"אין מקום לשתיים", פרק י"א: תפאורה

"אני חושבת שלא נשאר לי מקום טוב", אמרה דבורי בדאגה לגיטי. גיטי, שהייתה סמוקה ונרגשת בהגיע יומה הגדול, התבוננה בחברתה באכזבה, "באמת? למה?"

"קודם כל דאגתי לאמא שלך ולאמא שלי", אמרה דבורי בתוכחה, "כמה מקומות כבר יכולתי לתפוס? זה המרב שביכולתי".

"אז לא תראי אותי?"

"אני אסתדר, אל תדאגי".

"אני דווקא כן דואגת".

"יהיה בסדר".

המאמנת הבחינה בשתיים המדברות ביניהן, וניגשה אל גיטי, "איפה את? כבר מאוחר! צריך להתחיל להתארגן!" ואל דבורי פנתה בחיוך, "השגת מקום טוב?"

"איזה מקום טוב?! אין לי שום מקום בכלל!" דבורי קיוותה שהמאמנת תנסה להזיז משהו בעבורה, אבל המאמנת לא חשבה על כך. היא זרזה את החברות להיפרד, ומיהרה אל מאחורי הקלעים.

"אז מה יהיה?" גיטי דאגה.

"אל תדאגי, אני אדאג לעצמי, יהיה בסדר".

"השאלה איך יהיה בסדר".

"את עוד תראי", אמרה דבורי בחיוך שובב. היא הייתה מסוג הנערות שנהגו להסתדר בכל מצב, ידעה גיטי. היא עצמה הייתה מקטרת ומתלוננת, והולכת לשבת בסוף האולם, אבל לא דבורי. היא כבר תסתדר, אפשר לסמוך עליה.

גיטי נפרדה מדבורי בהתרגשות גואה, ודבורי הבטיחה לה למצוא לעצמה מקום טוב.

"אבל טוב!" הזהירה אותה גיטי, "התאמצת כל כך בחזרות... מגיע לך מקום טוב!"

"יהיה בסדר", הדפה אותה דבורי בעדינות, "הרבה הצלחה, גיטי!"

גיטי הנרגשת נעלמה מאחורי הקלעים, מקווה שאמה תגיע בזמן, שדבורי תמצא מקום טוב, וחושבת על כל שאר הדאגות הקטנות, שמונעות ממנה את המחשבה על הדאגה הגדולה: צורת המשחק שלה. איך תתקבל על ידי הקהל. איך תתבצע ההצגה. מה יגידו הצופים.

המסך עלה. עיגול האור התמקד בגיטי כשפסעה מתונות אל מרכז הבמה, ועיניה, שאמורות היו להיות ממוקדות, עדיין התרוצצו סביב, מחפשות את דבורי.

מהר מאוד היא קלטה אותה. למרגלות הבמה, במקום בלתי לגאלי לחלוטין, השתופפה חברתה הטובה והביטה בה בגאוות ידידוֹת. חום שפע מצמד העיניים החומות, וגיטי התענגה על חיבת הידידוּת גם בהיותה במרכז הבמה. גיטי עוד הספיקה לקוות ששום מורה לא תתפוס את דבורי ביושבה במקום הזה, חיפשה את עיני אמה בקהל הגדול ולא מצאה, ואחר כך התנתקה כליל מדמותה-שלה, ועברה לדמותה של קלרה, הנערה האמריקנית הצעירה שהגיעה לישראל.

עיניה של דבורי תמיד היו נעוצות בה, ועתה יותר מתמיד. חיוכה על שפתיה, עיניה בורקות, שפתיה מדובבות יחד עם חברתה, והיא שם. בשבילה. היא הרי הכירה את תפקידה של גיטי בעל פה, ויכולה הייתה לעלות על הבמה ולדקלם עמה את המילים.

גיטי התרכזה בתפקידה. אוה, עד כמה התרכזה... את השורות הללו היא זוכרת על פה, ואולי לעולם תזכור, "אין מי שיצליח להציג בהצגה הזאת לעולם. אם במה היא, תפנה עצמה לשחקנים חדשים"...

המשפט הזה, שנשמע בקולה-היא למשך שניות ארוכות, והדהד באמצעות מערכת ההגברה, ילווה את גיטי משך שנים: "אין מי שיצליח להציג בהצגה הזאת לעולם... אם במה היא, תפנה עצמה לשחקנים חדשים... אין מי שיצליח להציג בהצגה הזאת לעולם... אין מי שיצליח להציג... אין מי שיצליח... אין מי... "

ואז אירע הדבר.

הארמון, שבנוי היה מעץ דק וצבוע, החל להתמוטט. בתחילה לא קלטה אף אחת מה קורה, נדמה היה לצופות, שזהו חלק מפעלולי המסך. השחקניות, אלו שיכולות היו לאותת על הסכנה, היו על הבמה ולא שמו לב.

המאמנת. היא הייתה הראשונה שהבחינה במה שקורה. לאט, בקולות חריקה חרישיים שהלכו והתגברו, קרס הארמון לתוך הבמה. המאמנת קראה: "הארמון קורס!"

הצופות טרם קלטו במה מדובר. הן עדיין חשבו שזהו חלק מהטקסט. השחקניות חדלו מלדבר, ונעצו מבטים מבולבלים בקהל ובמאמנת. היא הרימה את קולה, "רדנה מן הבמה! מהר! עזובנה את המקום! התפאורה קורסת!!!"

כמה רגעי בלבול ומבוכה, ואחר כך השתררה אנדרלמוסיה. ארמון העץ צנח, התמוטט אל תוך הבמה, סוחף אתו את התפאורה כולה. רעש מחליא נשמע, של עץ מתבקע ונשבר, של בדים נקרעים, של זכוכיות מתנפצות, של נערות זועקות שנלכדו בתוך הבמה המתמוטטת.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

המאמנת גילתה יוזמה, והחלה בפעולות חילוץ. המורה כץ, האחראית על הפעילויות החברתית, התעשתה במהירות והזמינה מכבי אש ואמבולנס, הסבירה בבהילות את המקרה המסובך, ויצאה אל השביל החיצוני לקבל את פניהם של כוחות ההצלה. יתר המורות קראו קריאות נואשות לקהל התלמידות והאימהות לצאת מן האולם הגדול. רובן הגדול אכן עזב את השטח והמתין בחוץ, אבל אימהות לבנות שנלכדו בהריסות התפאורה, וידידות קרובות של הבנות הלכודות, נותרו בתוך האולם וקראו קריאות בהלה שלא תרמו דבר.

גיטי נחלצה בכוחות עצמה. דרך החלון של הארמון, שהיה ריבוע מנוסר בעץ, הצליחה לחלץ את עצמה, נשרטת בפניה ובידיה אבל בריאה ושלמה. מן החור שיצאה, שלחה יד וסייעה לבנות נוספות להיחלץ. מהומה גדולה התחוללה, קולות זעקה ושבר, ורעם מחריש אוזניים כשהארמון סיים את קריסתו בהתמוטטות על הרצפה שמתחת לבמה.

ניידת מכבי האש הגיעה למקום, והכבאים החלו בניסור התפאורה במהירות יעילה. החובשים קִבְּעוּ שתי בנות שנראו פגועות, והורו ליתר לעזוב את השטח. ההוראה הייתה נחרצת ופסקנית, אבל עד שהתבצעה במלואה חלפו רגעים יקרים. הבנות, בין מבהלה ובין מסקרנות, התקשו לעזוב את השטח במהירות הנחוצה.

"יש עוד בנות בין ההריסות?" שאל הפרמדיק את המאמנת. הכבאי שעסק בפינוי ההריסות הרים את ראשו והמתין לתשובה לשאלה הבוערת.

"לא", היא ענתה, "ספרתי את השחקניות שנכחו על הבמה, נראה שכולן יצאו".

גיטי, שישבה על גרם המדרגות ואחות מדדה את לחץ דמה, הייתה מבולבלת ומבוהלת. היא הייתה היחידה שידעה על נוכחותה של נערה נוספת על הבמה.