לא די בחיים הקשים שעברתי בגללה, היא עוד מאשימה אותי? סיפור קצר

גדלתי בבית מורכב, הורי לא היו אנשים קלים, בלשון המעטה, אבא חווה ילדות קשה מאוד. הוא גדל בצל מלחמת העולם השנייה. על אף שהמדינה בה נולד לא נטלה חלק במערך המלחמתי, עדיין, התמורות והסבל היו רבים כל כך, שהם לא פסחו על שום פיסה מכדור הארץ כמעט. הרעב כרסם את קיבתו המצומקת בלאו הכי, המראות אליהן נחשף מגיל קטן היו קשים, המוות פשה ברחובות, מחזות לא פשוטים בעליל לבן אנוש, כל שכן לילד קטן ורך בשנים. מגיל קטן יצא לעבוד ולהביא מעט אוכל למשפחתו והוא בן שש בלבד!

כל חייו עבד אבא בעבודה קשה, פיזית ונפשית. הוא עשה ככל שיכל כדי להביא פרנסה לביתנו. ובזמנו, הלירה הייתה יקרת המציאות כמו העבודות בשוק. אבא לא התפנק, כאיש עבודה הוא עבד ללא לאות, לא אחת היו מעסיקים לא פשוטים, ההתנהלות היתה נוקשה וחסרת רחמים. ואנחנו, הילדים, שילמנו את המחיר.

גם המצב של אימא לא היה זוהר. אמא סבלה מהפרעת אישיות גבולית. מי שלא מכיר לעולם לא יבין. מבחוץ היא נראית כלילת המעלות: חברמנית, זורמת, אישיות דגולה, אמא מסורה, אוהבת, ממש לקנא.

אבל בפנים – לא. בבית היה גיהינום עלי אדמות. בבית היא לבשה צורה אחרת לגמרי. היא ירדה לחיינו - הילדים. התעללויות נפשיות ומילוליות, והכל בתחכום ובמסווה של האימא הטובה בעולם. חששנו ממנה, מהלא צפוי. לא העזנו לדבר את המתחולל בבית.

כשאבא היה מגיע הביתה – רעדנו. הוא היה חוזר עצבני ואימא לא היתה מוסיפה לו רוגע. את הכל ספגנו, פיזית כמובן.

כשגדלנו, השיגעון של אמא רק הלך והחמיר, ואיתו מארג הסודות בבית. היה אסור לספר כלום. האמת, בחוש השישי שלנו הבנו כי אין מה לומר, אף אחד לא באמת יבין את המורכבות. היא נראתה אמא נורמטיבית לחלוטין. יתירה מכך, כל הסביבה שלה העריצה אותה, ואף ראתה בה מודל לחיקוי.

כבכורה, ספגתי הרבה יותר מאחי. הייתי בחזית. לא היה לי היכן להניח את הראש ולשאוב כח ונחמה. גם אבא וגם אמא לא היוו גב עליו ניתן לסמוך. לאף אחד מהם לא היתה משענת בריאה, בלשון המעטה, הכל היה רצוץ ושבור. למדתי, מגיל קטן ממש, להגן על הנפש שלי, לשמור על שפיות, ועל הסודות שלא יזלגו החוצה חס ושלום.

גיל ההתבגרות שלי היה כואב ורווי סבל. פחדתי שהחברות ישמעו את הצעקות של אמא או את ההכאות של אבא. שידרתי עסקים כרגיל ושיחקתי את המשחק הכי מושלם שיכלתי. אם נתחשב בתוצאה – יש לי כושר משחק מעולה. כי עד לחתונה שלי אף אחד מהסביבה לא קלט כלום!

והיו דברים לא פשוטים בכלל. הסבל היה נוראי, כל יום שעבר היה הישרדות בשבילי, הישרדות נפשית. כי הכל התנהל יפה, היו לנו בגדים יפים, אוכל, וכל מה שילד צריך, כמובן כלפי חוץ, כי בפנים הטרור פשה ולעולם לא עצר.

במשך חיי למדתי לעצב את עצמי בעצמי. הייתי מתבוננת מסביב, אם זה דרך חברות שהתארחתי אצלם או אנשים שהייתי לצידם, אם זה בתור לקופת חולים או בגינה, בנסיעה באוטובוס או בבייביסיטר מזדמן שיצא לי לעשות. מכולם למדתי. ניסיתי ללמד את עצמי אימהות מהי. נצמדתי לחברות ולנשים שעשו לי טוב, וזה עזר לי להתקדם בחיי.

ככל שהתבגרתי, כך הקרע ביני לבין אמי הלך והחריף. גם היחסים הרעועים בין ההורים העמיקו את השבר. אנחנו הילדים, ואני כבכורה, היינו הכדור במגרש שלהם. זה היה עצוב מאוד, וכאן גם היתה הנפילה שלי. כיבוד ההורים שלי הידרדר. התחצפתי – אמנם לא בכוונה, אלא כהגנה. מרדתי בהם בסתר ובגלוי. ואני שוב חוזרת ומבהירה – אל תשפטו אותי! רק מי שגדל בבית כזה יכול להבין את הניסיון העצום שהיה לנו.

ההשפלות היו על תקן יומיומי, התעללויות מילוליות ונפשיות שרק החריפו, ואני ניסיתי לשמור על עצמי, ולא באמת ידעתי איך אני אמורה לעשות זאת מבלי לפגוע ולהיפגע.

כשהתארסתי, העניינים רק הסתבכו. כעת היה לאמי גם החתן שלי כדי להלך עלי אימה. באותם הימים הבנתי שאני חייבת להתנתק ממנה ומכל הבית הזה. הרגשתי כי חיי הנישואים שלי בסכנה. מתוך מצוקה מוחשית וקיומית ניתקתי עם הורי כל קשר.

אחי ואחיותי דממו. שום קשר לא נוצר בנינו במהלך התקופה, כאות הזדהות עם הורי. לא שפטתי אותם, על אף הכאב שהיה לי מכך. הבנתי אותם, הם היו תלויים בהם לגמרי. בשנים הללו ילדתי שני ילדים. הייתי לבד לגמרי. בלי אימא, בלי משפחה שתתמוך ותעזור. לבד בתוך כל הכאוס. בעוד אני מנסה להשתקם ולבנות את הבית שלי, הלכתי לטפל בעצמי באופן מקצועי, התייעצתי רבות, וניסיתי ליצור קשר מחדש, עם גבולות ברורים. הורי לא הסכימו לכך בשום צורה. הם רצו לחזור לקשר הקודם, באותה מתכונת, וזה כבר לא היה שייך.

עוד מספר שנים עברו, אני התבגרתי והתחשלתי, כבר לא הייתי האישה הצעירה עם משא כבד שכל עלה נידף איים עלי לרועע את יציבותי. כבר היתה לי משפחה משל עצמי. בניתי את יסודותי ומצאתי את מקומי. הזמן עשה את שלו גם אצל הורי. הם קיבלו את המציאות. כך התחלנו להתקרב שוב אחד אל השני. קל זה לא היה, אבל כבר לא נבהלתי מקשיים. למדתי להתנהל מול אמא שלי. לא להתעמת איתה על מה שאין לה, אלא לקחת את מה שכן היה לה לתת לי, בפשטות, ללא מלחמות ודרמות. תתפלאו אך גיליתי שיש לי הרבה מה לקבל ממנה...

זה לא קרה ביום אחד. אלו תובנות שאספתי אחת לאחת. ניסיתי לצמצם את הפערים ככל הניתן, החסך של השנים הרבות והלא פשוטות שעברנו יחד. לקחתי את האחריות. הבנתי שהשינוי יבוא רק ממני, והשתניתי. הפכתי את הקערה על פיה. זה לא היה קל בכלל. שתקתי המון, הבלגתי ונתתי לדברים לזרום. העברתי. כי הפעם אני הייתי החזקה, ואמא שלי היתה מסכנה. פתאום ראיתי עד כמה חייה אומללים ועצובים. עד כמה היא בודדה באי שהיא יצרה לעצמה, לכאורה, ללא מוצא.

ריחמתי עליה מאוד, וזה הקל עלי להמשיך ולהבליג, ובעיקר לשמור על הפה. אט-אט התחלתי לכבד אותה יותר. נזהרתי במילותי.

 זה היה מדהים.

אין גבול לאושר שהיה לי כאשר נוכחתי לגלות כי אני מצליחה לשמור על הפה. החוצפה שלי נעלמה לטובת נעימות ורוך. כבר לא הרגשתי מאוימת, הרגשתי שיש לי אמא. זו היתה תחושה מתוקה ונעימה כל כך, הרגשה משכרת של טוב וחום. הפסקתי להסתכל סביב מה יש לאחרים, ומה אימהות אחרות כן עושות לילדים שלהן. ראיתי רק את אמא שלי, עם מה שהיא כן הצליחה לתת לי למרות הקושי שלה, והערכתי אותה מאוד.

זה היה מעניין. ככל שהתקרבתי לאמא שלי ממקום בריא יותר, נהייתי אמא טובה יותר, מכילה. הנתינה שלי העמיקה והשתבחה. וזה הוסיף לי עוד לביטחון ולהרגשה הטובה הזו.

אמא שלי אמרה לי, לא פעם אחת, שהיה לה הרבה כאב לב בתקופה שניתקתי איתה קשר. בתחילה ניסיתי להסביר לה למה עשיתי זאת. חיפשתי אצלה הבנה. אך היא ממש לא היתה שם כדי לתת לי אותה, ההיפך, היא ממש כעסה עלי שוב ושוב, וזה היה ניסיון לא פשוט בשבילי. נפלתי הרבה פעמים בדיוק באותה זירה. התסכול שלי גבר, לא די בכל החיים הקשים שעברתי בגללה, ועכשיו היא עוד מאשימה אותי בנתק?!

ושוב, כמו גל שעולה ויורד, הורדתי את הראש והבנתי שאם אני לא אשתוק ממקום של הכלה, אני רק אפסיד את מה שכן נותר – וחבל.

הגעתי לרמה כל כך טובה בקשר איתה, שאחי ואחיותי היו מתקשרים אלי כדי שאגשר בניהם...

ואז הגיעה הסופה. בבת אחת נגדע הכל.

אבא ואמא חזרו מאירוע משפחתי באחד מהישובים-התנחלויות שבבנימין. אבן בינונית שהועפה עליהם על ידי פרחח טרוריסט קטן גרמה לניפוץ השמשה הקידמית הישר לפניו של אבי. משם הכל הידרדר. אבא סטה מהנתיב והתהפך.

הורי נהרגו במקום.

הכאב היה בלתי נתפס. עד שחזרתי לאמא שלי - היא נלקחה ממני. לבלי שוב.

עד שמצאתי את הנתיב הנכון לתקשר בו – אינם עוד.

בבת אחת חזרו אלי כל המראות מחיי. פתאום ראיתי את הורי ממקום אחר, לא שופט. ראיתי את רצון הבורא שכך רצה, והחליט להצמיח אותי בתוך המשפחה הזו דווקא. וראיתי כמה התחשלתי, כמה קיבלתי, גדלתי והתרוממתי דווקא מכאן.

ודווקא לכן הלב שרף לי מכאב. פתאום רציתי את אמא שלי, את אבא שלי. רציתי לבקש סליחה אדירה על הסבל והצער שגרמתי להם, שלא במכוון, שלא במזיד, רציתי רק להגן על עצמי ועדיין – ציערתי.

פתאום הבנתי עד כמה גדול כוחה של אמא – תהא אשר תהא. וזה חסר לי.

בעבודתי אני עוסקת עם בנות מתמודדות, המגיעות מבתים לא קלים וממקרים מזעזעים. ועדיין, בכל פעם מחדש, כואב לי. כואב לי לראות נתק בן הורים לילדים, גם שהנסיבות מצדיקות. תמיד אני מתפללת ומנסה לעזור לאותן בנות למצוא את הנתיב ללב של ההורים.

הוא בטוח נמצא שם, צריך רק למצוא אותו, עם קצת יצירתיות והמון תפילה. כיבוד הורים זוהי מתנה, האמינו לי, קודם כל לעצמינו. נהיה אנושיים יותר, ההורות שלנו תהיה עמוקה ומחוברת יותר.

אני מנסה לכפר על אותן השנים בהם ציערתי את הורי. אם אצליח למצוא מסילה אחת ללב של אמא מכל סוג שהוא, והיה זה לכפרתי.

אני אוהבת לספר את סיפור חיי לאותן נערות. לראות את הזיק החולף בעיניהם, את ההלם – "איך היא יודעת?", "אז גם לה היו הורים כאלה...?". אני מביאה אותן לקצה ממש - ואז שם, בדיוק במרום הצוק, שניה לפני שאנחנו נופלות לתהום הכאב והחידלון, אני מצמיחה להן כנפיים. פתאום, מדרך ללא מוצא מלבד תהום פעורה - אנחנו מגלות נתיב חדש, יצירתי, אחר. אנחנו לומדות לעוף, לשחרר,  להתעלות מאי הצדק, להתחבר למקום אמיתי של רצון ד'.

מי שהעניק לך את המשפחה המיוחדת הזו, את האתגרים הללו. באותו מעמד העניק לך כוחות אדירים.

תשתמשי בהם למענך.

כי מכיבוד הורים לעולם לא מפסידים. שווה.