"כמה אני מסבירה לו והוא לא מבין!"

בעקבות המאמר בשבוע שעבר (אמא יש לי טיול תחתמי לי) קיבלתי הרבה תגובות לכאן ולכאן, והקושי המרכזי המשותף ברובן היה מדוע לא צריך להסביר לילד.

"מסכן, למה לא להסביר לו?".

"אני צריכה להסביר לו כדי שיבין שאמא לא נגדו".

"הוא ירגיש שלא מבינים אותו אם לא אסביר לו", ועוד.

אז להסביר או לא להסביר? הוא יבין או לא יבין? הוא ירגיש שלא מבינים אותו או לא?

מה נכון לעשות?

בשיטת אימהות מודעת אני מלמדת אימהות כיצד לא להיות מתוכנתות, כן, לא, שחור, לבן, לעשות כך במקרה הזה וכך במקרה אחר, וכו' - אלא להבין למה הן עושות ופועלות באופן מסוים, מה המניע לתגובה שלהן ולמה זה חשוב. ואת זה תשאלי גם את עצמך.

למה את מרגישה צורך להסביר לילד שלך למה את לא מסכימה לקחת ממתק מהמגירה, ומוסיפה כל מיני תירוצים כמו "אני לא מרשה, עוד מעט אוכלים ארוחת ערב ואתה סתם תשבע"; "אני לא מרשה, קיבלת כבר"; אני לא מרשה, זה לא בריא לאכול יותר מידי".

למה שלא תגידי בצורה יפה "אני לא מרשה", בלי להוסיף שום דבר?

רק את יכולה לענות בעצמך את התשובה לשאלה הזו, כי לכל אחת יש תשובה שונה משל עצמה.

אחת תתבונן עם עצמה ותענה "אני לא רוצה שהוא יתחיל לצרוח ויהיה לי פה בלגן, אז אני מסבירה לו, שיבין".

אחרת תגיד "אם לא אסביר הוא ירגיש שאני סתם לא נותנת לו, כי אני לא אוהבת אותו".

אחת תגיד שהיא מסבירה כי "כואב לה לא לתת לילד שלה כשהוא מבקש", או "שלא ירגיש חסר"...

האם ההסברים הועילו?

האם הילד ה"מסכן" שלא קיבל, כבר לא מרגיש מסכן בגלל ההסבר? האם ההסבר סיפק אותו והוא אפילו הודה לך בחום? או שבדר"כ התגובות הספונטניות של הילדים לאחר הסברים הן "אבל אמא, למה?"...

"לא, אמא! אני לא אשבע"...

"לא נכון, זה כן בריא",  או "אז רק אחד"...

בעצם, ההסברים גורמים לילדים שלנו להתווכח אתנו, לא לקבל את החלטתנו. הם גורמים להם לנדנד (מה שאת הכי לא אוהבת... והכי מעצבן אותך, ואז העניין נגמר בצעקות, כעסים, טריקת דלת, אפילו הרמת יד – תלוי בגיל).

בעצם, כל ההסברים שאנחנו נותנות לא מועילים לנו שום דבר. את ההסברים אנחנו נותנות לעצמנו, כדי להרגיש טובות יותר, כדי להשקיט את רגשות האשמה ש"אם אני לא נותנת אז אני אמא לא מספיק טובה", או לא מספיק מתחשבת וכו'... (כל אחת תברר עם עצמה).

כדי ליצור מצב שילד מקבל את מה שאת אומרת, זאת אומרת משתף אתך פעולה - תגידי את מה שאת רוצה בלי שום הסברים!

בעצם, כוונתך הייתה שהוא יבין אותך, ויקבל את ה"לא" יותר בקלות ובהבנה. אבל אז נוצר מצב הפוך לגמרי.

כשאת אומרת בצורה נעימה, לאחר שיקול דעת (הילד מרגיש ששקלת ולא ענית מחוסר סבלנות) לא, אני לא מרשה" יתכן מאד שהילד שלך יתאכזב, אבל הוא ירגיש את הביטחון בדבריך, הוא ירגיש וישמע את השדר שמה שאמא החליטה, כי היא הסמכות להחליט בשבילי, ברור גם לה. ודאי יש סיבות טובות לכך, ובפעם אחרת אמא יכולה גם להסכים.

אז תתחילי בבירור פנימי עם עצמך מדוע את מרגישה צורך להסביר, תחליטי מה שאת חושבת לנכון, תגידי בצורה בטוחה וסמכותית ותראי שמפעם לפעם רק גרמת לילד שלך להרגיש אהוב ומאושר יותר, והרבה פחות מאוכזב עם הרגשה של שנוא.

בהצלחה!

יוכי דנחי – תומכת רגשית רב תחומית ויועצת חינוכית מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il