גדולי ישראל – ככל שנעשים גדולים, כך מוסיפים בענווה

"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל" (ט"ז, ג').

רבותינו (במדבר רבה י"ח, ח'. הובא ברש"י) הקשו: "וקרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?".

חז"ל מגדירים את קרח כאדם פיקח ובעל כישרונות. בתחילת דרכו היה נחשב צדיק, ועליו נאמר: "צדיק כתמר יפרח" – סופי תיבות קרח. ואולי אפשר להמליץ: הרמז הוא בסופי התיבות ולא בתחילתן, כי בתחילתו לא לימד אותנו דבר, אך סופו מלמדנו עד כמה יש להתרחק מהקנאה ומהשנאה...

השאלות הכפרניות של קרח לא נבעו מפקחותו הגדולה ומהבנתו הרחבה, אלא מנקודה עמוקה ונסתרת. כלפי חוץ קרח טען: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים... וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ" (ט"ז, ג') – כביכול, כל עם ישראל הם בני מלכים, וגם אני בתוכם. כבוד לא חסר לי, ואיני מחפש שררה. אבל חז"ל מגלים, שזה בדיוק הדבר שהוא חיפש. הוא התקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, וטען שהנשיאות מגיעה לו כיון שהוא קרוב יותר למשה.

המפרשים רמזו זאת בטעמי המקרא של "ויקח קרח". הטעמים הם: שופר הולך זקף קטון, שהיה קורח הולך וצווח בקול מר כשופר, ראו היאך זקף את הקטון, שהוא אליצפן בן עוזיאל. זה היה שורש המחלוקת, ומכאן הגיע לשאלות על הקב"ה ומשה רבנו, הגיע לכפירה בעיקר ואבד מן העולם.

קרח זעזע את האומה הישראלית

קרח היה עז פנים. הוא העז פניו כנגד שליחו הנאמן של הקב"ה, משה רבנו, שהקב"ה העיד עליו (במדבר י"ב, ז'): "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא", ומקומו של עז פנים הוא בגיהנם (אבות ה', כ'). משה רבינו, רעיא מהימנא, שמסר את נפשו למען עם ישראל, התקבל על כל שכבות העם היהודי, גדולים וקטנים כאחד: "זֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת". טובתו של עם ישראל היתה הדבר היחיד שעמד לנגד עיניו, וכך הנהיגם בנאמנות ובמסירות, ללא עוררין: "כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא" (ישעיה מ', י"א).     

אמנם, מִדֵּי פעם, דתן ואבירם היו מתעוררים ו"זורקים" איזושהי מילה לכיוונו, אולם משה רבינו לא התרשם ממנה, בדיל ויעבור, וגם עם ישראל לא הושפע מכך, ונותר נאמן למשה.  

קרח יָצַר רעידת אדמה אמתית. הוא זעזע את האומה הישראלית. באמצעות עושרו המופלג, פקחותו וכישרונותיו, הצליח לגייס אליו מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות, אבות בית דין, ולשכנעם לערער על מנהיגותו של משה. אם עד עכשיו ידעו בני ישראל שיש להם מנהיג אחד שהולכים אחריו באש ובמים, מעתה – לא עוד!

קרח הצליח לחתור תחת יסוד אמונת עם ישראל במנהיג הדור!

מסופר על האדמו"ר  רבי משה טיטלבוים זצ"ל, תלמיד החוזה מלובלין ובעל ה"ישמח משה" שאמר לחסידיו, שבגלגולו הקודם הוא היה עם בני ישראל במדבר, בזמן מחלוקתם של קרח ועדתו. "כלום סבורים אתם", תיאר האדמו"ר, "שקרח היה אדם פשוט שצעק כמה צעקות, שהיה קל להתעלם ממנו וּמֵהֶן? כלל וכלל לא! קרח הצליח לבלבל באמת את דעתם של בני ישראל! היו אנשים שגמרו בדעתם ללכת אחריו באש ובמים! ואני", סיים האדמו"ר, "שנוכחתי לראות את עוצמתה ונוראותיה של המחלוקת, קיבלתי על עצמי להתרחק ולא להיכנס אליה כלל וכלל".

לא "להסתחרר" מהגדולה

נשאלת השאלה: מדוע הקב"ה רומם וגידל את קרח, והעניק לו עושר מופלג, פקחות יתרה ומעמד מכובד, והלא הקב"ה ידע שקרח ישתמש בכל היתרונות הללו לרעה?

אלא, זהו יסוד גדול בהנהגת הקב"ה בעולמו: אדם יכול לקבל ממרום שפע של ברכה, כישרונות אדירים, עושר, גְּדֻלָּה וכבוד, אך עליו לדעת נאמנה כי צורת השימוש בכלים אלו נתונה לבחירה החופשית שלו. זוהי חובתו הגמורה, המוטלת עליו, להישמר ולהיזהר להשתמש בכלים אלו לטובה.

על הפסוק (דברים ז', ז'): "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" דורשים רבותינו (חולין פט ע"א): "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גְּדֻלָּה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גְּדֻלָּה לאברהם - אמר לפני: 'ואנכי עפר ואפר', למשה ואהרן – אמרו: 'ונחנו מה', לדוד – אמר: 'ואנכי תולעת ולא איש'. אבל עובדי כוכבים אינן כן וכו'".

ייחודיותו של עם ישראל מתבטאת בכך שגדוליו ומנהיגיו, ככל שהם מוסיפים גְּדֻלָּה, הם מוסיפים ענווה! להבדיל מעובדי הכוכבים שהראש שלהם "מסתחרר" ככל שהם מוסיפים גְּדֻלָּה!

שלמה המלך אומר (קהלת ה', י"ב): "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ", ודרשו על כך חז"ל (פסחים קיט ע"א): "אמר רבי שמעון בן לקיש: זו עשרו של קרח".  זו היתה הבעיה הגדולה של קרח: הראש שלו "הסתחרר" מהאוצרות הרבים שקיבל מאת ה'! הוא לא הצליח להישאר עניו ושפל, אלא ניצל - מתוך בחירה חופשית - את הכלים שניתנו לו לרעה.   

היסוד להצלחה אמתית הוא: "כִּי אַתֶּם הַמְעַט"! בה במדה שאדם ממעיט את עצמו, ומתנהג במדת הענווה - כן הוא מְשַׁמֵּר, ומעצים, את הַגְּדֻלָּה שקיבל. וככל שהוא מתגאה בה, ומנצל אותה לרעה – כן לא תהיה לה זכות קיום והיא תאבד ממנו. זוהי עבודת האדם! לא "להסתחרר" מעושר, ממעמד, מכישרונות. להישאר עניו ושפל!

חששו התמידי של משה רבנו

ענוותנותו של משה רבנו, היא שהביאה אותו אל פסגת הַגְּדֻלָּה. ובאמת צריך להבין איך יכול אדם כה גדול, שהתורה מְכַנָּה אותו (דברים ל"ג, א') בתואר הנעלה: "אִישׁ הָאֱלֹקִים", להתנהג בענווה כה מופלגת, עד כדי כך שהתורה מעידה (במדבר י"ב, ג'): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"?

התשובה לכך היא, שמשה רבנו חשד תמיד בעצמו שמא אין הוא נותן מספיק "תפוקה" ביחס לְמַה שקיבל מהשי"ת. משה רבינו ידע היטב את כל המעלות שלו, ומכל מקום הוא חשש שמא אין הוא ממצה די הצורך את הכוחות והכישרונות שניתנו לו.

"אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" – משה רבנו למד מן האדמה. האדמה – "מספקת את הסחורה". את מה שזרעו בתוכה היא מגדלת ומצמיחה. היא נותנת את ה"תפוקה שלה". משה רבינו היה עניו משום שהוא התבונן על האדמה וחשש שמא הוא גרוע ממנה! שמא הוא לא נותן את התפוקה שיש בכוחו להפיק לפי הכלים הרמים שניתנו לו. שמא אינו מנצל, די הצורך, את כישרונותיו להרבות בכבוד שמים בעולם? שמא אין הוא מנהיג את עם ישראל בצורה המושלמת?

החשש התמידי הזה אִפְשֵׁר לו, ולכל גדולי ישראל בכל מהלך הדורות, להתנהג בענווה, וזאת למרות גדלותם העצומה. הם לא הסתפקו בדרגות הגבוהות אליהן הצליחו להגיע, משום שחששו שמא עדיין הן אינן מספיקות ביחס לְמַה שקיבלו מהבורא יתברך, ותמיד שאפו להוסיף בעבודת השם, ביתר שאת וביתר עֹז. 

זכורני שכשהתפללתי ביום הכיפורים יחד עם מורנו ורבנו רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, כשהיה מגיע לוידוי "ביטלנו תורתך ימים ולילות", בכיותיו ודמעותיו היו רבות מאוד. שאלוהו מדוע הוא בוכה כל כך על ביטול תורה, הרי מי כמוהו משתדל לנצל כל שבריר של שניה ללימוד התורה הקדושה, והשיב שאדם שיש בו את הכוחות נידון גם על הכלל, כמה יכול היה להגדיל ולהגביר את לימוד התורה וקיום המצוות בכלל ישראל, ואם לא עשה מספיק נתפס בעוונם, ולכן הוא עומד ומתוודה שמא לא פעל מספיק עבור כלל ישראל.

שנינו במשנה באבות (ד', ד'): "מאד מאד הוי שפל רוח". לא די ב"מאד" אחד, יש צורך ב"מאד מאד"! הווי אומר, שאף פעם בן אדם לא יכול להסתפק במה שעשה כדי להתרחק מן הגאווה, אלא תמיד מוטלת עליו עדיין החובה להתרחק עוד!