התפילה הראשונה בכותל: ראיון עם בן ה-71 שנכח במעמד ההיסטורי

במשך 19 שנים יהודים לא הורשו להתקרב לכותל המערבי שבעיר העתיקה. מאז שנפלה ירושלים בידי הירדנים במלחמת העצמאות, חומות נבנו סביב חלקה המזרחי של העיר, ובית התפילה המרכזי של העולם היהודי מאז חורבן הבית נותר שומם מיהודים. אלא שאז, במלחמת ששת הימים, שוחררה ירושלים.

זה לא היה מתוכנן. ממשלתו של לוי אשכול לא רצתה בתחילה לכבוש מחדש את ירושלים ויהודה ושומרון, ואף פנתה למלך חוסיין שלא יצטרף למלחמה עם מצרים וסוריה. אלא שחוסיין החליט שהוא לא יכול להישאר מחוץ למערכה, והחל לטווח את ירושלים בפצצות. בצה"ל עוד ניסו לשכנע את הירדנים להסכים להפסקת אש מחודשת, אך הירדנים סירבו בעקבות מידע מוטעה שהגיע מקהיר, על כך שמי שהושמד היה חיל האוויר הישראלי, ולא חיל האוויר המצרי.

וכך, ביום שני ב-13:30, ה-5 ביוני 1967, כבשו הירדנים את ארמון הנציב, שהיה בשליטת כוחות האו"ם באותם ימים, מתוך הבנה שמשם ניתן יהיה לכבוש את השכונות הדרומיות של ירושלים. חטיבה  של צה"ל 16, היא חטיבת ירושלים, נערכה להסרת האיום. בהתחלה היא הגיבה בירי לעבר כוחות ירדנים שהחלו לנוע לכיוונם. במקביל, התארגנה תכנית למתקפה על ארמון הנציב. אלא ששר הביטחון משה דיין סירב לאשר את המתקפה. לבסוף אישר דיין את המתקפה, והיא החלה בשעה שלוש בצהריים.

(צילום: shutterstock)

שורת הניצחונות של צה"ל בירושלים במהלך יומיים של לחימה בירושלים עדיין לא שכנעה את ראש הממשלה אשכול וממשלתו, שצריך לסיים את המלאכה ולשחרר את העיר העתיקה. במקום זאת, ניהלה הממשלה מו"מ על הפסקת אש עם הירדנים, כשהעיר העתיקה נשארת כמובלעת ירדנית. מנחם בגין, שהצטרף לממשלה ערב המלחמה כדי להקים ממשלת אחדות לאומית, שמע על המו"מ דרך רשת BBC הבריטית, ודרש לכבוש את העיר העתיקה. "זאת תהיה בכייה לדורות" הזהיר. ההחלטה התקבלה, ולמחרת, יום רביעי, בשעה 6:15 בבוקר ניתנה הפקודה לצה"ל לכבוש את העיר העתיקה. חמש שעות מאוחר יותר חתם מושל ירושלים, מטעם ממשלת ירדן, על כתב הכניעה ברחבת הר הבית.

"פתחי הבתים היו ממש על רחבת הכותל"

במשך יומיים נוספים נאסרה הכניסה לעיר העתיקה, למרות שכבר לא נערכו קרבות בירושלים. בשבת בבוקר, נכנס לעיר העתיקה הרב שלמה גורן, הרב הראשי לצה"ל באותם ימים, וקיים תפילה ראשונה בכותל לאחר 19 שנים. יהודה רבינוביץ' (71) היה בחור צעיר באותם ימים, והוא השתתף באותה תפילה היסטורית. "זה היה רגע שחיכינו לו כל החיים. אין דרך לתאר כמה דמעות של אושר היו באותה שבת", הוא מספר.

(איור: shutterstock)

איך הגעתם לכותל?

"זה היה סיפור מאוד מורכב ומסוכן. במשך כל שנות הכיבוש הירדני, הדרך להיכנס לעיר העתיקה היתה דרך שער מנדלבאום. אבל רק דיפלומטים ושגרירים הורשו להיכנס לשם, וגם מי שנסע למובלעת בהר הצופים. אף אחד אחר לא יכול היה לעבור במעבר. גם באותה שבת אנשים רגילים לא יכלו לעבור במעבר ולהגיע לעיר העתיקה. רק הרב גורן קיבל אישור עם קבוצת אנשים שקרובים אליו. נראה לי שרובם היו חיילים, והם אלה שהלכו להתפלל בכותל. אני לא הייתי באותה קבוצה".

אם לא היית באותה קבוצה - איך הגעת בסוף לאותה תפילה?

"זה היה מאוד מסובך. אנחנו חיפשנו דרך אחרת להיכנס לעיר העתיקה, והלכנו לכיוון הר ציון. קיווינו שמשם נמצא איזושהי פרצה בשביל להיכנס. בסוף מצאנו שדה מוקשים שממנו ניתן היה לעבור. אנשים שפגשנו בדרך סיפרו שיש מישהו שניסה להיכנס לעיר העתיקה, והוא עבר בטעות דרך שדה מוקשים ועלה על מוקש. אני זוכר ששאלנו אותם האם יש משם מעבר לכותל והם אמרו שכן, אבל זה מאוד מסוכן. החלטנו שלמרות הסיכון אנחנו נגיע לכותל – ואכן הצלחנו. זה היה נס שהצלחנו לעבור שם בלי שנפגענו".

כל מי שראה את תמונות הכותל לאחר שחרור ירושלים יודע שהמקום לא נראה דומה למה שהוא היום. בתי שכונת המוגרבים היו בנויים עד לשני מטרים מהכותל עצמו, מותירים מעבר צר להתפלל בו. "המקום היה מאוד צר, אבל לא היו הרבה אנשים בתפילה", מספר רבינוביץ'. "פתחי הבתים היו ממש על רחבת הכותל. אבל האמת היא שלא חשבנו על זה בכלל. כל כך שמחנו להיות ליד הכותל, שזה עלה על הכל. אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. בהמשך חזרנו חזרה, הפעם דרך שער מנדלבאום. ביום ראשון התחילו להרוס את שכונת המוגרבים ולפנות את הרחבה. בשבועות הכל כבר היה משוטח, וכולם יכלו להגיע לכותל המערבי".

"במשך 19 שנים לא נגעו שם בכלום"

רבינוביץ' נולד בבית החולים הדסה הר הצופים, ימים ספורים לפני שמלחמת העצמאות פרצה. כל אזור הר הצופים פונה באותם ימים, והפך אחרי המלחמה למובלעת בידי ישראל, המוקפת בירדנים. הגישה לשם היתה רק בשיירות, כאשר בהסכם הפסקת האש נקבע שישראל תחזיק בהר 85 שוטרים, חמושים בנשק קל בלבד, ו־33 אנשי סגל עובדים אזרחים באוניברסיטה העברית. במקביל הוגבל גם מספר השוטרים הירדנים בשטח המפורז שבשליטת ירדן ל-40 שוטרים.

ימים ספורים אחרי הכיבוש חזר רבינוביץ' לבית החולים בו נולד. "זה היה מדהים לראות את זה. במשך 19 שנה לא נגעו שם בכלום. כל הזמן הזה בית החולים עמד כמו שעזבו אותו. החיילים שהיו שם כנראה לא נכנסו פנימה או שהם היו רק בשטח מצומם. אני הגעתי עם אחי, שזכר איפה היה החדר שבו אמא שלי שכבה בזמן שהיא ילדה אותי. השמיכה עוד היתה פרוסה כאילו הרגע עומדים ללכת לישון. זה היה מדהים", הוא משחזר.

השמחה בירושלים אחרי השחרור היתה בלתי נשלטת. כולם הרגישו שאירוע גדול התרחש לנגד עיניהם, אבל קח זמן להפנים עד כמה גדול זה היה. "אי אפשר לתאר את מה שהרגשנו באותם ימים. אני זוכר שבשבועות, בסך הכל שבוע אחרי שהכותל שוחרר, נערכה תפילה ענקית בכותל. אלפי אנשים הגיעו לשם, וכבר שיטחו את שכונת המוגרבים. הבעיה היחידה היתה שאת הבתים ההם לא בנו כמו שבונים היום מבטון. בנו אותם מאפר, ואחרי שהרסו את כל הבתים ההם - הלכלוך היה נוראי. היה מלא אפר ואבק באוויר. בגדי החג התלכלכו כולם, אבל לאף אחד לא היה אכפת. זה היה הרבה יותר חשוב".

(צילום: shutterstock)

אני רוצה לקחת אותך כמה ימים אחורה, עוד לפני התפילה הראשונה בכותל. מה היו התחושות בירושלים, כשהבנתם שהעיר העתיקה שוחררה?

"בהתחלה באמת לא הבינו מה קורה. בשעות הראשונות כשנלחמו בסיני - אצלנו לא היה כלום. רק לקראת הצהריים הירדנים התחילו לירות עלינו פצצות מרגמה. אחת נפלה סמוך לבית שלנו ברחוב ישעיהו בקריית משה. אבל אז הבנו שהעיר שוחררה, והשמחה היתה אדירה. אנשים יצאו לרחובות, שרו ורקדו. אבל אני זוכר שבאחד מהמוקדים שבהם רקדו הגיע חבר מועצת העיר מטעם המפד"ל, דוד ברגמן, והוא אמר למי שרקד 'אתם קופצים ורוקדים משמחה, אבל אתם יודעים כמה הרוגים יש?'. אז כולם קיפלו את הדגלים ונכנסו לבתים. רק אחר כך כולם הבינו מה המשמעות של שחרור ירושלים".

למרות שבמשך 19 שנה לא התאפשרה גישה לכותל, אנשי ירושלים ניסו להגיע הכי קרוב שהם רק יכלו לשם. "ירושלים היתה חצויה. באמצע מוסררה היו קירות ענקיות שהפרידו בין חלקי השכונה. החומה הזאת היתה לאורך כל הדרך. באזור של שער יפו ושער שכם החומות היו בגובה 8 מטר. לא היתה שום דרך להיכנס. וכל הזמן חיפשנו מקומות שנוכל להשקיף מהם על הכותל", נזכר רבינוביץ'.

מה היה המקום הכי קרוב לכותל שיכולתם להגיע אליו?

"היה בית הרחוב הנביאים, באחת הצמתים שלו, שהיינו עולים לגג שלו וניתן היה לראות משם קצה קטן של הכותל. בכל חג אני ואבא שלי היינו הולכים לשם, ואומרים 'מפני חטאינו גלינו מארצנו'. הרגשנו את הקטע הזה בתפילה בעצמות שלנו. בכלל, מדי שבת הטיול הקבוע שלנו היה לשער מנדלבאום, כדי לראות את אותם שגרירים שכן זוכים להיכנס לאזור העיר העתיקה. אבל לא יכולנו להתקרב לשם יותר מזה. זאת הסיבה שברגע שהבנו שיש אפשרות להגיע לכותל - עשינו הכל כדי להגיע לשם, כולל לעבור בשדה מוקשים".