו עם זו, משלימות ומתקנות.

"אתן לא יכולות להישאר רק עם החזרות", אמרה להן המאמנת, "חזרות, ארוכות ככל שתהיינה, לא תפקנה מכן את המרב. אתן צריכות להתאמן אחת עם השנייה, אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה".

גיטי שמעה וקיבלה. היא חשבה שהיא צריכה להתאמן הרבה, אבל מצאה עצמה עושה זאת בחברתה של דבורי דווקא. דבורי, שהלכה למקהלה וגם זכתה בסולו משלה, הייתה יושבת במשך שעות ושומעת את גיטי מתאמנת על תפקידה. יושבת הייתה עם דפי ההצגה, ומקשיבה בריכוז רב לגיטי המתאמנת על פי הוראות המאמנת. מחמיאה, מעודדת ומבקרת. גיטי טענה כל הזמן שדבורי שחקנית לא פחות טובה ממנה, אבל דבורי אמרה שהיא ממש לא אוהבת להציג, וזאת הסיבה שלא פנתה מלכתחילה להצגה כי אם למקהלה.

דבורי החמיאה הרבה, אבל גם העירה, ותיקנה, והדגימה...

היו אלו שעות מענגות, בהן ישבו השתיים בצוותא, והחלו רוקמות, בזהירות ובחֵן, את ידידותן. מפת הידידות העדינה נתרקמה ביניהן במלוא יופייה המשכר. תך אחרי תך, צבעים עדינים לצד עזים, רקמה פשוטה לצד מורכבת, תכים נסתרים לצד אלו הגלויים, יצירת פאר.

שעות החזרות, שהיו מעייפות אך מלאות סיפוק, מצאו אותן רחוקות זו מזו, אבל מיד בסיומן היו נפגשות, ומבלות שעות ארוכות בצוותא.

"לא רואים אותך", אמרה אתי במורת רוח גלויה לגיטי. גיטי, שמאז הייתה בכיתה ה' לא התיידדה עם אף אחת באופן רשמי, הביטה באתי בתמיהה, "לְמָה את מתכוונת?"

"אני מתכוונת, שהמאמנת אמרה לנו במפורש להתאמן ביחד, ואת לא ממש עושה את זה".

"את חושבת שאני לא טובה בהצגה?"

"לא אמרתי. כן אמרתי, שאת לא מתאמנת אתנו, עם אלישבע ואתי. אפילו המאמנת אמרה, 'אין סכין מתחככת אלא בירך חברתה' ".

גיטי לא תיקנה את הפסוק שהשתבש בלשונה של אתי, והרהרה לעצמה, שהביטוי 'מתחככת' במקום 'מתחדדת' נכון כאן להפליא. אתי אינה מבקשת להתחדד עמה – היא מבקשת להתחכך עמה, וברור לה היטב מדוע. אתי רמזה לה במהלך השנים, בכל הרמיזות האפשריות, שהיא מעוניינת בידידות הדוקה עמה. גיטי לא נרמזה. באותן שנים אצורה הייתה כשבלול בקונכייתו, ולא הייתה מעוניינת בקשירת קשרים כלשהם. זה לא שאתי מתאימה לה או לא מתאימה, זה רק שלא הייתה בה היכולת להתחיל קשר מחדש.

"אני חושבת שהיא התכוונה שאנחנו נתאמן, לא משנה עם מי".

"זה כן משנה. אנחנו החברות שלך להצגה, לא דבורי".

יצא המרצע מן השק, וייתכן שאתי מעולם לא התכוונה להכניס אותו לשק, או שהשק שלה היה מחורר כל כך, שהמרצע הציץ מבעד לחורים, מאיפה שלא הסתכלת על השק.

"אז מה? אם אני מתאמנת טוב כשאני בחברתה, זה לא טוב להצגה?"

"הכי טוב להצגה, זה שנתאמן ביחד, אלישבע ואת ואני".

"אני לא חושבת שזה משנה כל כך".

"זה משנה. אני בטוחה שהמאמנת התכוונה..."

"את יכולה לשאול אותה".

"אין לי עניין להיות מלשנית, ולרוץ להלשין עלייך שאת לא מתאמנת אתנו. ההצגה תיהרס בסוף, גיטי, וזה חבל מאוד".

"מתאמנת אתנו? אלישבע ואת כן מתאמנות?"

"כן. לפעמים". עיניה המתרוצצות של אתי הורו, שהדבר לא קרה פעמים רבות.

"טוב, בפעם הבאה שאתן מתאמנות, תקראו גם לי", גיטי התעלמה מכך שהיא הייתה אמורה להיפגע – למה לא קראו לה? היא שיערה, שהדבר אירע אולי פעם אחת, בסיומן של חזרות בחברת המאמנות. אולי הן נשארו כמה דקות ביחד, לא יותר מזה.

"טוב", אתי לא אהבה את הכיוון שאליו לקחה גיטי את העניין, והחליטה לעבור למערכה שנייה, "גם בכיתה לא רואים אותך".

"חשבתי שאני נמצאת שם יום יום", התבדחה גיטי. היו לה חברות רבות, ובנות רבות ביקשו את קרבתה, אבל היא נותרה מרוחקת. היא לא רוצה להתחייב לאף אחת, ומאז נפרדו הוריה, לא רצתה קשר הדוק מדיי עם אף אחת. שאף אחת לא תשאל שאלות מיותרות, תחטט ותתמה. החשש שלה מכאב החדירה היה מצמית כל כך, שהיא העדיפה לגדוע, בפסקנות ובנחישות, כל ניסיון התקרבות בעודו באִבּוֹ. היו לה הרבה ידידות, למעשה, כל בנות כיתתה, אבל חברת אמת לא הייתה לה.

"כן, טכנית, רק בשיעורים", אתי הייתה חברה להצגה במסיבה, וגם אחת שקיוותה במשך השנים לרכוש את לבה לידידה טובה, וכשלה בכך. לנגד עיניה ההמומות, הצליחה מישהי אחרת לעשות זאת. זה היה כואב, פוגע ומקומם. העובדה שדבורי הצליחה להתיידד בכזו קלות עם הבת המבוקשת ביותר בכיתה, הביאה את אתי לקרב. שנים של ניסיונות כשלו, וביום-יומיים הופכת נערה מכיתה אחרת לידידתה הטובה של הבת האהובה ביותר בכיתה! את החלום שרקמה אתי, הגשימה מישהי אחרת. לא מעטות היו הבנות שכעסו על כך, אבל אתי, בהיותה עם מעמד איתן ועם התפקיד הראשי בהצגה, ניסתה להילחם.

"ומתי לא?" גיטי הכינה עצמה לוויכוח, אבל לא לקרב.

"בהפסקות. ובכל הזמן שאחרי החזרות. ואחרי הצהריים".

"מה את רוצה, אתי?" גיטי נקטה בגישה הישירה, ביודעה שאתי לא תוכל להשיב לה, 'אותך!'

"שום דבר, רק שלא תהרסי את המרקם של הכיתה", אתי דיברה בשפה גבוהה.

גיטי הצטחקה, וצחוקה נעים היה, ומצטלצל, "אֶת המרקם של הכיתה, אתי? אַתְּ רצינית? נותר לנו פחות מחודש להיות כיתה. בנות כבר מכינות עצמן למעבר לסמינר".

"ואת ביניהן, אני מניחה?"

גיטי היססה רגע מה תשיב, ולבסוף בחרה באמת הפשוטה, "כן".

אתי התלבטה לרגע, ואז שלפה נשק נוסף, "את יודעת, זה פוגע במדריכה, כשמתנהגים כך".

"כך? איך?"

"שמעדיפים לשהות כל הזמן מחוץ לכיתה".

"בשבת אחרי הצהריים אני תמיד נמצאת בקבוצה", התגוננה גיטי.

"זה לא זה. את מפרקת את הכיתה, ואחר כך אין לבנות עניין להגיע בשבת".

גיטי חשבה שזהו טיעון טיפשי, אבל לא אמרה דבר. היא לא אהבה להילחם, שנאה ויכוחים ארוכים וידעה שמשפחתה במצב רגיש מכדי שתוכל לשאת עלבונות גם מצד הכיתה, "אני אשתדל", אמרה.

"תשתדלי מה?" ניצתה תקווה בעיניה של אתי.

"להיות עם הכיתה".

אתי לא אהבה את מה שקיבלה, אבל הניחה לנושא. בינתיים.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.