איך הצלחתם להירדם לילה לפני מתן תורה?!

לפני שנים רבות, כאשר רצה הקדוש ברוך הוא להעניק את התורה, היה עם ישראל העם היחיד אשר השיב לשאלתו של הקדוש ברוך במילים: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד, ז').

שלושה ימים לפני מתן תורה ציווה האלוקים את משה: "הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ" (שם י"ט, כ"ג). כמו כן, ביקש הקדוש ברוך הוא שלא יעלה אדם להר, וכלשון הכתוב: "וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל  ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם" (שם, כ"ד).

לילה לפני מתן תורה, לאחר ארוחת ערב - סעודת חג דשנה, עלה העם על יצועו והתקשה להתעורר בזריחת יום המחרת. כאשר "הגיע" הקדוש ברוך הוא אל ההר, מצא את עצמו ללא העם אותו בחר, ללא "בנו בכורו ישראל".

כתשובת המשקל לכך נדרש מאיתנו מדי שנה להישאר ערים במהלך כל ליל חג השבועות, לעסוק בתורה הקדושה ולחזור בקצרה בדרך לימוד על כל מה שאנו אמורים לקבל שוב מחדש בבוקרו של יום (ולהרחבה יעוי' א"א ופמ"ג או"ח תצ"ד, ושיכנה"ג בהגה"ט אות ה', ותו"ח על האו"ח בשם אביו בעל מחנה חיים, ודו"ק).

וכאן נשאלת השאלה: וכי מדוע אמורה להיות תשובת המשקל "לילה ללא שינה", והלא החטא של עם ישראל באותו דור לא היה בעצם לכתם לישון על יצועם, אלא בכך שאיחרו את השכמתם קום למעמד הנשגב? ואם כן, שומה היה עלינו דווקא להקפיד לישון מדי שנה בליל חג השבועות, ולעשות הכל כדי לקום בזמן, עוד בטרם תנץ החמה, ולהיות מוכנים לקבלת התורה. מהי אם כן תשובת המשקל בהיותנו ערים במהלך כל הלילה ועמלים בתורה?

התשובה היא, שיסוד גדול נלמד דווקא מאותה תשובה שלכאורה איננה תשובת המשקל. והיא, שהקפדתו של הקדוש ברוך הוא על עם ישראל שבאותו הדור, לא היתה "היאך לא השכמתם קום לקבלת התורה", אלא "היאך הצלחתם להירדם בלילה כה גדול המקדים את היום המשמעותי ביותר בחייכם כעם, הלא הוא יום קבלת התורה".

עם ישראל, כעם, החל את ניצני דרכו עוד כמה מאות שנים לפני, כאשר אברהם אבינו החל להכיר את בוראו וזכה ממנו להבטחות, כשבראשן "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית ט"ו, י"ג-י"ד). לאמור, מאות שנים טווה ה' יתברך יחד עם אבות האומה את העם החדש הנקרא "ישראל", ובעצם מאות שנים ממתינים ומייחלים משמים ומארץ ליום המיוחל, הלא הוא יום מתן תורה.

על הפסוק: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (שם א', ל"א) דורשים חז"ל (שבת פ"ח ע"א) ש"השישי" אינו מדבר על היום השישי בשבוע בו נברא העולם, אלא על היום השישי לחודש סיוון, שבו ניתנה התורה לעם ישראל. שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: "אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימין, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו."

ומעבר לכך, תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם, מלמדים אותנו חז"ל הקדושים (זבחים קט"ז ע"א), כבר היתה התורה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. וכדברי הזוהר המפורסמים (כרך ב' תרומה קס"א ע"א) "אסתכל בה באורייתא וברא עלמא". כך שלפי כל אמת מידה מדובר הוא ביום המרכזי ביותר לכל צבא השמים והארץ, ליקום כולו, ובראש כולם - לעם ישראל.

והנה אתם, כעם נבחר, כמי שהולך להצדיק את קיומו של היקום, מצליחים להירדם לילה לפני הסיבה האמיתית לכך?

אם לא הצלחתם להתלהב, להתפעל ולהתרגש עד כדי חוסר יכולת להירדם בלילה הזה, הרי שתשובת המשקל שלכם לא אמורה להיות השכמה בימי חגי השבועות הבאים, אלא ערנות מוחלטת.

ונשאלת השאלה: ומה בוער כל כך לקדוש ברוך הוא באותה התרגשות והתלהבות חסרה? מדוע מפריע לו כל כך שנקבל את התורה בשוויון ובשלוות נפש עליהם אנו מתאמנים כה רבות?

התשובה לכך ברורה ופשוטה, נכונה לכל מישורי החיים, ובעיקר לחשובים שבהם.

אומר לנו הקדוש ברוך הוא: כאשר אינכם מגלים סימני התלהבות והתרגשות, לא רק שהנכם מוכיחים בזה שאינכם מבינים את גודל השעה וייחודיות המתנה אותה אני מעניק לכם, אלא הרבה יותר גרוע מכך! בהתנהגות זו אתם בעצם הופכים להיות כלי קיבול קטנים, שאינם ראויים למתנה מיוחדת זו.

כלומר, חוסר ההתרגשות הוא המוביל להתנהגות שגויה, אשר תיפגע בכם כבר בקבלת אותה מתנה מיוחדת, והרבה יותר - ברבות השנים לאחריה. וזאת משום שאדם שלא משכיל להתלהב ולהתרגש מגודל הרגע, לא יוכל לעולם להכיל אותו נכונה ולהשתמש בו כפי שאכן מצופה ממנו.

נכונים הם הדברים בחיי הרוחניות שלנו, ובראשם בקבלת התורה, ונכונים הם לא פחות בחיי הגשמיות שלנו, ובראש סולם העדיפויות הלא הם חיי המשפחה.

כדי לגרום לחיי המשפחה להיות מדהימים, נפלאים, מאתגרים ומלאי סיפוק, יש צורך "להתרגש" מהם בכל יום מחדש.

אדם שמשכיל להפוך את יחסיו עם בני הבית למלאי תוכן, כשבראשם הם מלאי ציפייה, התלהבות והתרגשות מגודל המעמד הזניח והשולי כל כך לכאורה, הלא הוא "פגישה עם בני המשפחה הקרובה מידי יום" - יהיו חיי הנישואין שלו לא רק "נסבלים" או "לא גורמים לחוסר יישוב הדעת", אלא יהיו הם עצמם מקור ההשראה והכוח הגדול לשמחה, לשלוות נפש וליישוב דעת.

אם כל מפגש עם הילדים יהיה מלווה בהתרגשות והתלהבות אמיתיים, התרגשות מאותו רגע בו אני זוכה להיפגש "עם הילד הנפלא והמתוק ביותר בעולם, עם הילד שעד לרגע זה אני חוקר ודורש בזכות מה זכיתי להיות אבא של אוצר שכזה", הרי שהמפגש יוביל לכוחות נפש אדירים – הן אצל ההורים והן אצל הילדים. כל מפגש כזה יהיה חלק מ"אטרקציה" מדהימה הלא היא – החיים המדהימים אותם העניק לנו בטובו ה' יתברך.

בחיים כאלה, שגרת היומיום אינה "מסע" או "משהו שאין ברירה אבל חייבים לעבור אותו בשלום"... בחיים כאלה השגרה, האפורה בעיני האחרים, מאירה באור יקרות בתוככי ביתנו. באותה התלהבות והתרגשות הגורמים לחיים להיראות יפים כל כך, הולכים ומתגברים מדי יום ומדי שעה דווקא בעקבות אותם חיים מלאי תוכן, אשר נהיו כאלה בעקבותיהן של ההתרגשות וההתלהבות המקדימות.

"מעגל האימה" של רטינות, אכזבות וחיים קשים, שגוררים בעקבותיהם שוב רטינות וחוזר חלילה, מתהפך כאן למעגל האושר של שמחה התלהבות וחיים מאירים, הגוררים בעקבותיהם שוב ושוב שמחה והתלהבות גדולים עוד יותר.

בחג השבועות אמורים כולנו לזכור את הסיבה שלשמה ובעטיה אנו ערים בלילה הקדוש הזה. להכיל בקרבנו, בראש ובראשונה, רגשות שמחה והתלהבות לרגל היום הקדוש והשעה המופלאה של קבלת התורה מחדש, ומעבר לכך לזכור להכניס את אותה התלהבות והתחדשות אמיתית בחיינו יום יום ושעה שעה, מה שיעניק לנו את החיים המופלאים, שיעניקו לנו את הזכות הגדולה ביותר לשוב ולהתלהב מחדש.

התלהבות ראשונה: מדף גמרא, משיעור תורה, או אפילו מחידוש "קטן" על הפרשה.

התלהבות שניה: מהארת פנים שמימית, מהקלה כלשהי בסדר היום העמוס, מחיסכון ביורוקרטי אימתני, או מפגישה מקרית שהוכיחה שוב כי "מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ" (תהלים ל"ז, כ"ג).

והתלהבות שלישית: מעצם החיים, ומההזדמנויות הקטנות אותן הן מניחים לפתחנו פגישה יומיומית עם בני הבית, ושותפות אמת בדרך ומהלך החיים במעגלים הקרובים של בני משפחה וחברים רוחניים וגשמיים.

התלהבות והתרגשות מחיי הרוחניות והגשמיות במקביל, יוצקים תוכן לחיים, ולהתחדשות זו זוכים בחג המרומם שלפנינו