מיומנה של כלה: "להקים בית יהודי זו חתיכת אחריות. אולי זו הסיבה שהתעכבתי בשידוכים"

מכירים את הרווקות האלה שמבט אחד בהן גורם לכם להרגיש: 'היא בחיים לא תתחתן?'. המשפט הנוראי הזה יושב לנו על דעות קדומות רבות, שבבסיסן הצורך הנפשי הזה לדעת הכל, או לכל הפחות להראות שאנחנו יודעים. 

במשך שנים הייתי במקום הזה. 

עשרות בנות רווקות (חברות שלי וגם כאלה שלא) שנכנסו לי לשדה הראייה, 'זכו' מיד להיות מקוטלגות אל תוך תבנית המחשבה הזו. "היא בחיים לא תתחתן, היא יותר מדי בררנית", "היא בחיים לא תתחתן, מי ירצה אישה שמנה", "היא בחיים לא תתחתן - תראו איפה הראש שלה מונח. היא בכלל לא בנויה ומוכנה להקים בית".

וכך גם אני 'זכיתי' להיות מקוטלגת אצל כל מיני אנשים, שכבר לא האמינו שהישועה שלי קיימת, שיש סיכוי שאזכה למצוא מחט בערימת שחת. 

אך בראש ובראשונה, מי שקטלג אותי זו אני. לא האמנתי שאמצא בדיוק מה שאני רוצה, מה שחסר לי. 

בדיוק כמו שלא האמנתי שפלונית תתחתן, מכל מיני סיבות שעברו לי בראש והייתי מוכנה 'לחתום' שהן צודקות ומוצדקות. 

מה שלמדתי מאז בעיקר זה לדעת (גם להאמין אבל יותר לדעת בידיעה ברורה ששום דבר לא יכול לחלוק עליה) שאם אני זכיתי - כל אחת באמת יכולה. 

המפתחות של הישועה נמצאות אך ורק אצל הקב"ה, והוא - באמת שלא שוכח אף אחד ואף אחת. לכל אחת יש את הזמן המדויק שלה, את הדרך ואת התהליך שהיא צריכה לעבור כדי שהישועה תימזג אל הכלי שלה, בצורה נעימה ונכונה. 

תתעקשו על הדבק כי דבק זה חיבור, וחיבור זה הכל

התפקיד שלנו בכל זמן ההמתנה - זה לחפש את הטוב, ולהדביק אותו לבשר שלנו בדבק שלוש שניות. שלרגע לא ניפול למחשבות לא טובות על עצמנו ועל אחרים. שהאמונה והשמחה בתוך ההמתנה יידבקו לנו לנשמה כמו הדבק הזה, ושלא משנה איזה סקוץ' של ניסיונות ישתפשף לנו בבשר ויכאיב לנו - אנחנו נתעקש על הדבק. 

כי דבק זה חיבור, וחיבור זה הכל. 

חיבור זה לדעת שמה שעובר עלייך ברווקות, עובר גם על אחרים, ולכן - אין לך פריווילגיה לדון אף אחת/ד לכף חובה. 

חיבור זה לשמוח שהמפתח של הישועה שלך נמצא בידיו של מי שאוהב אותך הכי בעולם - הקב"ה, ישתבח ויתעלה שמו. הוא היה, הווה ויהיה - ואין עוד מלבדו. רק הוא זוכר את מה שהבטיח לנשמה שלך כשירדה לעולם, ורק הוא עומד במילה שלו ותופר לך את הישועה, חוטים חוטים, רגעים רגעים של אהבה ושמחה ושלום ורעות עם החתן שלך. 

אם לכל אחת יש ישועה והקב"ה לא מפסיק לתפור אותה בכל רגע ורגע, איך זה שעדיין יש כל כך הרבה רווקים ורווקות? אז דבר נוסף שאני לומדת בתוך התקופה הזו של ההכנה לחתונה הוא שלמרות שאמרו לי את זה כל הזמן ברווקות, לא ידעתי כמה אחריות יש בלהקים בית יהודי עם יסודות טובים באמת. 

להקים בית יהודי, אינו דומה בשום דבר להקמת בית רגיל. אפילו השמחה היא לא אותה שמחה. שמחה של הקמת בית יהודי היא שמחה שמהולה בהרבה מאוד יראה ופחד, לצד תפילות שהכל יתקתק כשורה. 

אני פתאום קולטת איזו חתיכת אחריות זו להקים בית  

להקים בית יהודי זה להתנהל נכון מהדקה הראשונה שאתם ביחד, תחת קורת גג אחת. 

להקים בית יהודי זה פחות אורות, רעמים וברקים 'וזרימה ספונטנית', ויותר יישוב הדעת, שכל, רציונליות ותכנון - שבעזרתם את בונה 'תוכנית עבודה' לחיים המשותפים שלכם ביחד. 

ברור שיש שמחה, אבל היום אני גם מבינה למה חיכיתי כל כך הרבה זמן בשידוכים (17 שנה, אם להיות מדויקת): השמחה חייבת להימזג לכלים נכונים של עשייה, וההתלהבות חייבת להיות מהדברים הנכונים. כן, מותר לך להתלהב מהשמלה או מהאוכל באולם, מותר לך להשקיע קצת יותר מחשבה באיך ייראה היום המרגש בחייך כשזה מגיע לעיצוב השולחנות וכיסא הכלה - אבל זה לא העיקר!!! 

כי אחרי היום המרגש הזה, יהיו ימים הרבה שאינם מרגשים. ימים הרבה שמצטרפים לעיסה מונטונית ודביקה של שגרה. ואז מה??? מה ירגש אותך אז?

כדי שיהיה קל יותר - תתחילי מעכשיו להתרגש מהדברים הנכונים: התורה הקדושה, לימודי התורה הקבועים של בעלך, העובדה שיש לכם רב (חובל) שמפקח את הספינה שלכם גם בסערות הכי גדולות, הנחת שאת יכולה לעשות לבורא בעזרת פעולות 'קטנות' כמו קיפול כביסה, בישול וניקיון - כדי שבבית שלך תוכל לדור השכינה, ולהשכין שלום בינך לבין בעלך. 

היום, כשאני כבר בתוך הישועה שלי, אני פתאום קולטת איזו חתיכת אחריות זו להקים בית, ואולי לכן התעכבתי בשידוכים - כי מישהו הלא היה צריך לעזור לי לבנות יסודות אמיתיים ונכונים בתוכי, כאלה שיהיו מסוגלים ביום מן הימים לא לברוח מאחריות כפי שנהגתי פעמים רבות ברווקותי, אלא להישאר ולהתמודד. 

להישאר ולהבין שהאחריות הזו היא הדרך שלנו להקים משהו טוב באמת, כזה שיעמוד בלחצי הזמן והקשיים, כזה שלא 'יישבר' תחת כל מילה או מעשה פוגע שעשה הצד השני.