חיים על חשבון - על חשבון מי, בבקשה?

פתאום פתאום מגיע ומגיח לנו חג השבועות.

בכל שנה מחדש אני מצפה לשבעה שבועות תמימים עד שהוא יגיע, והנה מתברר ששבעה שבועות הם לא מה שחשבתי. השבוע הופתעתי לגלות ששוב הוא מגיע בהדר, ואני - טרם הספיקותי להתארגן לי בלב.

אז הנה כמה מילים אוהבות על מה שקבלנו שם בהר סיני העניו.

הערה חשובה: המושג "אברכים" מתכוון לכל מי שחרט על דגלו את עבודת האלוקים הנדרשת ממנו, בין אם על ידי חיי לימוד תורה, ובין אם על ידי משא ומתן באמונה. בקיצור: שומרי תורה ומצוות כהלכה.

"אה, אנחנו אברכים, את יודעת", ענתה לי מישהי בהתנצלות מה, כתגובה לכך שהיא צריכה את הכסף, ו... עם כל הרצון הטוב אינה יכולה לוותר עליו.

"אשריכם", אמרתי לה, "אבל אברכות בכלל לא קשורה לכסף. מזמן היא לא קשורה. היום כבר רואים את זה בחוש"...

למה באמת, "אברכים" הפך להיות מושג של עניות, מסכנות, נזקקות וחוסר? איך קרה הדבר הזה? האם רק להם קשה לגמור חודש? או שהם אלו שכמעט לא חיים בחובות וחיים בצמצום?

או שהם חיים כן בחובות, אבל לא חיים בלי חשבון?

אני נזכרת במישהי שהתרברבה, שהיא לא סובלת את האברכים הקמצנים האלו, שלא יכולים לפרגן לעצמם ארוחה משובחת, רהיט טוב ועסיסי או פריט נחשק. אותה אחת, ידעתי, מסובבת בחובות, וכל הפיצות והרהיטים והמותגים שלה היו על חשבון הבנק... ואחר כך, על חשבון אנשים ופשיטת הרגל...

זהו, שהאברכים הקמצנים האלו לא נדבנים על חשבון אחרים; זה ההבדל, בובהל'ה.

למעשה, צריכים היו האברכים להינשא על כפיים. צריכות היו הבריות לנשוק את עפר רגליהם, להתפקע מרוב הכרת הטוב להם, על שכל העולם ניזון בזכות חנינא בני.

איך זה הפכו אותם למקבלי ומקבצי נדבות, ויותר – איך זה שהם מעיזים להרגיש כך, במקום ללכת בגו זקוף וגבוה בדרכי השם?!

כמו שאומרים, כל שקר, צריך בסיס של אמת. מרתק לבדוק: איך בכלל הצליחו ליצור רושם מוטעה כזה? איפה מצאו פה בסיס של אמת – כך שהשקר מצליח לחגוג?!

בואו ניקח דוגמא.

ישנו איזה פילנתרופ עצום, שנוהג משום מה כמנהג העם הפשוט, מתהלך כאחד העם, לא מצועצע. לעולם לא תאמינו כמה הוא מכיל, וכמה הוא נותן ומשפיע.

יום אחד יקום לו צוציק, ילדון שובב שמשפחתו חיה על הברון הזה, נהנית ממנו וניזונת מנדבותיו היפות ומתמיכותיו האציליות – והילדון, החנוט בחליפה יפהפייה מתנת הברון האציל – יצחק על העשיר וילגלג: הי, תראו אותו. למה הוא כזה קמצן, וכזה פשוט, וכזה המוני ופנאט? בא, תהיה חברהמן. קנה לך, תפרגן לך, תחיה בסטייל...

ואגב, הוא יוסיף ויזעק זעקה גדולה ומרה: "אנחנו מחזיקים אותך, וחייך על חשבוננו"...

ובכן, מה תהיה התגובה? ברור. כולם יקודדו את האצבע על הרקה. נו, זה ילד. רואה הכל שחור - לבן. לאמור: מי שלבוש – יש לו, מי שפשוט – אין לו. כשיגדל, הוא עוד יבין...

אני נזכרת בילדותי. גרה לידינו משפחה שהרגשתי נחיתית למולם. איזה עושר השתרע על הספות שלהם. איזו אופנה התלבשה על הבגדים שלהם. אילו מגדנות ומעדנים עלו על שולחנם, ובעצם, לא. הם החליקו עם רכבם המהודר, כדי לעלות על שולחנן של מסעדות יוקרה.

לימים, אבל רק לימים רבים, התברר לי שהורי היו חלק מן התומכים בהם, והסיבות היו מורכבות למדי... ובכן, אני, שהרגשתי דלה וריקם, בעצם הייתי שותפה לתמיכה בהם!

פלא.

ובכן, מול הפילנתרופ העממי הזה, אף אחד לא צריך הוכחות; כולם ידעו את האמת. נכון?

אבל אם יום אחד יקומו כולם, ויצרחו את דברי הפעוט רפה השכל, מה תגידו? יכול להיות כזה דבר? יכול להיות?

הנה, יכול להיות; שגעון. תבואת שגעון.

* * *

עליתי על זה, נראה לי.

עליתי למה אברכים מרגישים כזה זיפט ודפוק. כזה פשוט ומסכן ונזקק.

קודם כל, כי הם מאמינים לכל התקשורת. כלומר, הפילנטרופ שומע את המון העם, מסתכל על הבגדים שלו, בוחן את הדירה שלו – ואומר – אה... אהמ... הם צודקים!

חוץ מזה, ובכן, אברכים זכאים להנחות. יופי. זה עושה רושם של מסכנים. נצרכים. לא מסתדרים.

אבל רגע. האם תמיד הנחות זו מילה נרדפת ל"בזיון", ל"מסכנות", ל"נזקקות"?

מסתבר שלא. יש עוד כמה סקטורים באוכלוסייה שזכאים להנחות. וזה בא דווקא בכבוד רב...

* * *

עובדי עירייה, גם הם זכאים להנחות ולפרוטקציות.

עובדי ממשלה, בכלל, חיים על חשבון העם כולו. איך הם מרגישים? מקבצי נדבות? חלומות פז! גבוה ליבם, וגבוה אפם וענקית גאוותם.

למה האברכים מרגישם אחרת, כשהם באים לקבל "הנחות והטבות לבני תורה ולמשפחות אברכים"?

​* * *

עליתי על זה, נראה לי.

מרוב שהעולם "אוהב תורה", הוא כורך אותה עם נזקקות, כישלון ונחשלות.

איך מודיעות המודעות?

"משקפיים בהנחה לבני תורה ולמשפחות נזקקות".

"משרד הרווחה: קידום לעקרות בית ולהומלסיות" (סתאאאם, רק שלא אתן להם רעיון).

"הנחות מיוחדות לאברכים ולמעוטי יכולת".

"רהיטי יד שניה לנזקקים ולמשפחות ברוכות ילדים".

"התחשבות מיוחדת בלומדי תורה ובנצרכים".

אם כך, מהיום הייתי מציעה לכרוך כך גם את: "פטור לתשלום לעובדי עירייה ולמשפחות מסכנות"; "גמ"ח של ממש, לזכאי ממשלה ולנצרכים"; "אפשרות לסיוע לבני אצולה ולאביונים"; "פטור מתשלום חשמל לעובדי ממשלה ולמשפחות במצוקה ולזכאי הבטחת הכנסה".

איך זה נשמע לכם? פנטסטי, לא?

זהו. לפחות שנבין מאיפה בא הזלזול הזה, ולא נחטא בו גם.

למעשה, אין כל רע בלכתוב: "סיוע למשפחות בני תורה", ואפשר גם להצהיר: "הנחה לאברכים, ולמשפחות ברוכות ילדים".

אבל מה הקשר בין מצוקה וצדקה לאברכות מפוארת, מסתפקת במועט, וחיה על חשבון עצמה בלבד תוך התאמצות עילאית שלא על חשבון בשר ודם, ולא להיות רש, ולווה רשע? (או מקסימום ללוות, אבל לא לחגוג בהפקרות ובלי חשבון?).

מה הקשר בכלל?

זה הקשר. הפילנטרופ תורם לכולם, שוכח את העוצמה שלו – ובא לעמוד בתור כמו נזקק... וכשהוא מקבל את הקצבה שהוא עצמו תרם לעולם כולו – הוא מרגיש עלוב.

ומול עיניו צועק העיתון: פרזיטים... וחיים על חשבון.... וקמצנות...

והוא! מאמין לשטיפת המוח ההרסנית. הארסנית.

עד מתי תמשך ההשפלה? עד... עד שיבוא גואל?

זה יהיה מדהים לראות פתאום את כל מורמי העם והאף הללו, שיבואו ויבקשו נדבה כדי להישאר שם, ולשרוד שם, וליהנות בגן עדן, ומזיו השכינה.