קורע לב: "כל כך רציתי את הילדה הזו, איך ויתרתי עליה?"

"איך? איך עשיתי את זה?" שואלת אותי הילה וקולה סדוק, "זו השאלה שמעסיקה אותי במשך כל ארבעת החודשים האחרונים – איך נתתי לזה לקרות? איך לא עצרתי רגע קודם?"

קשה. קשה לשוחח עם הילה. גם מבחינה טכנית, היה קשה למצוא את הרגע המתאים לשיחה, שכן הילה ביקשה לשוחח רק כשתהיה מסוגלת לספר את הסיפור במלואו. "הסיפור שלי קשה כל כך, לא קל לי להיזכר בכל הפרטים, לראות שוב את אותם מראות ולחזור לרגעים הכואבים", היא אומרת לי בדמעות. "אבל אני רוצה שתשמעי אותם, שתכתבי אותם במלואם, שתהיי שליחה טובה כדי למנוע מבנות אחרות במצבים דומים לעשות את המעשה הנוראי ביותר עלי אדמות. אולי גם לעזור לאנשים שנמצאים סביבן לקלוט כמה השפעה יש לדברים שלהם, עד כמה החיים והמוות נתונים בידיהם, בידיהם ממש".

ההורמונים מציפים

הכל התחיל לפני כשנה, כשהילה הייתה בת שלושים ואחת. "התחתנתי אחרי תקופה ארוכה של רווקות. לכל חברותיי היו כבר ילדים או שהיו בהיריון, והרגשתי 'דרייב' חזק להפוך גם כן לאמא. האמת היא שחששתי שלא אזכה לכך בקלות, כי ארבע שנים לפני כן עברתי ניתוח מורכב שבעקבותיו הודיעו לי הרופאים שיהיה לי קשה מאוד להיכנס להיריון. אז ידעתי שאני רוצה, אבל בסתר ליבי הייתי בטוחה שיעבור זמן רב עד שאהפוך לאמא. למרבה ההפתעה זה הגיע מהר מאוד, וכמובן שבעלי ואני היינו מאושרים וסיפרנו על כך לכל העולם".

הילה מציינת שהתקופה הראשונה עברה עליהם מתוך שמחה והתרגשות. "הלכנו לכל הבדיקות, ספרנו את הימים, כל כך רצינו את ההיריון הזה. אחרי שהבנו שיש לנו תינוקת, ההתרגשות גאתה עוד יותר, וכבר התחלנו לחשוב על שמות, בגדים וסרטים לשיער".

אלא שאז, לפתע, בלי שום הודעה מוקדמת, התחילה הילה להרגיש את החרדות שתוקפים אותה. "היום אני יודעת שאלו היו ההורמונים שגרמו לי לדיכאון, אבל אז לא הבנתי את זה, הייתי בטוחה שבאמת יש לי סיבה טובה לפחד ולחשוש. פתאום התחלתי לחשוב שאולי לא טוב שהתחתנתי עם בעלי ושאולי חמותי לא תעזור לי אחרי הלידה. הייתי מוטרדת גם מהנושא הכלכלי ומהמינוס בבנק. בכלל, הציפו אותי המון מחשבות מפחידות שהובילו כולן למסקנה אחת – ההיריון הזה לא טוב עבורי והוא משבש לי את החיים. אני זוכרת שיום אחד התעוררתי בבוקר, כולי מבועתת מהמחשבה שייתכן שהתינוקת תילקח ממני ברגע שתצא לאוויר העולם. לא יודעת מאיפה לקחתי את השטות הזו, אבל אני מכורה לפייסבוק, וקראתי שם סיפורי זוועה על הורים שהילדים נלקחו מהם. פתאום הייתי בטוחה שזה מה שהולך לקרות גם לי. לא הייתי מסוגלת לאכול או לשתות, הסתובבתי כמו צל, ואז צץ לראשונה במוחי הרעיון - לעבור הפלה יזומה".

(צילום: shutterstock)

קולה של הילה נשבר כשהיא מציינת: "כל כך כואב לי כשאני נזכרת באותה תקופה, כי אני לא אדם שחי בבדידות, להיפך, יש לי המון חברות ואני טיפוס דברן שלא שומר סוד לרגע. שיתפתי במחשבות שלי כל כך הרבה אנשים שהיו מסביבי, דיברתי על כך עם סבתא שלי, עם חברות ועם קרובי משפחה. סיפרתי לכולם שאני רוצה להפסיק את ההיריון, זה לא שעשיתי כאן פעולה בלי שאף אחד ידע. הדבר המזעזע כאן הוא שאף אחד לרגע לא אמר לי: 'תעצרי גברת, את פשוט בדיכאון, וזו לא סיבה לוותר על התינוקת'. אף אחד לא הסביר לי שאלו תחושות הגיוניות שכל אישה עוברת ברמה כזו או אחרת לפני הלידה, ויש להן טיפול. להיפך, כולם נתנו לי יד ועודדו אותי להפסיק את ההיריון, וזהו. הייתה לי שכנה שאפילו הגישה לי רשימת המלצות לגבי מה שאני אמורה לומר בוועדה כדי שיאפשרו לי לעבור את ההפלה והנחתה אותי שאם גם זה לא עוזר, אז יש מקום בחו"ל שעוסק בכך באופן פרטי.

"כשאני מסתכלת על כך היום אני מבינה כמה זה נורא, ממש להיות שותפים לרצח. נכון שבסופו של דבר האשמה העיקרית זו אני, ואני אתן על כך את הדין בבוא היום, אבל אי אפשר להתעלם מהסביבה. זה נראה לך הגיוני שאף אחד לא קולט שיש כאן אישה שזקוקה לתמיכה ולהבנה?"

"איך לא היה מי שיזעזע אותי?"

ועדיין, לאורך כל הדרך, חשה הילה בהתלבטות ולא הייתה שלמה עם החלטתה. "היו כמה פעמים שנסעתי לבית החולים, וברגע האחרון חזרתי הביתה, משהו בלב לא איפשר לי לעשות את זה. הרגשתי את התינוקת חיה ובועטת, לא הייתי מסוגלת להפסיק את מנגינת החיים הזו".

ואז, באחד הימים, קישרה אותה אחת מחברותיה למורה תל אביבית ש"קוראת עתידות" בקלפים. "המורה הזו", נזכרת הילה, "אמרה לי שהיא רואה לפי צירופי הקלפים והמספרים שאני חיה עם איש נוראי שיהיה לי רע מאוד אתו ואני עומדת להתגרש ממנו. היא הוסיפה שהוא אדם נוכל ושאם אביא ילדה לעולם, היא תסבול כל חייה. שמעתי את הדברים והרגשתי איך שהאדמה רועדת לי תחת הרגליים. לא הייתי  מסוגלת להמשיך לשאת את ההיריון הזה, "ואת יודעת מה הכי כואב לי?" היא מוסיפה בדמעות, "שדווקא, אחרי שהכל הפסיק, היחיד שתמך בי ושהבין אותי הוא בעלי. באותו זמן של משבר גיליתי עד כמה שיש לו מידות טובות, והוא מיוחד במינו. לא ברור לי איך בכלל יכולתי לחשוב עליו דברים כל כך נוראיים".

בעלך היה בין אלו שעודדו אותך לעבור את ההפלה?

"לא, הוא לגמרי לא עודד, הוא דווקא מאוד רצה את התינוקת. אבל כשבאתי אליו באותו בוקר ואמרתי לו 'אני יוצאת לבית החולים לעבור הפלה', הוא אמר לי: 'סעי'. אחר כך הוא הסביר לי שהיה בטוח שכמו בפעמים הקודמות, גם הפעם לא יהיה לי אומץ לעשות את זה".

אבל הפעם היה אחרת. באותו יום הגיעה הילה לשלב המאוחר ביותר בו מתאפשר לעבור הפלה (ערב שבוע 24), ונאמר לה שאם היום היא לא עושה את זה, לא תהיה לה אפשרות נוספת בהמשך. "מכיוון שעדיין לא העזתי לעשות את הצעד הזה, החלטתי לצרף אליי חברה וביקשתי ממנה בזו הלשון: 'עד שאני לא עוברת את התהליך, את לא נותנת לי לצאת'. וכך היה. היא באמת לא נתנה לי לצאת. אני זוכרת שנכנסתי לחדר והיה שם צוות של רופאים. הרופאה הבכירה אמרה לי: 'אני רק רוצה להגיד לך שזה לא מוסרי, ואנו עושים זאת רק כי אנחנו מחויבים'. "המילים שלה", מתייפחת הילה, "הן עדיין בתוך הראש שלי. אני לא מבינה – איך לא התעוררתי? איך הרופאים לא נתנו לי סטירה יותר חזקה מאשר להגיד 'זה לא מוסרי'? איך לא היה מי שיזעזע אותי ושיעצור אותי בכל מחיר?"

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

בשלב זה עברה הילה את החלק הראשון של תהליך הפסקת ההיריון, בו גורמים למותו של התינוק. "הלידה האמתית התרחשה רק שלושה ימים לאחר מכן, כשהגעתי שוב לבית החולים, ואז ילדתי את התינוקת, זו הייתה לידה קשה ומתישה, אפילו לא הספקתי לקבל אפידורל".

רק ברגעי הלידה התחילה הילה פתאום לקלוט את גודל האבסורד. "אני חווה את כל הצירים והכאב, ובסוף, במקום להישאר עם תינוקת בידיים, אני רואה איך שמכניסים את התינוקת המתה לתוך דלי לבן עם נוזלים לשימור, ואחרי שעה באים לשאול אותי איך אני רוצה את הקבורה ואיזה שם אני רוצה לתת לה. בשלב זה בעלי ביקש להיפרד מהתינוקת ולראות אותה. הוא ירד לאגף שאליו לקחו אותה, הסתכל עליה, חיבק ונישק אותה. הוא חזר אליי לאחר מכן ואמר לי: 'היא הייתה יפהפייה, מושלמת, אפילו עם פלומת שיער על הראש וריסים. היא הייתה תינוקת שלמה לגמרי ובריאה'".

בטח היה לך קשה לשמוע את זה...

"לא, באותם רגעים הייתי עדיין בהדחקה חמורה, אז עדיין לא הרגשתי את מלוא הקושי. אחרי ששוחררתי מבית החולים היינו במשך שבוע אצל ההורים ולאחר מכן חזרנו הביתה. בעלי יצא מידי יום לעבודה ואני נשארתי בבית, עם כל המחשבות וההאשמות. פתאום קלטתי שאני זו שהבאתי למותה של התינוקת שלי, במו ידיי. באשמתי היא אף פעם לא תוכל לקרוא לי 'אמא'. לא הצלחתי בשום אופן להבין מה עבר עליי. הרי הרצון החזק ביותר שפיעם בי אי פעם הוא שתהיה לי ילדה, אז מאיפה זה הגיע לי?"

ככל שחלפו הימים, נעלמו להם ההורמונים, ופתאום נשארה בהילה ההכרה הברורה – רק רוח שטות הובילה לצעד חסר ההיגיון הזה. "פתאום, בבוקר אחד, הבנתי מה עשיתי, נשכבתי על הרצפה ולא היה לי כוח אפילו להזיז את הצוואר. בכיתי כפי שלא בכיתי אף פעם. בעלי שראה אותי בכזה מצב, הבין שאני לא יכולה להישאר לבד בבית, ולכן בכל יום שהוא יצא לעבודה, הוא היה לוקח אותי להורים שלי, שישגיחו עליי. הפכתי לשבר כלי, התחלתי לקחת כדורי שינה בזה אחר זה, כדי לישון ולשכוח מהמחשבות. החורף היה כזכור גשום ביותר, וכשירדו הגשמים חשבתי על הקבר של התינוקת הזערורית, ועל מה שקורה עם הגופה שלה. האם הגשם מגיע אליה?"

לזכות לפיקדון חדש

מה השתנה במשך ארבעת החודשים שחלפו מאז?

"במשך ארבעת החודשים שחלפו מאז ההפלה, התחלתי ללכת לטיפול בו הבנתי שהייתי באמת במצב של מצוקה רגשית ונפשית, ואני לא משוגעת. היה לי מאוד חשוב לשמוע את זה, כי לפני כן הייתי בטוחה שחטפתי שגעון – ברגע אחד אני נכנסת להיריון ומאושרת עד כלות, רגע אחר כך אני הורסת לעצמי את החלום במו ידיי, וברגע הבא מתחרטת על כך. בטיפול הרגיעו אותי שאין לי פיצול אישיות, ולמדתי גם דבר נוסף וחשוב – יש נושאים שאין טעם לשתף בהם את כל העולם, וראוי יותר שהם יישארו בינך לבין בעלך. אין צורך לחפש עצות אחיתופל אצל אחרים. אבל למרות הטיפול, אני עדיין מרגישה נורא. אני קולטת שעשיתי מעשה נוראי וחוויתי את הטראומה הכי גדולה שחוויתי בחיים שלי. אני רואה כיום את התינוקת של חברתי שהייתה אתי בהיריון באותה תקופה, ונקרעת. ממש נקרעת. הנשמה שלי ריקה, החיים שלי ריקים. אני רוצה להשתקם, אבל לא מבינה איך משתקמים מכזה דבר. הרי זה כל כך לא טבעי ולא הגיוני שאדם יביא למותם של צאצאיו, עצמו ובשרו. ודווקא אני, שיש בי כל כך הרבה מקום של חמלה, נתינה ואהבה? איך עשיתי את זה? כולי כאב, חרטה ואשמה".

מה כן עוזר לך להתמודד על הקושי?

"בעלי", היא משיבה בקול רועד, "דווקא אותו אדם ש'מגדת העתידות' אמרה שיהיה רע אתו, הוא זה שתומך בי לאורך כל הדרך במסירות אין קץ. בימים הראשונים, בהם לא הייתי מסוגלת לחשוב על המחר, אפילו לא לדמיין שיהיה מחר, בעלי אמר לי שוב ושוב: 'הילה, ובחרת בחיים, תכניסי את המשפט הזה לראש שלך'. בזכותו החלטתי שאני בוחרת. בוחרת בחיים, עד הסוף".

הילה מציינת שבתקופה האחרונה היא החלה לקבל על עצמה הדלקת נרות וטהרת המשפחה - שני דברים שעליהם לא הקפידה עד היום. כמו כן, היא הקדישה יום אחד לתענית (צום), בהוראתו של רב, כדי לכפר על מה שנעשה. "קיבלתי על עצמי לנסות למנוע מנשים לעשות את טעות החיים שלהן – הפלה, להסביר, לעזור ולהירתם למשימה הזו – למנוע הפלות בעם ישראל. פשוט להציל חיים, להיות שותפה למפעל חיים, ולא ליתמות ותמותה חלילה. אני רוצה להרגיש נקייה ונכונה לחיים. כמובן שאם הייתי מבינה זאת קודם, לא הייתי מעיזה לחשוב על הפלה והפסקת חיים, ולא משנה מה הקושי והסיבה שעומדים מנגד. אני רוצה להיות זכאית לפיקדון חדש, ובעזרת ה' אני מבטיחה לשמור עליו היטב, לשמור בכל ליבי ונפשי".

שוקלת הפלה? מכיר/ה מישהי שנמצאת על פרשת דרכים?

אמא יקרה, אנחנו כאן, במחלקת אמ"א של הידברות, כדי לעזור לך. העניקי לילדך הזדמנות נוספת, אל תתני לו לסיים את חייו.

לפניות אל מחלקת אמ"א – סיוע, ייעוץ והכוונה חינם לנשים למניעת הפסקות הריון והפלה: טל' 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il