האם רוב חיי האדם הם סבל?

ליאור שואל:

"בתורה כתוב שאלוקים ראה שהעולם 'טוב מאוד'. איך זה מסתדר עם העובדה שרוב האנשים סובלים בעולם, צריכים לעבוד קשה, ובקושי נהנים? אני מאמין בעולם הבא שהוא העיקר, אבל זה לא מסביר לי איפה רואים את הטוב של אלוקים גם בעולם הזה".

* * *

שלום ליאור, ותודה על שאלתך.

התרבות המערבית הרגילה את הציבור לחשוב שהעולם הוא ברובו סבל, כי היא מתמקדת ברע למרות שהוא מיעוט (כל מהדורת חדשות יודעת שפחד וזעזוע יוצרים פרסום, ולכן היא מתמקדת במקרים כאלה). שיעורי הדכאון בה גדלים בהתאם לתפיסה צינית של המציאות, אך תפיסה זו שקרית במהותה.

רוב האנשים אינם סובלים בעולם.

בשונה ממה שהורגלנו לחשוב, רוב העולם הוא למעשה טוב. זו עובדה שרוב בני האדם בעולם אינם רעבים ללחם ולא סובלים ממחלות ופגעים רעים (רוב האנשים מתים בזקנותם על סיר הבשר, ולא ברעב! קיבלנו שפע חומרי אדיר בעולם, ואם בני אדם לא היו נוהגים בחמדנות, לא היה אפילו עני אחד). קיבלנו עולם מדהים ביופיו, וניתנו לנו אינספור חומרים ואמצעים וכישורים המביאים לנו הנאות רבות מספור.

רוב רגעינו הם באמת נוחים. די להביט בכל רגע שאין בו לא רעב ולא צמא, לא קור ולא חום, קורת גג לראשנו ולבוש לגופנו, ואנו שלמים ובטוחים, ונמצא שאובייקטיבית - זהו בעצם רגע מאושר שאין בו שום דבר רע! בדמיוננו אנו עשויים להיות טרודים באלף דאגות, מחשבות על העבר או על העתיד, אך מספיק לעצור לרגע אחד ביום את שטף החיים הזורם, להתבונן על חיינו בהווה כדי להיווכח שרוב קיומנו למעשה שליו ורגוע מאוד.

שאלה: אם אפילו רגע אחד של כאב או רעב נחשב בעינינו לרע, לפי הגיון זה - מדוע לא נעריך באותה מידה מיליוני רגעים של שלווה, מהם מורכבים למעשה רוב חיינו?

עזוב לרגע קט את המרדפים והבקשות - רק מלא את ריאותיך באויר, נשום עמוק - וגלה רגע של הנאה צרופה, הבחן בעובדה שאתה חי, ואין ברגע הזה שום דבר רע. כל נשימה ונשימה היתה צריכה להוציא מפינו תודה. התבוננו על נשימתכם, התבוננו על סביבתם, והיווכחו שרוב הזמן ה'רע' נמצא בעיקר בדמיוננו, במחשבות, ורק מעט מאוד במציאות האובייקטיבית של חיינו. האדם נמצא היכן שהמחשבה שלו נמצאת, מי שמשקר לעצמו שחייו רעים, לא יבחין בכל הטוב שבהם.

כמה מאתנו באמת מודים על מתנת החיים? נראה שרק אנשים שניצבו בפני סכנה גדולה הצליחו לצאת מן ההרגל, ולהעריך את מתנת חייהם.

זו עובדה שכל אדם בריא בנפשו, אם חלילה יתבקש להשיב נשמתו אל בוראו טרם זמנו, אז יבכה ויתחנן מיד לאלוקיו לעוד רגע אחד של חיים...

משל עתיק מספר על חוטב עצים אשר כל היום היה קובל ומתרעם על חייו הקשים וזועק: "מתי כבר יגיע מלאך המוות". יום אחד נגלה אליו מלאך המוות: "קראת לי?" - שאלו.

חוטב העצים המבוהל נחרד על חייו: "כן, נכון, קראתי לך כי רציתי שתעזור לי להרים את העצים" - שיקר לו...

עלינו ללמוד להעריך את מתנת החיים.

ברגע זה פועלת בראש כל אחד מאיתנו המכונה המורכבת ביותר ביקום - המוח האנושי מונה למעלה מ-100 ביליון נוירונים הפועלים בתיאום, רק כדי שנוכל לחשוב ולבטא ברגע זה את מחשבותינו!

מי מאיתנו היה מוכן תמורת מיליון דולר לוותר על מאור עיניו (או אפילו רק על ראייה צבעונית של המציאות), על יכולת השמיעה, חוש הטעם, המישוש, שתי ידיו או על שתי רגליו? אפילו אדם שינסה רק יום אחד לקשור את שני אגודליו יגלה מהר מאוד עד כמה הוא נצרך להם; אדם שיעטה על ידיו כפפות יגלה כמה הציפורניים חסרות לו במהלך היום. אך מי מאיתנו נתן אי פעם את הדעת להודות על אגודל או ציפורן?

כל אחד מאיתנו קיבל אלפי מתנות חינם מהקב"ה, שכל אחת מהן שווה מיליונים. כל אצבע היא מערכת מופלאה בתחכומה שרק כדי לחקותה באופן מלאכותי - נדרשים טובי המדענים והלוגיסטיקנים, שעדיין לא מתקרבים למקור...

כמה מאיתנו יודעים להעריך את כל המתנות הללו, לפני שאנו מבקשים עוד?

ילד מפונק נוהג להתלונן, כי אינו יודע להעריך את כל המתנות והאהבה שמרעיפים עליו הוריו. אך אם נביט בעין ישרה על מציאותו של האדם, נמצא שהוא חי ברווח יותר מכל בעלי החיים בעולם, והרבה יותר ממה שהוא נזקק כדי לשרוד, וכל זה נובע בשל אינספור טובות חינם שהבורא הרעיף עליו באהבתו.

הבורא יתברך לא חייב היה לברוא את כל עצי הפרי שיש בעולם, ולא את כל סוגי החומרים שיש בקרקע, וגם לא את כל מגוון בעלי החיים בטבע. האדם יכול היה לשרוד גם עם עין אחת ואוזן אחת, וללא ראייה צבעונית של המציאות. אך הבורא נתן לאדם מעל ומעבר כדי שיהנה מהבריאה אשר יצר. העולם הוא בהחלט "טוב מאוד", ומגלה את רוב אהבתו של הבורא יתברך.

עלינו ללמוד לראות את כל הטוב שיש בחיים, כדי להודות על כל מתנות-החינם והחסד שקיבלנו מבוראנו. מבאר זאת הרמב"ם בלשונו הזהב (מורה נבוכים חלק שלישי, פרק יב):

"לעתים קרובות עולה בדמיון ההמון שהרעות בעולם מרובות מן הטובות... רוב הרעות הפוגעות בבני-אדם הן מידיהם, כוונתי מידי בני-אדם לקויים... בגלל רעות שאנו עושׂים בעצמנו ובבחירתנו אנו סובלים, ומייחסים זאת לא-ל... שלמה ביאר זאת ואמר: 'איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו" (משלי יט, ג)...  אבל המעולים החכמים יודעים את חוכמת המציאות הזאת ומבינים אותה... כל הקושי שבזה שאתה רואה, והצער שאנו מצטערים בגלל זה, הם בשל הרדיפה אחר מותרות לבקש את מה שאינו הכרחי; ואז אין מוצאים אפילו את ההכרחי... ראוי שתשׂים לבך אל מצבינו במציאות... שככל שדבר פחות הכרחי הוא מצוי פחות ויקר מאוד. כי מה שהכרחי לאדם, למשל, הוא אוויר, מים ומזון. אך האוויר הכרחי ביותר... והאוויר מצוי יותר ושווה לכל-נפש... והכרחיות המים גדולה יותר מהכרחיות המזון... ובכל עיר אתה מוצא מים מרובים יותר וזולים יותר ממזון. כן קורה הדבר במזונות: ההכרחיים יותר מצויים יותר וזולים יותר באותו מקום ממה שלא הכרחי. בזאת מתגלה חסד האל יתעלה וטובו כלפי המציאות שלו".

עלינו לזכור ולהזכיר לילדינו שהעולם הוא בעיקרו וברובו טוב, ואנשים רק משלים את עצמם שהעולם רע.

רוב האנשים אינם יודעים להעריך את הטובות הרבות שיש בחייהם, אינם מסוגלים להעריך נכונה את שוויה של הראייה, השמיעה, ההליכה, אפילו הריסים שבעפעפיים או הגבות שנועדו למנוע מן הזיעה להיכנס לעיניהם. באמת שלא חסר על מה להודות, ובמה לראות את טובו של ה' במציאותנו.

את אהבתו הגדולה ביותר, נתן לנו הקב"ה באמצעות קיום תורתו, דרך התורה והמצוות, בזכותה לומדים אנו להידמות לבורא ולזכות לקרבתו הנצחית בגן-עדן, היא המלמדת אותנו כיצד להיות לאנשים טובים וישרים: "מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו, ח).

אלוקים יתברך נפח בנו נשמת חיים בצלמו מרוב אהבתו אותנו, וכדי להטיב לנו באחריתנו. אין בריה גבוהה יותר ביקום כולו מאשר מציאות הנשמה באדם: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א, כז). אם כל היופי והפלא שיש בעולם הזה הוא רק הכנה ותיקון לקראת חיי העולם האמת, חישבו כמה יופי ופלא מצפה בעולם הבא, שהוא מקום האושר האמתי!