81% במבחן - זה ציון טוב או רע?

"אימא! אל תשאלי!", בתי מכיתה ו' מתפרצת ברגע שהיא רואה אותי.

ואני לא שואלת, ולא צריכה לשאול. "המורה החזירה היום מבחנים במתמטיקה!"

אני, כמובן, ממשיכה לשתוק. "כשהמורה נכנסה לכיתה, שאלנו אותה אם הציונים גרועים. היא אמרה שלא, הציונים לא גרועים אלא מזעזעים".

אני עדיין לא פוצה את פי, ובתי ממשיכה לנדב מידע בלי צורך בעידוד מצדי.

"הציון הכי גבוה היה 93% והבא אחריו 91%". אני עדיין לא שואלת, ומתחילה להבין שהיא מסתובבת סחור סחור סביב הנושא כדי לרכך את המהלומה שהיא עומדת להנחית---

"אני קיבלתי 81%. אמא, זה נקרא ציון ממש טוב!", היא מסברת את אוזני. "כל הבנות קיבלו ציונים הרבה יותר גרועים, הציון שלי הוא בין הגבוהים".

שמונים ואחד אחוזים במבחן הם ציון גבוה או נמוך? אפשר לדון לכאן או לכאן, וכל מקרה לגופו. אבל הטקטיקה של הצגת הציון באור חיובי ואפילו גבוה, היא בהחלט מעניינת.

במקרה זה הילדה השוותה את הציון שלה, לציונים של חברותיה ובזה ניחמה את עצמה. על זה נאמר: "צרת רבים – חצי נחמה".

אם חצי הכוס המלאה היא החלק שרצוי להסתכל עליו, חצי נחמה היא גם משהו, ונחמה חלקית עדיפה במקרים דחופים מכלום.

את מפטפטת עם חברה או אחות ושומעת ממנה שגם לה אין מי-יודע-מה סבלנות כשהיא חוזרת אחרי יום עבודה. לא שזה עושה טוב לילדים שלך כשאת סוף סוף מגיעה הביתה בלי טיפת סבלנות, אבל את מתנחמת מעט שאת לא היחידה, ואת לא כזו גרועה, ואפשר לדון על הנושא ולקבל תמיכה ממישהי שמבינה בדיוק על מה את מדברת.

את יכולה להתבדח או להתבכיין באוזניה של שכנה על הבית ההפוך, ועל שאת לא יכולה לעשות כלום כי התינוק כל הזמן על הידיים. שכנתך כל כך תבין אותך ותזכיר לך שזה הדבר החשוב בנסיבות שלך, ומקסימום תפטיר: "המצב אצלי לא יותר טוב, אפילו שאין לי תינוק". ואם יש לה חוש הומור, היא תוסיף: "הבית שלי זוכה השנה בתחרות הבית המוזנח ביותר".

"מה? גם אצלך זה ככה? את יודעת מה? הרגעת אותי עכשיו". כן, לא רק אצלך יש קשיים, לא רק את צריכה עוד כמה שעות ביממה, לא רק את עם הרים של כביסה וגיהוץ, ולא רק אצלך הילדים יוצאים מאה פעמים מהמיטה. גם בבתים אחרים יש ערימה של בגדים לתיקון שהנפח שלה גדל בלי שליטה, ורשימת מטלות שלא בוצעו ותזכורות שכתוב עליהן "דחוף" ואין מי שיטפל בהן. לא רק את לא מספיקה להתקשר לחברות ולדבר איתן על דא ועל הא ועל החיים ועל היומיום, ולקבל תמיכה ואוזן קשבת.

אז מה קורה בראש שלנו? אנחנו כל כך טיפשות וחסרות לב שאם קשה גם לשני זה מיטיב אתנו? למה זה עובד עלינו ? מדוע אנחנו מתנחמות, אפילו רק בחצי?

הקושי של חברתי לא משנה את המציאות. אבל הוא כן מצליח להקטין את הקושי שלי בעיניי ומעמיד דברים בפרופורציה. אם נשים כה רבות חוות אותן דילמות ואותן התמודדויות, זהו כנראה מצב נורמלי בדורנו. אני לא חריגה ולא כישלון. אני חלק ממפלגה 'עוצמתית' שבשורותיה יש רבות וטובות. כשאנחנו משתפות אנחנו מרוויחות גם אוזן קשבת, הבנה ותמיכה. אין סכנה שאני אבחר להמשיך להזניח את נקיון הבית רק משום שחברתי טוענת לכתר הבית המוזנח ביותר והמקום הזוכה כבר תפוס. אין כל חשש שמא אתעלם מסלסלת הכביסה המאיימת להתפוצץ רק משום שנודע לי על עוד כמה סלסלות במצב דומה בשכונה. מירב הסיכויים שהגילוי שזוהי צרת רבים יחזק אותי לרגע קטן שבו אקח נשימה עמוקה ואסתער על הכלים, הכביסה, וגם על נקיון הראשים של הילדים.

יתכן גם שהמצב של 'צרת רבים' נותן לנו בתת-מודע איזו תקווה סמויה שחייב להימצא פתרון, והוא יתגלה בקרוב. אם רבים כל כך סובלים, מישהו כבר יחשוב על רעיון. וזה באמת קורה כך לפעמים: על רקע הקושי המתרחב צץ בסוף פתרון טכני, ארגוני, חינוכי, ואז מה כולנו אומרות? "איך לא חשבו על זה קודם?"

אז דרישת שלום לך מעוד נשים נפלאות שבאותה סירה. כל עוד הסירה צפה על הגלים, כולנו בכיוון הנכון.

פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית. pid38a@gmail.com