יעל מזרחי חושפת: "בדימונה, כשישנתי ראש-זנב, למדתי איך לחיות"

אי שם בשלהי שנות ה-70 נולדה יעל מזרחי בדימונה, בת שלישית במשפחה של תשעה ילדים – שבעה בנים ושתי בנות.

"גרנו בצפיפות", היא מספרת. "היינו ישנים ראש-זנב. את יודעת מה זה ראש זנב?" היא שואלת אותי, "כי יצא לי לדבר באחד ממפגשי הקירוב וניפוץ הסטראוטיפים אליו הוזמנתי בקיבוץ קדרים ולא ידעו מה זה..."

יעל, כל כולה הומור ושנינות. ככל שמדברים איתה יותר כך מבינים מה גרם לכך שהיא הפכה לדוברת הלא רשמית של המגזר החרדי. ההסתכלות החיובית שלה, הלב הרחב, העין הטובה, גם כלפי דברים שלא היו קלים כלל. והיו הרבה דברים כאלו.

"הבית שלנו היה קשה יום", היא מספרת. "אבא עבד כפקיד ואמא עבדה בניקיון. אני זוכרת את עצמי בגיל עשר חוזרת מבית הספר ורצה לאולם ספורט, ולא, לא בשביל חוג בלט, אלא כדי לעזור לאמא שלי לנקות אותו. אלו היו רגעים קסומים שאמא הייתה רק שלי.

"לא הייתה לי מיטה משלי או חדר משלי. המיטות היו על בסיס מקום פנוי ומי שתופס ראשון. אפילו מברשת שיניים משלי לא הייתה לי. כשביקשתי מברשת שתהיה רק שלי, הגיבה אמא: 'יש לך מלא בכיור – תבחרי'. כשביקשתי בכל זאת, היא הייתה אומרת: 'למה, אבא שלך רופא שיניים?'

"לשבעת האחים שלי", היא מוסיפה, "נערכה בר מצווה קולקטיבית כזאת – כל כמה בנים – טראחח בר מצווה משותפת. אחי מספר שהוא התווסף לבר מצווה של אח אחר רק ברגע האחרון, ואבא שלי הושיב את כולנו מול ערימת הזמנות, כדי להוסיף את שמו בעיפרון".

ארגז כלים בדימונה

לעולם החרדי נקלעה יעל כמעט במקרה. זה היה באחד הימים של החופש הגדול, כאשר הגיעו רשמים ודפקו בדלת ביתם של הוריה. הם סיפרו שנפתח בית ספר בית יעקב, יש הסעה בחינם וארוחת צהריים בחינם. "באותו רגע החליטו הוריי שהם רושמים לבית הספר אותי ואת אחותי, ומאז התחנכתי במסגרות חרדיות", אומרת יעל.

בדימונה של שנות ה-70 לא היו הרבה משפחות דתיות, בנות של בית יעקב היו חריגות מאוד בנוף. "בכל מקום שאליו הלכתי עם אחיי קראו לנו 'הילדים של מזל הדתייה'", היא נזכרת, "וזה חייב אותנו להיות ילדים טובים, עם דוגמה אישית. ההורים שלי לא ציפו מאתנו לגדולות ונצורות. לא היה אכפת להם אם לא נצליח בלימודים ונגיע להישגים טובים, אבל דבר אחד היה חשוב להם: שלא נצא לרחוב, ואנחנו השתדלנו לעמוד בציפיות.

"האמת היא שאמא שלי אפילו לא ידעה באיזו כיתה אני לומדת, ובאספות הורים היא הייתה שואלת את המזכירה או את השרת: 'באיזו כיתה הבת שלי י-על?' וכשהייתי קוראת ולומדת עד שעה מאוחרת, היא הייתה גוערת בי שאני 'הורסת את העיניים'".

(צילום: אלכס קוילומובסקי)

את מרגישה שחווית חסך כלשהו?

"לא. קשה לי לומר שחיינו במצוקה, כי ההורים שלי דאגו לנעל ולבגד חדש כל חג, ותמיד היה סיר חם עם ארוחה, אבל כילדה חוויתי את הקושי הרב בכלכלת הבית, והיו פעמים לא מעטות שעבדתי בניקיון או בבייביסיטר, כדי לממן נסיעות לסמינר או קניית כלי כתיבה. כולנו יצאנו לעבוד במקביל ללימודים, כדי לסייע בבית. אבל מעולם לא הרגשתי ילדות אבודה או עשוקה או מוחמצת. במבט לאחור אני יכולה לומר שלגדול בפריפריה זה לצאת לחיים עם ארגז כלים, עם כישורי חיים שנוצרים רק בתנאים ובהווי שגדלנו. כיום אני מודה לה' ולהוריי שגדלתי דווקא באופן כזה, כי כך הכינו אותי לחיים האמתיים".

מתוך כך יש לה גם מסר להורים ולמורים: "נסו לראות תמיד את הילדים 'השקופים'. את אלו שאינם פופולאריים. שימו לב אל הנשמה. אל הילדים שההורים שלהם לא יתעניינו במבחן הקרוב. לעולם לא אשכח את חברותיי לכיתה שהגיעו בלי סנדוויץ' לארוחת עשר. איני יודעת מה מצבם של הילדים בכיתות של ילדיי, ובכל זאת אני משתדלת לתת לילדים שלי בכל יום סנדוויץ' כפול ולדחוף גם פירות ושני חטיפים, לכל מקרה שילד ישכח להביא.

"אני זוכרת בימי ילדותי שהיו תלמידים ותלמידות שלא יצאו לטיול כי סייעו בפרנסת הבית או בטיפול באחיהם או בהוריהם. מאידך, היו תלמידים מוכשרים שאם היה להם ביטחון כלכלי ומנטלי הם היו עפים להישגים אדירים. לדעתי זוהי השליחות שלנו כהורים וכמחנכים – לדעת לזהות את הכישרונות ולהעצים אותם.  לפעמים רק מילה טובה וחיוך לילד שהגיע עייף ללימודים, כי סייע להוריו בבית, יכולים לעשות הרבה אור".

יעל גם אינה מתאפקת מלהתייחס לאפליה העדתית. "פגשתי בה לראשונה כשהגעתי למרכז. גיליתי שהיא קיימת בכל מקום, בקבלה לסמינרים ולישיבות, באוניברסיטאות ובצה"ל. כואב לי עם זה. הבן שלי הקטן חזר יום אחד מהחיידר ואמר לי: 'אמא, אל תדאגי. סיפרתי רק לחבר אחד שאנחנו ספרדים...' וכשאומרים לאמא שלי: 'איזה מקסימה הבת שלך יעל' היא אומרת: 'ביטח היא גדלה עם השכנזים...' מצד שני, אני רואה מסביבי גם דור דעתני שבוחל באפליה, כך שאני חושבת שעוד יש סיכוי".

יעל מאמינה שהחינוך בנושא חייב להתחיל מהבית. "אצלי בסלון תלויות תמונות של כל גדולי הדור בקשת רחבה. את ילדיי זכיתי לגדל ברחוב הקבלן על ברכיו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, ולשלוח אותם למוסדות אשכנזיים מבלי לאבד את הזהות השורשית שלהם. המוטו שצריך להחדיר בילדים הוא שזה לא משנה מה צבע עורך או לאיזו מפלגה אתה מצביע. מה שחשוב זה מי שאתה, המעשים הטובים שלך, יראת השמיים שלך, הנדיבות והעין הטובה.  בקיצור - הדיון הזה צריך להיות פאסה מן העולם. תתקדמו".

להתחתן לבד, להתגרש לבד

כשהייתה יעל בת שמונה עשרה וחצי, היא עלתה לבדה על מטוס, בדרכה להצעת השידוך הראשונה שלה. "כאן אני יכולה לספר משהו נוסף על ילדי שנות ה-80 בפריפריה", היא אומרת, "וזה שחיתנו את עצמנו. המעורבות ההורית שלי בכל השידוך הזה הייתה שולית ביותר, וכשהגיעה הצעה מעבר לים, הם שלחו אותי לבד אל המטוס, כי 'אולי זה המזל שלך'. לימים באתי חשבון עם אמא שלי: 'איך את שולחת למטוס ילדה בת 18 לבד לשידוך? הרי האימהות של החברות האשכנזיות שלי היו מבררות על החתן מאז היותו בגן שושנה'. אמא ענתה לי: 'כפרה, לא היו לנו שיחות יוצאות בטלפון...' בסופו של דבר נישאתי לבד ובהמשך התגרשתי לבד, עם הכוחות שהקב"ה נתן לי ושנבנו אי שם בילדות המאתגרת בדימונה..."

איך מרגישה גרושה במגזר החרדי?

"להיות גרושה בעולם החרדי זה 'מה זה כיף'", היא צוחקת, "אתם מוזמנים לשאול את אמנון לוי... אין ספק שבעולם החרדי התא המשפחתי הוא החשוב ביותר בשמירה עליו, וגירושין זו מילה בעייתית, וטוב שכך, כי אם לא כן הלחיצה על ההדק עלולה להפוך לקלה יותר מידי. אבל מצד שני, חייבים לגלות אמפתיה למי שהחליטה שכלו כל הקיצין והיא חייבת לעשות את הצעד הזה. אני יכולה לספר על עצמי – בערך כשהחברות שלי בשכונה בדימונה חזרו מהטיול בדרום אמריקה, אני הייתי בת 24, גרושה עם שלושה ילדים מתחת גיל שלוש. היו שנים בהן התארחתי עם ילדיי אצל חברים ושכנים מהקהילה בדימונה, עד שיום אחד אמרתי: 'די'. הרגשתי שאני לא יכולה יותר להתארח, רציתי את הבית שלי אחרי הדלקת נרות, עם נעלי בית וספר על הספה, בלי טקסים של משפחות שהן לא אני, ובלי להתנצל על בכי של שלושה ילדים עייפים שגם להם נמאס לנדוד בכל שבוע מחדש. גם ביום-יום לא היה קל בכלל. נדרשתי לגדל את הילדים לבד, בדירה קטנטונת שלא היה בה מקרר אלא צידנית עם קרח, לאחסון מוצרי החלב. לא היה לי איך להתפרנס, אבל היה לי הקשר הישיר לבורא עולם. האמנתי שכמו שהוא הוריד את המן במדבר, כך הוא לא יפקיר אותי ותמיד יהיה לי מה לתת לילדיי בבוקר. בכלל, הייתי גרושה די מאושרת, למרות הקושי מסביב".

היה מי שתמך בך?

יעל מציינת שהיא זוכרת מישהי נחמדה שהציעה לה 'קבוצת תמיכה לגרושות'. "כבר מהרגע הראשון לא התלהבתי, אבל החלטתי לנסות. הגעתי. ראיתי נשים יושבות במעגל, ורק מדברות על המקום הקשה בו הן נמצאות ועל הניסיונות הלא פשוטים. פרשתי אחרי זמן קצר, כשאני מסבירה לאחראית הנחמדה: 'מעולם לא הרגשתי כל כך גרושה, כמו בקבוצת התמיכה הזו'".

קושי נוסף ב'להיות גרושה', הוא לדבריה של יעל, בכך שאת "נמצאת תמיד תחת זכוכית מגדלת, ויש ציפייה מהחברה של 'נו, תתחתני כבר'. הבעיה היא שלא תמיד ההצעות מתכתבות עם מי שאת. או כמו שאמרה לי אמא כשהתגרשתי: 'מי יתחתן איתך? יש לך זנב (3 ילדים)'. אבל הנה, ברוך ה' היה אחד שהסכים וכיום יש לנו 11 ילדים בלי עין הרע".

חששת לפני הנישואים השניים?

"לא. לא פחדתי להינשא שוב. דווקא מתוך הנפילה רציתי לתקן ולהקים בית עם תוכן יצוק. כשהכרתי את בעלי נפגשנו כמה פעמים, ואחר כך אמרתי לו שזה לא כלכלי לנהל שני בתים. בדיוק הסתיים לי חוזה השכירות, וכך התחתנו".    

מתנה בריבוע

ואז, אחרי הנישואים השניים הגיעה ההפתעה הגדולה. "מיד אחרי החתונה הגיע הריון של... רביעייה. ללא שום הכנה ובלי טיפולים, שלכל אורכו לווה בלבטים הלכתיים ומצפוניים אם לדלל את העוברים. בהתייעצות עם הרב זילברשטיין ההיריון נשמר ברוך ה' עד סופו הטוב".

ההיריון הוביל את יעל לרכבת הרים מטורפת – "הייתי במצב בו יש לי שלושה ילדים שבקושי הספיקו להתוודע לאבא החדש, וכבר אמא צריכה לעזוב לשמירת הריון בשערי צדק, כי פרופ' סמואלוב אמר שאמא 'צריכה לנוח כדי לשמור על התינוקות'.  ואז אמא חוזרת הביתה, אבל היא לא לבד, אלא עם רביעיית תינוקות צווחנית... כל הבית שלי היה ב'הקמה', ואני נדרשתי לתמרן וללהטט בין שתי משפחות שמתאחדות, שבעה ילדים מתחת גיל שש ואמא עייפה אחת. את התקופה הזו אני זוכרת בעיקר כהישרדות. הבנתי שקיבלנו מתנה ענקית ושצריך לדעת להכיל אותה".

איך בפועל שורדים כאלו ימים?

"התקופה הראשונית הייתה למעשה מחיקה של כל הצרכים הבסיסיים שלי, משינה טרופה ועד קפה מר. כמובן שלא היה מה לדבר על חופשה. האמנתי והרגשתי כיחידת סגולה, שהקב"ה בחר בי, מכל הנשים שבעולם, לשאת ולגדל את המתנה המבורכת הזו. ההסתכלות שלי לאורך כל הדרך הייתה: 'אני רק הבייביסיטר. הקב"ה – הם עליך'".

מהר מאוד הגיעו אחרי הרביעייה עוד ארבעה ילדים, מתוכם זוג תאומים. "הייתי מאושרת", משחזרת יעל. "אני עצמי הגעתי ממשפחה גדולה ותמיד ראיתי בזה זכות. הכי טבעי עבורי היה לבנות בית מבורך, והרביעייה ולאחריה התאומים – מבחינתי זה היה כמו לזכות בלוטו פעמיים".

איך קיבלתם את התאומים למשפחה?

"טוב, אחרי הרביעייה כבר היינו מיומנים ממש, וטיפלנו בהם בעיניים עצומות... הבונוס היה כמובן אחרי תשעה בנים, לקבל נסיכה - נעמה. פתאום אחרי כל כך הרבה שנים של כיפות וקפל'ה, וחיידרים, וביקורים כל שני וחמישי בטרם עם פציעות כדורגל והשתוללויות בגינה – זה היה עונג צרוף לקבל נסיכה. בתאומים הצלחנו קצת לנשום, להיות איתם בכל שלב, לקרוא להם בשמותיהם ולא A,B,C,D".

על גידול אחד עשר ילדים בבית אחד אומרת יעל: "זו שמחה כל כך גדולה. אני חושבת שרק מי שגדלה כילדה בדירה צפופה בדימונה, ישנה ראש זנב והתחלקה במברשת שיניים ובצלחת מרק, יודעת להבין את הערך העצום שיש במשפחה ברוכת ילדים. עד היום אני יודעת שתמיד, אבל תמיד, אם אתקע בכביש חשוך עם פנצ'ר בגלגל – שבעה אחים יתייצבו לצידי. אני לגמרי מסתכלת על כך כזכות עצומה".

(צילום: אלכס קוילומובסקי)

ובכל זאת, ברור שיש גם קשיים...

"נו, בוודאי שיש התמודדויות. אבל מי אמר שלגדל ילדים זה קל? ילדים זו לא רק שמחה, אבל זו עסקת החבילה שבחרתי בה, והוויתורים נעשים מרצון. הקושי הוא כמו של כל אם עבריה שמתייסרת בלילות אם היא הייתה מספיק טובה ומכילה. נו טוב, אז המצפון שלי מתחלק ל-11..."

יעל גם נזכרת בחיוך: "פעם, באיזה פאנל שישבתי, שאל אותי אחד המשתתפים אם עשרה ילדים לא הספיקו לי. עניתי לו ש'לא, פשוט לא הספיקו, ואני לא זוכרת שהזמנתי אותך לבייביסיטר'. נכון, אני מתעוררת בלילה חמש מאות פעמים, אני מוותרת על קפה חם, על דיאטות, על נופש, אני מחכה בתור לטיפת חלב, אני מחממת, מקלחת, מפג'מת, מכבסת, מבשלת, מפשרת, מגהצת, מנדנדת, מנחמת ומפרנסת. כן, מפרנסת! אגב, במדד האושר ותוחלת החיים, נשים עם ריבוי לידות נמצאות במקום הראשון, וזה בדוק.

"זכיתי", אומרת יעל, "זכיתי לבנות שני בתים שאוחדו לתפארת, פסיפס של לומדי תורה בראש, ואקדמיה, נצח יהודה ושירות אזרחי. כולם סביב שולחן אחד, כולם היו בניי. יש לי בת פרקליטה מבריקה במחוז ירושלים פלילי, ילד מוכשר בטירוף, סטרטאפיסט בחברת הייטק, יוצא חברון לשעבר ותלמידי ישיבות תפרח, חברון, עפולה ועוד, שתורתם ורק תורתם אמונתם. כולם יושבים יחד סביב שולחן השבת, אבל כולם יודעים למי יש יותר כבוד... זה ברור. אמא שלי ממרומי שנותיה מסתכלת עליי בהערצה, אבל אני אומרת לה תמיד שהיא המודל שלי. אני זוכרת כילדה את המאמצים שלה, בשנת שמיטה, לנסוע עד לאופקים ולנתיבות כדי לקנות לחם, או עד עיר הקודש בני ברק, כדי לחפש לי בגדים צנועים. זה ממחיש לי עד כמה ילדים רואים את מסירות הנפש של הוריהם והיא נצרבת לעד בתודעתם. ועדיין, עד היום, המקום הכי אהוב עליי לנפוש בו הוא בית הוריי, בית ילדותי בדימונה.

"אחת לכמה זמן אני מגיעה לבד לדימונה, חוזרת להיות 'הילדה של מזל הדתייה', ישנה במיטה עם השמיכה השרופה של החמין, כי ככה אני נרדמת הכי טוב... כנראה שיש משהו בעיר הזאת ובתושביה, עם האמת והפשטות. לפני כל פסח אני מגיעה לבית הוריי, לדימונה, לנקות לאמא את הבית לחג. הוריי התבגרו, ואני מסדרת ומנגישה להם את הבית. הכי כיף לי לנקות עם מוזיקה מזרחית טובה, וכשהכל מבריק אני יושבת על המדרכה כמו פעם עם נס קפה, עד שהרצפה תתייבש. זר לא יבין. אפילו ילדיי זיהו את הרוגע והכיף האמתי, והם יוצאים להתאוורר בבין הזמנים בדימונה, אצל סבא וסבתא".

שליחות של גישור

בשנים האחרונות הפכה יעל לדוברת בלתי רשמית של המגזר החרדי. "זה התחיל בכך שאני שומעת לא פעם את הביטוי: 'אבל את לא כמו כל החרדים', ואז אני שואלת את עצמי: 'מיהם כל החרדים? מי זה השבט הנידח הזה?' כי מבחינתי כל החרדים זה המשפחה שלי וילדיי והמחנכים שלהם, בעל המכולת והחברות שלי וכל מי שבאנשי הקשר שלי. פתאום הבנתי שמכירים אותנו בצורה כל כך מעוותת, או דרך התקשורת, או דרך מקרה בודד של חרדים שעושים לנו פאדיחות עם מנגל בגן סאקר ביום הזיכרון, או סתם כדי להכעיס. נוטים לראות אותנו כגוש שחור אחד ואין הנחות. הילדים שלי יודעים שכל העולם החרדי על הכתפיים שלהם, ואין מה לעשות. אם אתם עוקפים בתור בלונה פארק – זה חילול ה', ואם זרקתם עטיפה של ארטיק בפארק רעננה – זה חילול ה', ובאוטובוס קמים לנשים ולחיילים, כי הם עייפים יותר מכם".

למעשה, יעל החלה לדברר את המגזר לפני כעשרים שנה, כשרביעיית הבנים המופלאה שלה הגיחה לעולם בקול תרועה רמה. הלידה עלתה לכותרות כיוון שהיא הייתה אירוע די נדיר – רביעייה טבעית שנולדה בשבוע 35, במשקלים של 1900-2100. "הם היו בפגייה רק כשבועיים", מספרת יעל, "אף אחד מהם לא נזקק להנשמה. כל ילד הוא עולם ומלואו, קל וחומר הרביעייה. בעלי נוהג לומר על כך שאין בעל הנס מכיר בניסו.

(צילום: אלכס קוילומובסקי)

"באותם ימים רואיינתי בכל כלי התקשורת הכלליים, ותמיד היה את המראיין ששאל: 'למה משפחה גדולה?' זו הייתה הזדמנות עבורי לפתוח את דלת ביתי, לנפץ סטריאוטיפים ולהעלות על נס את המשפחות ברוכות הילדים. אני גם כותבת בכמה פלטפורמות, ותמיד אני משתדלת להעניק באותן הזדמנויות הצצה אל החיים שלי, כשכל מטרתי היא קידוש ה'. מאז נוהגים לראיין אותי לעתים קרובות בכלי תקשורת שונים, לפני כל ריאיון אני מתפללת: 'ה' שפתיי תפתח', כי אני יודעת שתמיד יחכו לי בפינה".

יעל נזכרת במקרה משעשע: "היה פעם ראיון בגלי צה"ל בו ביקשו לסקר את פורים אצלי בבית. הערתי אז את הילדים ודחפו להם מיקרופונים למיטות. הייתה אווירה כזאת מתוקה. אגב, הטור הכי טוב שלי, שהכי נגע, הוא מכתב שפרסמתי בעיתון מעריב תחת הכותרת 'ילדי החטא שלי', כתגובה לפרופ' שמחון שטען שמשפחה מעל חמישה ילדים זהו חטא לחברה. כתבתי לו ש'בחישוב כללי, אם 11 ילדיי ילכו בדרכיי,  צפויים לי 210 נכדים. אתה לא מקנא?' אני גם מגיבה לא פעם בהומור ש'צודק יאיר לפיד שחרדים חייבים לימודי ליבה. נראה לכם שאם היית יודעת חשבון היו לי 11 ילדים?'"

יום הסבתא, יעל והנכדה יעלי, בגן של יעלי (צילום: יעל מזרחי)

ומבחינה מקצועית, במה את עוסקת?

"אחרי שניהלתי בביתי משפחתון וסגרתי אותו בעקבות טרגדיה שאירעה לאחד התינוקות, התחלתי לעבוד במשרדה של ד"ר לאה נס שהייתה סגנית השר לאזרחים ותיקים והאמינה בי. היא זו שהפכה אותי לראש לשכתה ללא כל ניסיון, אפילו מייל לא ידעתי לשלוח. אבל הייתה לי חכמת הלב, שמתי לב לנשמה וראיתי מולי אנשים ולא מחשבים. כך קרה שכאשר התקשר מידי בוקר נ' למשרד, בתלונות חוזרות ונשנות על המצב הפוליטי המאוס, על הכלכלה הירודה, על חניה שהשכן תפס לו, על יוקר המחיה, ועוד, הבנתי שנ' הוא אזרח ותיק, בודד, ובעצם רוצה לדבר אתנו. מאז בכל בוקר אני זו שהייתי מקדימה ומתקשרת אליו. סיימתי את עבודתי במשרד, שכן הייתה זו משרת אימון כחלק מחילופי ממשל, וכיום אני ראש הלשכה של פרופ' דניאל הרשקוביץ, נציג שירות המדינה, שאמון על כל ההון האנושי, עובדי המדינה במשרדי הממשלה ויחידות הסמך. אני רואה בתפקידי הנוכחי זכות ושליחות ציבורית, גם לשם אני מביאה את הגישור והחיבור. משתדלת תמיד לראות אנשים, לא פניות או מיילים או קבצים.

"פרופ' הרשקוביץ הוא איש עתיר זכויות, רב שכונת אחוזה בחיפה, נשיא בר אילן לשעבר, שר המדע ודיקן לפקולטה מתמטיקה בטכניון. הוא אהוב על כל חלקי החברה ועשה שינוי מדהים בנציבות, כאשר הביא איתו רוח טובה. אני מנהלת לו את לו"ז הסיורים, ובכל סיור אני בודקת שיש מפגש ישיר עם העובדים ולא רק עם ההנהלה. אנחנו רוצים לפגוש את העובד שנותן את הנשמה. אגב, פרופ' הרשקוביץ טוען תמיד שצריך לשנות את הסמנטיקה מ'עובד ציבור' ל'משרת ציבור', וכך אנו מרגישים. רק לאחרונה הסתיים בהצלחה קורס 'משפיעות חרדיות' המקביל לקורס היוקרתי 'צוערים'. אחרי הליך ארוך ומתיש הגענו להבנה שכדי לשלב חרדיות בשירות הציבורי, על המדינה לתת את הכלים המותאמים לפי רוח ואורחות חייהם. בזכות הנציב וקרן קמח הצלחנו".

אבל יעל לא פועלת באופן חד צדדי. "כואב לי גם לשמוע דיבורים רעים על המגזר החילוני", היא אומרת בגילוי לב. "צורם לי לשמוע שמציגים אותם כ'עגלות ריקות'. אין מצב שבבית שלי יקראו לחילוני שלא שומר שבת 'גוי'. אני מארחת בביתי מכינות קדם צבאיות, ושמחה במפגש הישיר עם הילדים שלי. אני לא מטיפה להדתה, אני פשוט אני, נמצאת בהוויה יחד איתם. ירצו – ייקחו, לא ירצו – לא ייקחו. אבל הנה, ניפצתי סטריאוטיפ או דעה קדומה על המגזר החרדי במהלך סעודת שבת אחת, עם שירת נשמה סביב השולחן. אני גם מארחת בנות לקבלת שבת ותמיד פתוחה לשאלות, ובדרך כלל מגיעות הרבה כאלו. כשאין לי תשובות, אני דוחפת עוד פרוסת עוגה".

את לא חוששת מהמפגש של ילדייך עם כאלו שמגיעים מעולם אחר?

"לגמרי לא. זה החינוך שאני מעניקה להם לאורך כל השנים, לדעת לכבד את האחר, גם אם הוא שונה ממך. אגב, ממש לאחרונה, סיפר לי אחד מבניי שהוא חזר מישיבת תפרח לירושלים ונסע בקו האוטובוס מבאר שבע לירושלים. הצדיק שלי ישב ולמד גמרא באוטובוס חשוך לגמרי, כשלפתע אלומת אור נראתה על הספר. הוא התבונן אחורנית וגילה חייל שמאיר לו עם האייפון על הגמרא... התרגשתי עד דמעות".

מהו המסר העיקרי שאת רוצה להעביר לחברה?

"אני נלחמת בכל כוחי כדי שיפסיקו לראות בנו מטרד כלכלי ויבינו שאנו שותפים לדרך ונמנים על בוניה של המדינה היקרה שלנו. אגב, את רוב הראיונות שלי אני מקיימת במטבח, תוך כדי שאני מבשלת ואופה, כמחאה על כך שהפכו את המטבח למילה גסה. שואלים אותי אם אני פמיניסטית, ואני עונה: למי יש זמן להיות פמיניסטית? לא דחוף לי להתעטף בטלית, ואני צמודה למשפט ההעצמה נשית של סבתא סוליקה: 'קודם כל תעמידי סיר'. אין לי כובע רשמי של דוברת המגזר. אני רק מביאה את הסיפור שלי".

סבתא סוליקה – ''קודם כל תעמידי סיר'' (צילום: יעל מזרחי)

ויש לה גם מסר אישי יותר. "אני רוצה להגיד משהו אחד", היא אומרת, "אימהות יקרות, אנשים ונשים, מכל המגזרים והמגדרים: משך גידול הילדים שלנו הוא באמת לא זמן ארוך מתוך תוחלת החיים שלנו. אני מסתכלת סביבי ופתאום זה מכה בי: וואי! נגמרו לי הילדים של כיתות א', מסיבות הסידור ומסיבות חנוכה, ועכשיו חוגגים בר מצווה לילד ה-11 שלי. זה קצת שמח וקצת עצוב. הילדים מתחילים לעזוב את הקן ואני מתחרטת על כל גערה שלי, על נעליים שהושארו בסלון, על סיפור לפני השינה שחיפפתי, על דף קשר שהחמצתי, שולחן השבת שלי הולך ומצטמצם, ואני לא רוצה לחשוב מה יקרה בעוד שנתיים, כשהרביעייה תעוף לבנות ארבעה קינים, ואני אכניס ארבע כלות. הצילו, שדכנים היכונו!

הרביעייה של יעל מזרחי (צילום: יעל מזרחי)

"הטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת להורים אחרים הוא – קחו אוויר, תיהנו מהגידול, אלו שנים שחולפות ביעף, וכמובן, כל העמל והיזע שווים לשלב הנכדים. האמת היא שלא האמנתי שנשאר בי עוד מקום להכיל ולאהוב, אבל נכדים זה הבונוס. זה הקצפת. זה אוקיינוס שלם שנפער כדי לאהוב ולפנק, בלי החלק של שיעורי הבית..."