100 מ"ל מים ביום, וחום ואהבה אינסופיים

לפני חמש שנים נולדו לנו תאומים חמודים ומתוקים, דודי ויוני. 
זה אמנם נשמע נהדר, שנה אחרי החתונה להביא הביתה תאומים... אבל הם נולדו עם תיקים רפואיים גדולים.
דודי נולד עם אי ספיקת כליות כרונית, ויוני נולד עם מום בלב. 
הם שכבו בפגיה זה לצד זה, קטנים כ"כ, עם המון צינורות וחוטים מעליהם. דודי הגיע למצב קריטי המחייב טיפול מידי בדיאליזה. לצורך כך העבירו אותו לבית חולים אחר, אבל שם הרופאים אמרו לנו שהוא לא ישרוד את השבוע הקרוב... הוא קטן ממש, ואין מחטים וציוד דיאליזה לגוף קטן כ"כ.
אנחנו, מנגד, לא התייאשנו. התפללנו, קיבלנו קבלות, קיבלנו ברכות מהרבה רבנים.
דודי עבר בזמן הזה הרבה ניתוחים ותרופות כדי לשמר את המצב הקיים, בו בזמן שיוני עבר ניתוח לב מוצלח, בסיעתא דשמיא, שהוגדר גם הוא בפי הרופאים נס רפואי.

למרות הבעיות הרפואיות השונות, ואף על פי שהיו בשתי פגיות בבתי חולים שונים, הם השתחררו באותו היום, ונערכה ברית מילה לאחר שמונה ימים לשניהם ביחד. עין לא נותרה יבשה.

כך, שנה שלימה, הצליח דודי לשרוד.
בגיל שנה המצב החמיר, ולא היתה ברירה - דודי היה חייב להתחיל דיאליזה.
במר ליבנו למדנו את המלאכה. קיבלנו מכשיר דיאליזה לבית, כולל ציוד, וכך בכל לילה היה דודי מתחבר ל-12 שעות של טיפול מחליש ומתיש מאוד. דודי גדל לתוך המציאות המרה של בית חולים, דיאליזה, רופאים, אחיות, בדיקות דם, דקירות, זריקות והרבה כאב.
דודי היה אוכל דרך צינור מיוחד שנכנס היישר לקיבה דרך דופן הבטן - הוא מעולם לא טעם את טעם האוכל הבא אל קרבו, חוץ מ-100 מ"ל מים בלבד שהיה שותה בכל בוקר בשקיקה רבה.
(אחת מן הגזירות הקשות של חולי הדיאליזה היא לשתות מים באופן מבוקר, כל אחד לפי המצב שלו).
תארו לעצמכם יום קיץ לוהט, וילד בן שנתיים מתחנן לשתות מים – ואי אפשר לתת לו.
מנגד, דודי קיבל המון חום, אהבה ויחס מועדף מכל בני המשפחה, שהתרגשו לראות חיוך דל עולה על פניו הקטנות.

היינו משקיעים בו את המירב שיכולנו, חיפשנו בשבילו את הטוב ביותר. הוא תמיד היה מטופח ומושקע. כשהיינו מסתובבים ברחוב, אף אחד לא יכול היה לעלות בדעתו את הסבל והכאב שמלווים אותנו.  
יחד עם הניסיון הקשה נתן לנו הקב"ה כלים להתמודד. הורים מסורים, משפחה חמה ותומכת, רופאים אכפתיים ואחיות מסורות מאוד.

בערב פסח תשע"ו דודי לא חש בטוב. הרופאים המסורים שלו טיפלו בו באנטיביוטיקות למיניהן, אך ללא הועיל. החום שלו נשאר גבוה, והרופאים לא ידעו לאבחן את מקור החום. 
כך עברו עליו חודשיים שלמים של חום גבוה, חולשה גדולה, בדיקות משונות - ללא קצה מידע על מקור החום, תוך כדי שאנו מתרוצצים סביב רופאים ועסקנים כדי שנוכל לאבחן את מקור הבעיה.

לפני שלוש שנים בדיוק, בשבת פרשת שלח לך, י"ט בסיון תשע"ו, הגיעו אלינו המון אורחים... דודי שמח מאוד על שינוי השגרה. 
בשבת בבוקר דודי שתה כהרגלו את המנה המצומצמת של המים מן הבקבוק, הושיט את ידו אל בין מקלות מעקה הלול, השליך את הבקבוק לרצפה - וליבו נדם. 
הגיבור הקטן שלנו הפסיק להילחם במחלתו הקשה והכואבת.
הקב"ה ירד אל הבית שלנו וקטף את השושנה הקטנה והזכה.

הסתכלנו עליו -
היו לו פנים של מלאך! 
פנים שמקרינות המון אור, רוגע ושלווה.
זהו, הנשמה הגדולה והמיוסרת הזו הפסיקה לסבול.
אמרנו איתו בדמעות "קריאת שמע" אחרונה, והודינו לו על השנתיים שזכינו להיות בקרבתו ובזכותו להתקרב, לחזק ולהתחזק עוד באמונה ובטחון, והכל למרות שצפו לו לחיות רק שבוע אחד!

במוצאי שבת ליוו אותו מאות בני אדם כואבים. בני המשפחה, הצוות הרפואי, שכנים והמון חברים.
ילד קטן בתוך טלית גדולה....
דודי השאיר אחריו לבבות שבורים והמון מסרים ופרופורציות בחיים.

כן. לפעמים ילד בן שנתיים מלמד אותנו הגדולים להסתכל על ניסיונות היום יום מזווית אחרת.
פתאום, גם ניסיון שנראה לנו גדול וקשה מקבל פרופורציה אחרת.
כשתיקחו כוס שתיה ביום חם ולוהט, זכרו את דודי שלנו ואת כל חולי הדיאליזה, שאצלם זה לא דבר מובן מאליו. 
נכוון במילים "שהכל נהיה בדברו", ונעריך כל איבר בגופנו הבריא.
יהי רצון שיהיו דברים אלו לזכותו ולעילוי נשמתו של בננו דוד רפאל בן שרה, שהשבת היא פקודת שנתו.