איך הם עולים?! על הכוח דקדושא שחוזר בזכות הצדיקים

ל"ג בעומר תשע"ט.

חם. דביק. כמעט בלתי אפשרי. ואף על פי כן הם עולים בהמוניהם.

עם תיקים ומטלטלים, עם עגלות וקרטון מלא בקבוקים,

עם שיר בשפתיים ואור בפנים, זקנים עם נערים, חזקים עם חלשים

משפחות שלמות עם טף צועק בעגלות, עם טף נגרר בעליות,

עם ילדים קטנים שהיום גוזזים להם פאות,

בהתרגשות, בתחינה, בבקשה בצעקה...

עולים!

איך הם עולים?!

לא יודעת. הם עולים.

שנה ועוד שנה ועוד שנה. וכך כבר 2000 שנה הם עולים אליו. להילולא הקדושה שבוערת בשמים ובארץ. וכל שנה יותר, כמו נהר המתגבר. עולים.

כוחו של צדיק. כוח המושך - להביא אליו נפשות ישראל... כוח לא הגיוני, לא נתפס.

למה הם באים? מה הם רוצים?

את כל הרצונות של העולם, רשימות של משאלות, הרבה "צריך"ים שמחכים למלא, אך יותר מכל הרצונות כולם, הם פשוט רוצים למעלה.

מחפשים את הניצוץ הזה, שטמון היכן שהוא עמוק בלב, מכוסה ומכווץ, רוצים להדליק את האש הפנימית, ולבעור שוב למלך. כמו הלהבה המיתמרת, שעולה בלהב ישר. גם הם רוצים ליישר את הלב. לזכות לשמחה.

והכוח עולה והולך - ככל שחולפות השנים, והכוח מתגבר ועולה עם להב האש המיתמרת אל על, בבומרנג הזמן שמצפצף ומתריע שהכל מוכן לכבודו, כל הסמנים התקיימו כבר, רק תוציאו אותנו מכאן! בבקשה! אנא.. החוצה! כמו לחמניות שחומות שעוד רגע ותישרפנה.. לא יכולים יותר לסבול את מכבש הגלות, מתי ישבר לו הפח  ונמלט הישר לגאולה?

אולי היום, אולי עכשיו, בזכות התנא האלוקי...

גם אני רציתי לעלות. להיות שם עם כולם.

מהחלון הוא נשקף אלי, מהר מירון, רבי שמעון בר יוחאי, קורא לי, אומר: בואי! עלי אלי, צאי מהמזגן, מאזור הנוחות הבטוח, ובואי אלי. את צריכה אותי, את התפילה שלי, את התמיכה שלי, את ההתעוררות שרק הרוח שלי יכולה להפיח בך, ואם אין בך כוח, מה בכך? עלי כך, ממש כך. בואי!

עליתי, רוצה להיות חלק מהלהבה הענקית הזו שבוערת במירון תחת שמי שמים חרבים, יחד עם רבבות עם ישראל, יחד עם ילדי שלי, לקחת חלק בגאולה הזו שקורת כשנשמות ישראל מתנגשים יחד בבום קדוש עם הצדיקים האמתיים.

הבום הזה מתיז ניצוצות. הבום הזה עושה נפשות.

והניצוצות מאירים את הנקודות החשוכות שחשבנו שיש בהם רק כאב,

פתאום שם בפנים מתגלה, זרע אמת קטן שאומר: נכון, אין לך כוח. אבל נסמכת!

אין לך כוח - אבל באת!

אין לך כוח, אבל את יודעת שיש צדיקים שהם רבי כוח, ויכולים להושיע גם קטנים במעלה מאוד.

ההר גועש אדם כוסף, אני מטפסת במעלה, רוצה להעפיל מעלה. לראות ולהראות. ליד החומה הצטנפתי, ממקמת את כולנו, לידי נשים רבות, צדקניות, מתנדנדות, מייחלות, בתוך עזרת נשים הכי ענקית שיש עד שיבנה המקדש. נזכרת בתפילה מיוחדת, הקדושה כל כך של רבי נתן.

תפילה לל"ג בעומר שמצויה בסיומו של התיקון הכללי. תפילה שאפשר להגיד תמיד אבל בל"ג בעומר זה הזמן הגדול שלה. פתחתי.

"רבי שמעון בן יוחאי עיר וקדיש מן שמיא נחית, בוצינא קדישא, בוצינא עלאה, בוצינא רבא, בוצינא יקירא, אתם הבטחתם לישראל שלא תשתכח התורה מישראל על ידכם, כי בזהר דא יפקון מן גלותא, ואפלו בתקף ההסתרה שבתוך הסתרה בעקבות משיחא באחרית הימים האלה, הבטחתם שאף על פי כן לא תשכח התורה מפי זרענו, כמו שכתוב: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל אשר עשה, וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" והנה עתה הגיעו הימים אשר אין לנו בהם חפץ, כי ארך עלינו הגלות ומשך עלינו השעבוד, ובכל יום אנו הולכים ודלים, ומטה ידינו מאד "כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב" כי נשארנו כיתומים ואין אב, ואין מי יעמוד בעדנו והנה בתקף סוף הגלות המר הזה, וכבר התחיל להתנוצץ התנוצצות משיח מימי האלקי האר"י זכר צדיק לברכה, ועמך בית ישראל משתוקקים ומתגעגעים מאד להשם יתברך, והכל חפצים ליראה את שמך בהשתוקקות נמרץ ונפלא אשר לא היתה כזאת מימי קדם "הקיצותי ועודי עמך", באתי עד קץ כל הדורות ועודי עמך עדין אנו אחוזים בך, ומשתוקקים לעבודתך בכלות הנפש אבל אף על פי כן, גם גדל רחוקנו ממך בעתים הללו הוא גם כן בלי שעור, כי טבענו ביון מצולה ואין מעמד באנו במעמקי מים ושבלת שטפתנו וראה את עמך ישראל מרודים מאד, אשר אי אפשר לבאר ולספר גדל התגרות הבעל דבר אשר התגרה בנו מאד, עד אשר הפיל אותנו מאד והנה אנכי בעניי מי אנכי לספר צרות ישראל, רק אתם לבד ידעתם את כל המעמד ומצב של ישראל באחרית הימים האלה אך באתי לספר ולצעק עלי ועל נפשי, על עצם רחוקי מהשם יתברך, ועצם פגמי ועוונותי הרבים ופשעי העצומים, ו"על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים". כי איני יודע שום דרך איך להחזיר לי הכוח דקדשה, ואיך לזכות לתשובה שלמה...

כשהגעתי לשורה זו עצרתי ללא יכולת להמשיך. כוח דקדושה!

לא האמנתי למה שאני קוראת. זאת הנקודה שחסרה לי... איפה הכוח שלי? לאן הוא ברח? לא יכולתי להמשיך להתפלל... חזרתי שוב ושוב.

אנא, תחזיר לי את כוח דקדושא... אנא, זכותך הקדוש תעמוד לי, שיחזור לו כוח דקדושא!

הכוח שאבד לי, הכוח שתשש מרוב משא עוונות, מרוב הסחות דעת ודמיונות, מרוב תעתועים של עולם חולף וחסר, איפה הוא הכוח הזה? הכוח דקדושא שלי?

הוא קיים!! הוא נמצא שם. יש כוח כזה, שעוזר להתגבר על הרע. האדם נברא שיצליח לגבור על היצר, לעמוד במלחמות. יש בחירה. איפה הוא הכוח דקדושא? מדוע כה נחלש? מדוע נשכח בי? אנא ה' הושיעה נא!

אני באמצע שום מקום, רחוקה עדיין מהציון, בצפיפות לא הגיונית, דוחפים אותי, צועקים לידי, המון פרצופים מוכרים ושאינם מוכרים. כולם ביחד, בחום הגדול, בחוסר נוחות מוחלט, בלי תנאים,  ואף על פי כן - נדלקתי! אני מחפשת את הכוח דקדושא שלי אצל הצדיק שיש לו כוח להחזיר לי אותו! הדמעות זורמות ללא הפוגה. כואבות אבל לא מוותרות. הוא יחזור! בזכות הצדיקים.

מאיפה הרווח הזה לבכות כך? מאיפה הנחת הזו, בתוך קלחת כזו להתפלל ולהתחנן בלי נשימה כמעט? איך לא אכפת לי כלל שמעוך מכל צד? 

אדרבא, יש מקום שהדוחק הזה - הוא טוב! הוא בריא. הוא מרים. נבכה כולנו יחד את הגלות הזו, שתשש כוח הקדושא שלנו! ורק הצדיקים יכולים להבעיר אותו שוב.

אנחנו כל כך רוצים!

השוטרים שעמדו סמוך פתחו את השער. נשים החלו לנהור פנימה. נגד הטבע שומר המרחק, רציתי עוד קרוב. עוד צפוף. עוד מעוך, עם שאר הנשמות של עם ישראל. שדוחפות את עצמן לקודש פנימה. שנדחפות.

אצל הצדיק מתגלה הסוד הזה. לא משנה מי אתה - דוחף או נדחף, אתה רוצה את הפנים!

להיכנס עמוק ובטוח לתוך גבול הקדושה.

ראוי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. דווקא בדחק הזה.. שם הכוח דקדושא נגלה חוזר ומתהווה בנפשות הצמאות, הכוח להמשיך לחטוף טוב עד יבוא משיח.

"זכותו תגן לנו, אדוננו בר יוחאי!" .