למה העובדה שאני נכה הופכת אותי בעיני אחרים לפחות?

מאז שהרכבת מירושלים החלה לפעול אני מסוגל להתנייד בקלות יחסית אל מחוץ לעיר, ולא זקוק להסעה מיוחדת או מלווה. בשבוע שעבר נכנסתי לתחנת הרכבת, ואחד הדיילים במקום עזר לי לקנות כרטיס נסיעה. הסתכלתי על השעון והתחלתי לחשוש שאאחר את הרכבת ואצטרך לחכות חצי שעה לרכבת הבאה. כמו שלפעמים קורה לי, הלחץ גרם לתנועות בלתי נשלטות (חלק מהמצב הרפואי שלי), ויד ימין שלי השתחררה מהרצועה של הכיסא והתחילה לקפץ. למזלי, מנהל התחנה קלט אותי והגיע במהרה לשאול מה קורה. הוא כבר הכיר אותי מנסיעות קודמות, ולכן הצליח להבין אותי בקלות ולהחזיר את היד למקום. 

הרכבת החלה בנסיעה דרך המנהרות הארוכות, ובזמן שיצאנו מהמנהרה הארוכה חשבתי שאמנם הרכבת מקבלת המון ביקורת, אבל החוויה שלי היא של תמיכה ויחס מכבד.

כמה ימים לאחר מכן היו לי כמה עניינים בתל אביב, ובסיומם נכנסתי לתחנת עזריאלי כדי לעלות בחזרה לעיר קודשנו. כשהייתי ברציף הנוסעים, השתחררה לי היד פעם נוספת. מסביבי היה רעש בלתי נסבל של רכבים, רכבות מהירות וצעקות. האוויר החם היה מחניק ומלא בפיח. התחלתי לבקש מהעוברים והשבים שיעזרו לי, אבל אף אחד לא עצר אפילו לשאול מה הסיפור. כך הייתי תקוע שם דקות ארוכות.

התסכול היה גדול, והרגשתי כעס כלפי ההולכים. לא הבנתי איך הלחץ של האנשים לעלות על הרכבות שלהם מונע מהם להתייחס אלי, או רק לשאול אותי אם אני בסדר. הם כנראה נבהלו מהמרכבה שלי, ולא הצליחו להתגבר על הרתיעה הראשונית. המשכתי לקרוא לכל מי שראיתי, ואפילו השומרים והפקחים התעלמו כאילו לא הייתי שם. אחד המאבטחים דיבר איתי, אבל ההמולה מסביב לא אפשרה לו להבין את הדיבור שלי. תהיתי, למה העובדה שאני נכה הופכת אותי בעיני אחרים לפחות?

במשך השנים יצא לי ליטול חלק בלא מעט מסגרות חינוך מיוחד. רוב רובן של העמותות מאגדות כמה סוגי נכויות יחד, וככה יוצא שבמחנה קיץ לדוגמא יכולים להיות אנשים עם שיתוק מוחין, אבל גם אוטיסטים ובעלי מוגבלויות אחרות. אני חייב להודות שלפעמים גם לי קשה מולם, ולא תמיד אני מצליח להתעלות על עצמי ולהתגבר. וככה, כשהיד שלי ממשיכה להילחם עם עצמה, נפלה עלי ההבנה שבאמת קשה לגשת למישהו לא מוכר, במיוחד אם הוא נראה שונה חיצונית. קיבלתי על עצמי שבפעם הבאה שאתקל במישהו עם מגבלה שונה משלי - אעשה מאמץ לתקשר אתו. ובאותו זמן, לא יכולתי שלא לדון את הממהרים לכף זכות.

פקח אחד ניגש מאחורי וראה שאני צריך עזרה. התחלתי להסביר לו איך להחזיר את היד למקום, ואחרי לא מעט זמן הוא הבין אותי. היד נקשרה מחדש, ובשעה טובה עליתי בחזרה לרכבת.