"אתם לא מתביישים להשאיר ככה את ר' משה?! תיכנסו פנימה!"

בשעה עשר וחצי בלילה נכנסתי לבית הכנסת עתיק היומין של עדת הפרסים בנחלאות, ומצאתי שם קרוב למניין מתפללים ההוגים בתיקון ליל שבועות.

משה הגבאי, יהודי מבוגר וערירי שכל עולמו היה מצוות הגבאות, דאג שיהיו מיני תרגימא ופירות, כוס קפה ותיקון לכול אחד. הוא קידם את פני בחיוך דק והורה לי לשבת על הספסל המרופד.

החזן יהושע עמד על הבימה וקרא את התיקון. לקראת חצות התעייף והתיישב על אחד הספסלים. את קריאתו העזה החליפו מלמולים. מתפלל קבוע בשם יוסי ומתפלל נוסף שלא הכרתי יצאו החוצה לעשן סיגריה של יום טוב.

ניסיתי לקרוא בחיות ובהתלהבות, במיוחד כאשר הגעתי לקטעים המדברים על מתן תורה - ברקים ורעמים, קול שופר, שמיים נפתחים לרווחה, אימת הקודש העליון. ניסיתי לדמיין איך הקדוש ברוך הוא כפה על עם ישראל הר כגיגית.

הסתכלתי לכל עבר. יחזקאל, המקובל עב הכרס, נרדם ונחר קלות.

איפה אז ואיפה היום?! הרהרתי בעגמומיות, וניסיתי להתעורר בלגימת קפה ובהגבהת קולי באמירת התיקון.

בשעה אחת יצא יהושע, ואחריו יוסי והמתפלל החדש. יחזקאל אמר שהוא מוכרח ללכת לביתו כי הוא חש ברע, ובתוך כמה דקות, כמו במעשה שטן, יצאו כולם. רובם נראו מסתודדים מרחוק.

נותרו רק משה ואנכי.

משה היה המום מצער. כל חיותו הייתה הפעילות הרוחשת בבית הכנסת. בכל בוקר קם בארבע, ועם מקל המתכת החלול שלו נקש למתפללים על חלונם כמו בסיפורי ירושלים של מעלה. דימיתיו כשריד של אגדה עתיקה, אוד מוצל מימים רבי הוד.

הוא לא יצא כהרגלו לצעוק על המתפללים שייכנסו פנימה, רק השעין את ראשו על הסטנדר הישן וגנח גניחה קורעת לב.

"ריבונו של עולם", כאב לבי, "תראה את רבי משה הגבאי המסור שלך! איך תישאר אדיש במרומך למראהו?...".

לפתע נכנס לבית הכנסת אדם גבוה ורחב מאוד, הר אדם. הוא לבש חולצת טריקו שחורה עם איור של עטלף קרבי, מכנסי ברמודה ונעלי קרוקס. על ראשו הקרח לא התנוססה כיפה, הר טרשים קרח.

לא הכרתי אותו. משה הרים את ראשו והביט לעברו בתימהון. כעבור רגע ארוך נזכר בו.

"למה אתה עצוב, רבי משה?", שאל הענק ברוך.

"כולם ברחו", ייבב הגבאי והצביע עלי, "חוץ ממנו לא נשאר אף אחד...".

"אל תדאג, מושיקו", אמר ההר, "הם יחזרו לכאן כמו טאטאל'ה...".

הענק יצא מבית הכנסת והלך לעבר המתפללים שעדיין הסתודדו בחוץ.

"אתם לא מתביישים להשאיר ככה את רבי משה?!", הרעים בקולו, "תחזרו מיד פנימה!".

המתפללים הססו, והענק אחז שניים מהם בשתי זרועותיו, ומשך אותם לתוך בית הכנסת כאב המחזיר לביתו זאטוטים סוררים. לאחר מכן הבחין ביוני, שניסה להימלט.

"אוי לך אם תברח!", צעק לעברו.

יוני ראה כי כלתה אליו הרעה, ופסע לבית הכנסת בעל כורחו.

וכך, בתוך רגעים ספורים, דאג הענק שכולם ייכנסו אל הקודש ויהיה מניין, ולאחר מכן הסתלק כלא היה.

מה שהיה הוא שיהיה, חייכתי בלבי. 

מלמול הקוראים בתיקון לא פסק עד עלות השחר. ואז, אחד אחד, כמו במסדר צבאי, יצאו כולם למקווה במקור ברוך, וחזרו לתפילת ותיקין מרוממת. בעת הקריאה בעשרת הדיברות, פניו של הגבאי משה קרנו ממש כאילו קיבל בעצמו תורה מסיני.