למה את צריכה להיחשף ככה? בשביל מה זה טוב?

בפוסט הקודם שיתפתי על תקופה לא פשוטה שעוברת עלי ועל בני ביתי.

קיבלתי מאות! תגובות. חוץ מאחת שביקרה את החשיפה שלי, כולם הודו, ברכו, עודדו, חיבקו, חיזקו, שיתפו וביקשו עוד.

בהתחלה עוד ניסיתי לענות למיילים, אבל מהר מאד זה הפך לבלתי אפשרי, אז רק שתדעו: קראתי הכל. התחזקתי מאד! תודה! תודה! תודה!

אני יודעת שיש גם כאלו שלא אהבו את החשיפה והסירו את עצמם מהדיוורים, או סיפרו לאחרות על חוסר שביעות רצונן ותמהו על הצורך שלי להיחשף כך.

זו זכותן המלאה. אני ממש בעד לא להסכים איתי, שהרי ידוע הוא שכל דמות שהיא משמעותית ומשפיעה בגדול – זוכה גם לביקורת, וזה בסדר גמור.

כיוון שהתקופה עדיין לא פשוטה, ושאני בוודאי עוד אכתוב עליה, בחרתי הפעם להבהיר למה, כמה ואיך התחילה הכתיבה שלי דווקא מהסוג הזה (ולא רק "החיים שלי מקסימים, הילדים שלי מוווושלמים והבעיה היחידה שלי זה שיש שרב בחוץ), ומה הסיבה שהיא תמשיך בדיוק כך.

לאלו מכן שנשארו עד כה, המילים הבאות מיועדות אליכן:

1. חשוב לי שיהיה ברור שאני מודעת לגודל האחריות שיש לי בכל פוסט שאני כותבת. אני יודעת עד כמה דברי משפיעים, ויודעת לכמה עיניים הם מגיעים לפי נתונים של רובוטים הקשורים למערכת ממנה אני מדוורת. מהד"שים שאני מקבלת אני יודעת שאני מגיעה לפחות לפי 3. זה אומר שכל מילה שאני כותבת מגיעה לפחות ל-30,000 נשים בכל פוסט שלי (רובן, לפחות, נשים).

בנוסף, בתוך הקהילה הענקית הזו יש אנשים קרובים, אנשים מהמשפחה, אנשים מהקהילה, נשים שמזהות אותי ברחוב, ניגשות להגיד תודה ומשתפות בכוח שהן מקבלות מהמילים שלי, וגם כאלו שמזהות ומתביישות לגשת אבל אני מזהה אותן לפי המבט ולפי הפה שמתעקם קלות לכיוון חצי חיוך כאומרות "היי, את. זיהיתי אותך אפילו שאת במטפחת באמצע קניות בגאולה".

אני מודעת למתנות שהקב"ה נתן לי במתנה יחד עם העובדה שהוא הכריח אותי לרדת לכאן, לעולם, וחלק מהן: מתנת הכתיבה, כוח ההשפעה והתמודדויות עבר שבזכותן קיבלתי את האומץ להיחשף ולא לפחד מה"מה יגידו", כי כשאת במצב שבו כבר לא אכפת לך מכלום מרוב תחושת חוסר ערך וחוסר שייכות, כל מה שנשאר זה לחיות בכוח. ולחיות בכוח זה לפעמים לעשות מה שאפשר כדי להשאיר את הראש מעל המים, ואז, כשאדם טובע, הוא לא חושב "מה יגידו עלי אנשים בחוף כשהם יראו אותי מנופף בידיים וצורח לעזרה, אז אולי כדאי שלא אנופף", אלא הוא פשוט מנופף בידיו וצורח בשארית כוחותיו. אז כן, סיפור חיי הפך למתנה ברגע שהבנתי שאני יכולה לבחור איך להסתכל עליו ומה לעשות איתו. אז אני מנופפת בידיים וצורחת. עד היום נופפתי רק עם מסרים שהבסיס שלהם היה טוב ושמח וחיובי, והיום עדיין טוב ועדיין חיובי, כי אין רע, אלא יש מה שנראה רע, גם אם בהחלט לא תקופה שאני יכולה להגיד שיש בה גם "שמח". אז מה, זה זמני. מותר.

לכן, כל מילה שלי נמדדת מיליון פעמים לפני שאני לוחצת על "שלח" ותמיד-תמיד הפוסטים עוברים עוד עין מבקרת שלפעמים מורידה שורה, משפט או את הכל. זו גם הסיבה שאני פחות כותבת לאחרונה, כי האנרגיות שנדרשות ממני לכתוב בזהירות ויחד עם זה באותנטיות חשובות יותר לדברים אחרים אליהם אני צריכה כרגע אנרגיות.

2. לאלו שלא מכירות אותי מספיק, חשוב לי להזכיר איך בכלל התחלתי עם הכתיבה האישית, החושפנית במידה כזו או אחרת (כל אחת בהתאם לגבולות שלה) אל עשרות אלפי נשים.

הכל התחיל מכתיבת הטורים במוסף "בתוך המשפחה" תחת השם "מסע כבד", שנכתבו בשם העט "פרידי דביר".

כיום כולם יודעים שזו אני, אבל אז, כשהטורים היו בעיצומם – זה היה סוד שהתגלה לאט לאט.

הטור נכתב לפני כ-14 שנים, בשפה שהייתה חדשה לגמרי במגזר החרדי. שפה אישית, חשופה, אותנטית עד כאב, שנגעה בנושאים שלא הועלו עד אז על גבי עיתון חרדי.

המטרה הייתה אחת: שליחות קודש!

באותו זמן נפתח הציבור לעולם הניתוחים הבריאטריים המורחב, ולא רק ניתוח הטבעת, ואני הייתי מועמדת לניתוח שרוול. עם ההכנות לניתוח הציעה הניה, העורכת, שאשתף את הקוראות במסע בכתבה אחת. הסברתי לה שלא ייתכן שאכתוב רק על הניתוח עצמו מבלי להסביר מה גורם לבחורה בת 25 להגיע למשקל של 151 ק"ג, ומה כוללת ההתמודדות הזו. היא הסכימה שאכתוב קצת על כך. אלא שהקצת הזה הפך מבלי משים לעשרות טורים. כך הפכתי למנותחת הראשונה בארץ שכתבה על התהליך בפירוט מלא.

ככה התחיל הכל.

לא היה לי אז מקצוע. ודאי שלא עסק. לא היו לי שום אינטרסים אישיים משום סוג שהוא מלבד תחושת שליחות בוערת לפתוח פתח לעולם שלם של התמודדויות, ודרך הטור לתת כח, תקוה וכלים לכל אלו שמתמודדות עם משקל עודף פלוס פלוס, עם חוסר ביטחון, עם תחושה של חוסר שייכות, עם תחושה של "שקופה", עם קושי חברתי, עם בדידות ועוד ועוד.

הטור נכתב מידי שבוע בלי שום הבטחה להפי אנד, לא לי ולא לקוראות.

אף אחד לא ידע מה יהיה הסוף, אפילו לא אני. כך יצא שהטור היה הכי אותנטי שיש, מבלי לכוון לשום תוצאה, כי היא לא הייתה ידועה. כולנו, אני והקוראות, היינו "בדרך".

הוא נכתב עם ההתמודדויות ועם המציאות שהייתה לא פשוטה וכבדת משקל, תרתי משמע.

הטור נכתב בשם בדוי, כי חלק ניכר מהטורים היה קשור באופן ישיר למשפחה שלי, להורים ולאנשים מהסביבה, ולא הייתה לי שום מטרה לפגוע במישהו, חס וחלילה, ודאי לא בהורי היקרים!

כיוון שכך, הקראתי להם 2-3 פרקים, מהקשים שבהם, ושאלתי לרשותם. הם ידעו שמאחורי המילים יש שליחות גדולה, והם נתנו את ברכתם. אין ספק שהמעטה של השם הבדוי אפשר לי לכתוב בלי שום חשש ובלי למנוע את האמת מאחרים. הרגשתי מוגנת.

ככה יצאו הטורים של "מסע כבד" לעולם, מבלי שאוכל לשער מה הם יעשו.

הם היו אמורים להיות בודדים, והם עברו את המאה.

והטורים האלו שינו את חיי.

הייתי יושבת באירוע, ואנשים סביבי דיברו על הטור, ותמיד הייתה מישהי שאמרה "דבורי, זה כל כך את! את בטוחה שלא כתבת את זה?", אבל אני הכחשתי.

עד היום אין לי מושג איך התגלה שמי והפך לידוע לכל. בדיעבד, זה היה הרגע בו השליחות שלי הפכה למקור כוח ועוצמה לי ולאחרות.

הייתי ועודני כתובת לכל מי שרצתה להתעניין, לשאול, לשתף, לברר על הניתוחים הבריאטריים. מעולם לא גביתי על זה שקל, גם כשהשקעתי שעות במענה טלפוני או בפגישות אישיות עם נשים יקרות שביקשו להבין יותר את ההליך ולקבל כלים לעבור את המסע הזה.

הייתי ועודני כתובת לאלפי אנשים, מהארץ ומהעולם, במייל, בפקס ובנייד שלי, לכל מי שרצה מידע, עזרה, כוח.

הייתי ובעז"ה לעולם אהיה כתובת עבור כל מי שרוצה בנושא זה. אמנם מאז שהטורים הפכו לספר עברו עשר שנים, והעולם הבריאטרי השתנה מאד, אבל אני עדיין כאן בשביל מי שרוצה או צריכה.

קיבלתי עשרות אלפי מכתבי תודה ואלפי מיילים של נשים שכתבו שסוף סוף מישהי מבינה אותן, שסוף סוף מישהי שמה את הדברים על השולחן בלי לטייח ובלי סיסמאות. שסוף סוף הן מרגישות נורמליות. לא מעט מכתבים אמרו לי שבזכות הספר הן שינו את ההסתכלות שלהן על אנשים שמנים, על הילדים השמנים שלהן, על בני הזוג שלהן ועל אנשים שהם לא מושלמים מספיק.

בזמן שהטורים הסתיימו (כמעט שלוש שנים מידי שבוע) הייתי עמוק בתוך לימודים מקצועיים, וכשהספר יצא לאור, הייתי באמצע הסטאז'.

בלי שידעתי, בניתי לי את העתיד המקצועי והעסקי שלי, ובעיקר, השקעתי המון כח בתחום שעוד ייתן לי הרבה כח בהמשך.

ככה אני יודעת שהקב"ה צופה מלמעלה ומברך אותי בדרכי הייחודית.

עדיין לא ידעתי מה זה עסק עצמאי, ועדיין לא הבנתי שאני עומדת בפני שינוי משמעותי בחיי.

עבדתי כשכירה במשרה מלאה, ובשעות הערב המאוחרות קיבלתי לקוחות פרטיים כמאמנת אישית.

ככה, לאט לאט ועם השקעה בלתי נתפסת של זמן, כסף, לימודים, הדרכות ואפס זמן של בזבוזים, בילויים או "מנוחה", זכיתי להגיע לעסק משגשג שעובר מפה לאוזן עם המלצות חמות ועם פרגון ענק.

ככה נולד "סוויטש'".

ככה נולדתי אני המשודרגת.

ככה התחילו הדיוורים.

מכן, בזכותכן, בזכות כל אלו שלכל אורך הדרך הגיבו ודרבנו ועודדו ודחפו וביקשו "עוד".

כששאלתי מה גרם להן להתחבר כל כך, כולן ענו באופן כזה או אחר: האותנטיות שלך. ככה, כמו שאת. עם הטוב, ועם מה שנראה רע. עם היפה שבך וגם עם החלקים המאוד לא מושלמים שלך. בלי משחקים, בלי מסכות.

כמו שהם החיים.

אחרי שכבר הייתי חשופה ממילא בעצם פרסום סיפור חיי בספר שמתגלגל מבית לבית כשכולם כבר יודעים שזו אני, כבר לא הרגשתי צורך וגם לא יכולתי לחזור לבונקר, שהרי אפשרתי לעצמי לכתוב הכי אותנטי שאפשר מתוך מחשבה שממילא לא יודעים מי אני, אז למה לא לתת את כל הערך שאני יכולה? וכך יצא שכל העולם ואשתו, בעיקר אשתו, קראו את רגשותי הכמוסים ביותר, את פחדי, את רגעי המכוערים, את רסיסי ליבי ואת תמצית נשמתי.

אז מה הסיבה שאמנע מלכתוב על דברים הרבה הרבה הרבה יותר שמחים?

אז מה הסיבה שאמנע מלכתוב על התמודדויות יומיומיות עם הילדים, עם החיים, עם עצמי, אחרי שכתבתי התמודדויות קשות בהרבה?

אז למה לי לחשוש אם אני משתפת בקשיים אמיתיים קבל עם ועולם שאינם מתקרבים כהוא זה להתמודדויות שפרסמתי בשם שחשבתי שיישאר בדוי?

בחישוב של מחיר ורווח, המחיר קטן בהרבה מהרווח העצום שאני יודעת שאני נותנת וגם מקבלת.

המחיר הוא מפגש לא תמיד נעים עם ביקורת גלויה או סמויה של מי שחושב שאני חושפת מה שלדעתו או לדעתה לא מתאים או ראוי או כדאי, כי "זה יעשה לך בעיות בשידוכים של הילדים".

המחיר הוא, אולי, איבוד של לקוחות פוטנציאליים שחשבו שאני מושלמת, וגילו, לצערם, שאני לא, ושלמרות יכולת הכתיבה המדהימה שלי אני עדיין, לפעמים, חווה רגעים לא פשוטים.

והרווח?

הרווח ענק!

קודם כל לי: טונות של כוח דווקא מאלו שבדרך כלל מתחזקות ממני. מיילים של תודה על המילים שאני שולחת ועל כך שהן מרגישות שמישהו מבין אותן וכן, הן מרגישות נורמליות, בדיוק כמו התגובות על הספר "מסע כבד".

מילות עידוד וחיזוק, מחמאות וחיבוקים, שבהחלט נותנים לי כוח להמשיך הלאה. גם בחיים וגם בשליחות.

רווח אדיר הוא הידיעה שאני משאירה חותם. שאני לא עוברת את מה שאני עוברת סתם. שאני שליחה לדברים טובים כל כך! שבזכות השיתוף שלי מאות ואלפי נשים מתחזקות, מתעודדות, מצליחות לראות זווית חדשה לבעיה איתה הן מתמודדות, מצליחות לחזק את הביטחון, להגיד עוד מילה טובה למישהו, מתיישרות מצד שמאל לצד ימין, זוכרות לטפוח לעצמן על השכם ולהגיד לעצמן "כל הכבוד לי, אישה יקרה שכמותי. כל הכבוד!" (כי את זה לא לימדו אותן בסמינר. יותר גרוע, לימדו אותן שזה נחשב לגאווה, אבל זה כבר בהרחבה בפוסט אחר מתישהו).

רווח בלתי נמדד כשמישהי כותבת שהצלתי את נישואיה מבלי שאני בכלל יודעת על זה, שהיא מצאה את הדרך לגשת לילד המאתגר שלה, שהיא למדה לאהוב את עצמה למרות החלקים הלא מושלמים, שהיא קיבלה כוח לנהל שיחה לא פשוטה עם חברה שלה ובכך לסיים מסכת ייסורים, שבזכות הטור על מערכת היחסים עם אמא שלי היא התחילה להאמין שיש לה סיכוי ושאולי, יום אחד, גם היא תוכל להרים טלפון לאמא שלה ולשתף אותה כמו מערכת יחסים תקינה של אמא ובת.

רווח ענק שיש בו גם שליחות וגם פרנסה וגם סיפוק. מה, לא שווה???

איזה רווח ענק זה!!!

זה כמו ליילד תינוק ולדעת שעוד אדם מסתובב בעולם ומקים דורות על דורות, ולך יש חלק ענק בעובדה שהוא כאן!

כמו להיות מישהו שגילה פטנט שעזר למיליונים להחלים ממחלה מורכבת.

אני יודעת שכל עוד אני מתפללת שהקב"ה ישים במקלדתי את המילים הנכונות, ושכל עוד אני זוכרת שהכל שלו והכל מאיתו – הרווח יהיה גבוה מהמחיר. כי הוא זה שהוביל אותי לכך, והוא זה שמלווה אותי בכל רגע. אני יודעת את זה בוודאות, כי אני מרגישה את הסיעתא דשמיא אופפת אותי כמו ענן ומגנה עלי בכל הקשור לפוסטים שאני כותבת ושמגיעים לעשרות אלפי עיניים ולבבות. אני יודעת את זה מהפידבקים ומהסיפורים שנשים משתפות אותי בהם באופן אנונימי במייל, על איך הפוסט ששלחתי בדיוק היום היה כמו מים לנפש גוועת במדבר.

זה ענן שאני לא מרגישה בתחומים אחרים בחיי בעוצמה כזו, גם אם אני יודעת שהוא קיים.

 אז כל מה שנכתב כאן היה כדי להזכיר לי ולקהילה המדהימה שעוקבת אחרי למה אני פה.

ולמה אני פה דווקא באופן החשוף הזה.

ולמה אני פה באופן החשוף הזה גם כשאני עוברת תקופה מאד לא זוהרת, בלשון המעטה.

ולמה אני פה באופן החשוף הזה גם כשאני עוברת תקופה מאד לא זוהרת ומרשה לעצמי לכאוב ולדמוע ולהרפות תוך כדי שאני מגלה, שוב, שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.

כן, אני פה בשבילך.

ובשבילי.

כי בסופו של דבר, כולנו התמודדנו, מתמודדות ונתמודד.

איתך, ואיתי.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן