המחלוקת אינה מחלוקת, עד שמצטרף אליה צד שלישי

הרדיפה אחר הכבוד, היא הבסיס לכל בעיות המחלוקת ופירוד הלבבות.

פרשתנו מראה את ההרס הרב הנגרם כתוצאה ממחלוקת ופירוד.

דתן ואבירם הם שני אנשים מתוך קבוצה גדולה שגידפה את משה רבינו: "וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב, וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם" (ט"ז, כ"ז). רש"י מדגיש: "יצאו ניצבים בקומה זקופה לחרף ולגדף".

על פסוק זה כותב רש"י את הדבר הבא: "ונשיהם ובניהם וטפם - בוא וראה כמה קשה המחלוקת. שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, ובית דין של מעלה עד עשרים שנה, וכאן - אבדו אף יונקי שדים". כלומר, לבית דין יש סמכות להעניש את מי שעובר על חוקי התורה (בהתאם לכללים ולחוקים). הגיל המינימלי של אדם הראוי להיענש על ידי בית הדין, הוא מאז שהאדם מראה סימני בגרות בגופו. כל עוד שהחוטא לא בא לכלל בגרות, אין לבית הדין רשות להענישו. ישנן עבירות שלבית דין אין סמכות להעניש, אלא בורא עולם בעצמו נפרע מאותו חוטא. הגיל המינימלי לעונשי שמיים הוא גיל עשרים. והנה כאן – במחלוקת של קורח ועדתו, נענשו גם תינוקות יונקים.

מידת העונש, מראה את ממדי ההרס הנגרמים כתוצאה ממחלוקת.    

המהר"ל מפראג, בספרו "גור אריה" (על רש"י שם), שואל, במה שונה חטא המחלוקת משאר החטאים, עד כדי כך שגם תינוקות מתים בעטיו? הרי בשאר החטאים קטן אינו נענש? המהר"ל עונה תשובה, שגם אם לא נצליח להבינה על בוריה, נרוויח רווח גדול.

מחלוקת היא מציאות שלילית. מציאות הגורמת להרס, חורבן ואובדן. כשם שאש שורפת בין אם אדם מתכוון ובין אם לאו, משום שאש היא מציאות המכלה חומר, כך מחלוקת היא מציאות של הרס. העונשים הקבועים בתורה על שאר החטאים, הינם "חיצוניים" (יחסית למחלוקת), ולכן עליהם ניתן לומר שיש גיל מינימאלי לקבלת העונש. אולם מחלוקת היא מציאות של הרס, "גל" אדיר של מים, מציאות הפוגעת ללא הבחנה בין קטן לגדול. 

כמה קהילות בישראל נחרבו בגלל המחלוקת. כמה חברויות טובות נקרעו בגלל מחלוקת.

הבריאה והנבראים הם כמו פאזל ענק, וכל אחד תורם את חלקו בגילוי כבוד שמים המיוחד לו. כאשר יסוד זה ברור – אין מקום לקנאה ולצרות עין, שום אדם בעולם אינו על חשבון חברו.

נסיים ברעיון נוסף, שכותב הרב זייטשיק בספרו: חכמים במדרש כותבים כך (במדבר רבה י"ח, ד'): "בא וראה כמה קשה המחלוקת, שכל העוזר במחלוקת, הקדוש ברוך הוא מאבד זכרו, שכך כתוב: "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת השם, וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (ט"ז, ל"ה).

אותם מאתיים וחמישים איש, לא היו המתחילים במחלוקת, אלא הם נטפלו אל קורח. אותם אלו שנטפלו, יצא עליהם חרון אף מיוחד, והם הובדלו מיתר עדת קורח ונגזר עליהם להיאבד בשריפה.

נשים לב שהמדרש כותב: "בא וראה כמה קשה המחלוקת, שכל העוזר במחלוקת, הקדוש ברוך הוא מאבד זכרו". ישנה הדגשה מיוחדת על מי שעוזר במחלוקת, לא על בעלי המחלוקת עצמם. מדוע חכמים מתייחסים לעוזרים במחלוקת, ולא לבעלי המחלוקת עצמם?

העניין הוא כך: שני צדדים מסתבכים ומתאבקים באש המחלוקת. כל אחד מן הצדדים טעמו ונימוקו עמו. גורמים רבים יש למחלוקת – ענייני נכסים, כבוד, ואפילו גם ענייני רוח. כל צד טוען שבטוח הוא צודק, ונימוקו עמו – הזכויות שלי ידועות, יש לי בעלות עתיקה וכדומה. מלחמת דו צדדים כזו, יכולה להסתיים בדין או בפשרה, אם יש רצון טוב מצד שני הצדדים. 

דברים אלו אמורים כל עוד אין בתמונה צד שלישי. אולם מיד עם הופעת צד שלישי, העניין מתחיל להסתבך, והמחלוקת נעשית קשה ומרה. מדוע? משום שבעלי הדין עצמם, יש לכל אחד מהם טענה הגיונית, שיש לבררה בבית הדין. אולם כאשר מצטרפים "מחנות" וטפילים לכל אחד מהצדדים, אותם נטפלים אין להם טענות הגיוניות ואובייקטיביות ביחס לנושא המחלוקת, אלא הם מופעלים ומונעים על ידי שיקולים של כבוד, אגו, שררה וכדומה, מחלוקת לשם מחלוקת, ואז האש כבר מתלהטת ללהבות ענק.

לכן אותם נטפלים למחלוקת בזויים כל כך אצל הקדוש ברוך הוא, עד כדי איבוד ומחיקת זכרם.

לאור האמור, נבין דבר נוסף. בספר דברים, משה סוקר את ההיסטוריה לפני מותו, והוא מזכיר לבני ישראל את הסיפור של קורח, וכך הוא אומר: "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן, אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים י"א, ו'). מדוע התורה מזכירה רק את דתן ואבירם ולא את קורח עצמו? הרמב"ן שם שואל שאלה זו ועונה על פי דרכו, אולם לאור האמור ניתן לומר, שמשה מדגיש בכוונה את דתן ואבירם, משום שכאמור, העוזר במחלוקת, חטאו חמור יותר מבעל המחלוקת עצמו.

הבה נלמד מדברים אלו - אל נא נתערב בסכנת אש המריבה. בעלי המריבה ישלימו בסופו של דבר ביניהם, ואנו נישאר בכעס ובמריבה.

לא חבל?