איה קרמרמן מאושרת שהגיע החופש, ומודה למורים

שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. שנת הלימודים נגמרה, וסוף סוף הגיע החופש הגדול.

לא, אני לא מדברת על שמחת הילדים הברורה מאליה, אלא עלי. אני מוצפת בתחושת אושר כאילו אני זו שיוצאת לחופש מבית הספר. אני שמה בצד את הצורך שהילדים יהיו במסגרות כדי שאנחנו נוכל לעבוד בלי למשכן כליה לטובת מימון הקייטנות. אני פשוט מאושרת שבחודשים הקרובים יורד לי מהראש לחץ הלימודים של הילדים, שאני שותפה מלאה ופעילה בו, סביר להניח ששותפה פעילה מדי. שנת הלימודים התישה אותי. היו רגעים שממש הרגשתי שאני צריכה יחידת חילוץ אווירית שתשלוף אותי מבירא עמיקתא. אם לא קבוצת (תמיכת) האימהות בווטסאפ הכיתתי, ספק אם הייתי מחזיקה ראש בין כל הדרישות, המבחנים ושיעורי הבית של כולם. הכי אני משוגעת על זן המורות חובבות החתימות - על כל תרגיל, עמוד קריאה או דף ביומן. מזמן לא הרגשתי כזאת סלב. חתימות. חתימות. חתימות. בסיוטים שלי אני מתעוררת אחוזת בהלה כשמורה עומדת מעלי עם שכפול נטול חתימה.

מורה משנה חיים

לפני כמה שנים צלצלה אלי חברה. שני הבנים שלה בגרו, וכשהיא הרימה את העיניים משנים של הנקות וחיתולים היא הבינה שהזמן חוזר להיות שלה, לפחות בחלקו. "את לא מאמינה, אבל החלטתי לחזור ללימודים", בישרה. "מהמם", אמרתי בהתלהבות שיא, אפילו שאין לי מושג על מה אנחנו מדברות. "מה את הולכת ללמוד?", התעניינתי. "הוראה". "מה? השתגעת? טוב. זה לא גרוע כמו להיות רופאה, אבל חוץ מחודשיים חופש, מה טוב במקצוע הזה?". "די, תפסיקי. תני פרגון על האידיאל. זו שליחות". "אני יודעת שזו שליחות, בעיקר כי תשלחי את הילדים שמפריעים לחדר המנהל. אבל ברצינות, את מבינה כמה קשה להיות מורה? לעמוד מול כיתה שלמה של יותר מדי ילדים צפופים, עם או בלי טלפונים מוחבאים מתחת לרגל? לנסות להעביר להם חומר לימודי שהם יכולים למצוא בדקת שיטוט בגוגל?". "כן, אני יודעת. אבל את יודעת מה? אני רוצה להיות מורה. השנה הייתה לבן שלי מורה ששינתה הכול. היא שינתה לו את כל מה שהוא חשב על לימודים ועל היכולת שלו ללמוד. הוא ילד אחר. חדש. מחודש. זה לקח זמן, אבל ראיתי איך היא מרוממת אותו עם הסבלנות שלה. צעד אחרי צעד. הבנתי שאני רוצה להיות המורה הזאת, שמשנה חיים, לילד של מישהו אחר". טוב, זה מקסים. שתקתי.

לפני כמה שבועות דיברנו. "נו? איך זה להיות מורה? זה מה שחלמת?", שאלתי. "זמן של מבחנים זה לא זמן הוגן לשאול", השיבה, "אבל באופן כללי, זה מתיש. אני יודעת שאחזתי באידיאל. הייתי חדורת מוטיבציה ושליחות, זוכרת? אבל לא ציפיתי שהיומיום, הפרקטיקה, תהיה כל כך קשה. מילא הילדים. אותם לקחתי בחשבון. גם כשלא שיערתי בנפשי איזו עבודת מידות זו להיות מורה. אין לתאר איך ילד אחד יכול להוציא כיתה שלמה מריכוז ואותי מהדעת. ואת יודעת מה? גם את הבאסה לפתוח את תלוש המשכורת לקחתי בחשבון. בחיי, זה אחד מהרגעים העולבים. זה כאילו מישהו מסתלבט עלי פעם בחודש. מזל שלא הגעתי לזה כדי להתפרנס, כי אני לא יודעת איך המורים מתפרנסים מזה. אבל הכי גרוע זה ההורים. כמה תלונות יש להם. הם חושבים שאני מגיעה הביתה באחת, יושבת ומנשנשת מול הטלוויזיה עד הערב. הם לא מבינים שאני יושבת על כל מבחן ומתכוננת לכל שיעור. מלאי קיטורים הם באים אלי, יודעים מראש שטעיתי". שוב שתקתי.

להסתכל אל הלב

אז לקראת סוף שנת הלימודים, אני כותבת הקדשה למורות ולמורים שנתנו מדם ליבם. שהצמיחו עיניים בגב. שהשקיעו. שצלצלו לבדוק אם הכול בסדר, כי הילד קצת מפשל בזמן האחרון. שלא שכחו לכתוב פתקי נחת כשמגיע. שהעניקו לילדינו רגעי אושר:

תודה. לכל אחד מאיתנו יש מורה ששינה לו את החיים. מורה שהתחבר לפנימיות שלנו, התעלם מהפסולת והחליט להתמקד באור הפנימי ולהעצים אותו, שהסתכל עלינו בעין טובה, שגרם לנו להסתכל בראי ולראות מישהו ראוי. תודה שהייתם אתם המורה הזה לילדים שלנו.

תודה שאתם מנסים לתת דוגמה טובה, להיות להם למנהיגים. בדרך ארץ, בסבלנות, בסובלנות, בעבודת המידות, בעין טובה. זו עבודת קודש מהחשובות ביותר. כי יום יום אתם עומדים מול הילדים שלנו. העקביות שלכם בחיי ילדינו בעלת השפעה יותר מכל ביקור חד פעמי אצל רופא, שמאבחן במפגש אחד.

תודה שבניתם עוד קומה בערך העצמי של הילדים שלנו. שלא נתתם להם ליפול. כשראיתם אותם מחליקים לבור, מיד עצרתם כדי לחלץ אותם, בידיעה שהם עדיין לא מסוגלים לחלץ את עצמם. תודה שאתם מבינים שמעל הכול צריך לשמש דוגמה, כי להעביר חומר בעולמו של פרופסור גוגל זה לא מספיק. תודה שאתם הדמות הזאת, המוערכת, המוערצת, שראוי ללכת בעקבותיה. תודה שאתם בוחרים להיות המישהו הזה שמראה לילדים שלנו מהו טוב, ולמה צריך לבחור בו בכל פעם מחדש.

תודה שהסתכלתם בלב של הילדים שלנו וראיתם כמה רוך יש בו. תודה שחייכתם ברגע הנכון ואמרתם מילה שהרימה עיניים מושפלות של ילד נבוך. תודה שהימין שלכם הייתה חזקה מהשמאל. תודה שתיקנתם ברכו‎‏ת ולא נתתם לטעות רגעית להפוך לנצחית. תודה שהייתם מורים לחיים ולא מורים שעושים את המוות.

שתהיה לכולכם חופשה טובה, מורים לחיים. אמן שתחזרו בשנת הלימודים הבאה עם אותה שמחת לב ואותה אמביציה ותחושת שליחות להיות המורה המיתולוגי. הילדים שלנו ואנחנו זקוקים לזה.

עוגת שזיפים נפלאה

המצרכים הדרושים:

2 ביצים / ¾ כוס סוכר / ¾ כוס שמן / ½ כוס יוגורט עיזים סמיך (זה שמגיע בדלי או בגביע, לא בבקבוק) / ½1 כוסות קמח (אני משתמשת בכוסמין לבן) / 1 שקית אבקת אפייה / 3 שזיפים חתוכים לשמיניות

אופן ההכנה:

מקציפים בקערה את הביצים עם הסוכר, ומוסיפים באיטיות את השמן עד לקבלת בלילה מוקצפת / מוסיפים את היוגורט, הקמח ואבקת האפייה, מנמיכים את מהירות ההקצפה ומערבבים הכול עד לקבלת בצק אחיד / יוצקים את הבלילה לתבנית משומנת או עם נייר אפייה, ומניחים על הבצק את שמיניות השזיפים מסודרות יפה. אין צורך לנעוץ אותן עמוק, הבצק יתפח מעליהן ויעשה את העבודה / אופים בתוכנית טורבו בחום של 180 מעלות עד שקיסם שננעץ במרכז העוגה יוצא יבש / אופציה: לפני האפייה מפזרים על השזיפים כחצי כוס שקדים פרוסים. מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי אם כל המוסיף גורע.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".