בשביל מה צריך מצווה ללא טעם?

פרשתנו, המדברת על פרה אדומה, פותחת במלים "זאת חוקת התורה". ונשאלת השאלה, מדוע נקטה התורה לשון כללית "חוקת התורה", ולא דייקה ואמרה "חוקת הפרה / הטהרה / הטומאה"?

מבאר האור החיים הקדוש שמצווה זו מלמדת על כל התורה. בל יחשוב אדם כי התורה כולה שכלית והגיונית, ורק מצווה זו הינה חוקה, אלא "זאת חוקת התורה", פרה אדומה מלמדת שכל התורה היא "חוק", ולכן המקיים מצות פרה אדומה, כאילו קיים התורה כולה.

בכוונה לא ביאר הקב"ה טעמה, כדי שתישאר לפחות מצווה אחת בבחינת "חוקה" - כדבר על-שכלי לגמרי, ותהיה לאדם דוגמא איך עליו לגשת לקיום שאר המצוות. זו אבן בוחן אם עושה את המצוות בגלל רצון ה', שאם יאמר אדם "אני עושה רק מה שאני מבין", יאמרו לו – "הנה פרה אדומה אינה מובנת, האם אתה עושה אותה?"...

ואכן, מצוות פרה אדומה היא פלאית ביותר, ונמצאת למעלה מכל שכל והגיון. יש בה סתירות פנימיות - מטהרת טמאים ומטמאת טהורים, וכל עניינה סתום וחתום. וכמו שתמה המדרש (במדבר רבה, פרשה י"ט): "העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים?! אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי-אתה רשאי לעבור על גזרתי!".

אפילו שלמה המלך, החכם מכל אדם, שהצליח להגיע להבנת כל המצוות שבתורה, אמר: "על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה - והיא רחוקה ממני" (שם). ופירש הר"ן בדרשותיו (דרוש א') שמזה שראה שלא הבין טעם פרה אדומה, הסיק שלמעשה אינו משיג עומק של אף מצווה!

מוסיף לבאר רבנו יוסף חיים זצ"ל בספרו "בן איש חי" (דרושים) שמפני זה נתן ה' לישראל מצוות פרה אדומה במרה עוד קודם שקבלו את התורה, כי רצה לבדוק תחילה אם הם מוכנים לקבל על עצמם גם מצוות שהן מעבר להשגה השכלית, וכך ניתן יהיה לדעת אם הם ראויים לקבל את כל התורה. לכן מצות פרה אדומה נקראת בלשון כללית "חוקת התורה", כי היא ניתנה לישראל כדי לבוחנם אם ראויים הם לקבל את התורה.

* * *

לפי זה, מסביר הגאון רבי יוסף דוד זצ"ל (מדייני סלוניקי ומגדולי ראשי הישיבות שבה) בספרו "צמח דוד", מדוע המתינה התורה לצוות על פרה אדומה רק כאן, בחומש במדבר, בין סיפור מאורעות ישראל במדבר, ולא בחומש ויקרא, הכולל את הקמת המשכן והקרבת הקרבנות (לאחר שהוקם המשכן באחד בניסן, בשני לו נשרפה הפרה, וכבר שם היתה אמורה להיאמר פרשת פרה ודיניה)?

אלא ביקשה התורה לסמוך פרשת פרה אדומה לפרשת קרח, כתגובה לאשר ארע בה. קרח טען כנגד משה, וכך גם פעל לשכנע את העם, שאם אין למצוות הגיון לפי הבנתו של האדם - לא הקב"ה אמרן. באה הפרשה הסמוכה - פרשת חוקת, ופותחת במצות פרה אדומה שאינה מובנת בהגיון כלל ועיקר, כדי שגם אם יש מי שטענותיו של קרח מצאו קן בלבבו, ישליך ממצווה זו על כל המצוות, שכולן נשגבו משכל האדם.

על פי זה פירש הרב דרכי שלום (הובא ב"מעיין השבוע") את המדרש (במדבר רבה י"ט, ח'): "מה ראה קרח לחלוק על משה? פרה אדומה ראה!". כיון שראה מצוה פרה אדומה שאינה מובנת בשכל, יצא לכפור בכל התורה. אולם אדרבא, מפרה אדומה היה עליו להשליך על כל המצוות כולן, וכאמור.

* * *

ישנם אנשים הנוטים לקיים מצוות בזריזות ובשמחה, דווקא כאשר ההיגיון העומד מאחוריהן מובן להם. הדבר נובע מהשקפת עולם שאינה נכונה. ההתייחסות אל התורה ומצוותיה, אסור שתהיה במושגים של שכל והגיון בלבד. יהודי צריך לזכור שמצוות התורה, במהותן השורשית, הן למעלה מכל גדרי הבנה והשגה. הן רצונו וחכמתו של הבורא, ויש בהן רובד עליון שהוא למעלה מכל תפיסה אנושית.

לא יתכן שבשר ודם, הקרוץ מחומר, יוכל להבין בשכלו המוגבל את טעמי המצוות במלואן. וכי ילד פעוט מנסה להבין את השיקולים של אביו?! כששואלים אותו למה הוא עושה מה שהוא עושה, הוא עונה "כך אבא אמר לי!". כך אנו ביחס לקב"ה, ועלינו לקיים את המצוות "בגלל שאבא אמר", ותו לא. כשיהודי מכבד את אביו ואת אמו (למשל), אין לו לכבדם בגלל שהם גידלוהו, טרחו למענו, והוא חייב בטובתם, אלא כי התורה ציוותה לכבד את ההורים. כך גם כאשר אדם גומל חסד, לא יעשה זאת רק בגלל רחמים וכיוצא בזה, אלא בעיקר בגלל שזה ציווי ה'.

אם אדם ילך רק עם הגיונו, אז כשמצווה מסוימת לא תהיה מובנת לו, הוא ימנע מלעשות אותה. למשל, אם הוריו לא התנהגו אליו יפה, או שכלל לא גידלוהו, הוא יחשוב שגם הוא אינו צריך לכבדם, והתורה הרי אינה מחלקת. וראוי לציין את דברי הנצי"ב בהעמק דבר (דברים ה', ט"ז) וז"ל: "כאשר צווך ה' אלקיך – באשר מצות כיבוד אב ואם היא מצוה שכלית, הזהיר הכתוב כאן שיעשה מצוה זו בשביל ציווי ה' כמו בכל חוקי התורה".

* * *

ישאל השואל: אם כן, מדוע הלביש הקב"ה את רצונו וחכמתו בטעמים הקרובים אל השגתנו, וכפי שראינו במשך הדורות שחכמי ישראל נתנו טעמים והסברים שונים למצוות?

ובכן, יש לזכור שטעמים אלו נועדו, כשמם, כדי להוסיף טעם, לקרב את המצוות ללבו ולשכלו של היהודי, כדי שיוכל לקיים את המצוות בטבעיות, מתוך תענוג והזדהות. אך במקורן, התורה ומצוותיה הן למעלה מההיגיון. לא על כל מצוה נכתבו טעמים, וגם במצוות שנאמרו עליהן טעמים, איננו יכולים לדעת אם אכן ציווה הקב"ה את מצוותיו דווקא בגין אותן סיבות, שכן פעמים הסיבות הן רווחים שקוצרים מקיום המצווה.

* * *

מעשה בגאון רבי יעקב אבוקארה זצ"ל (רבה של הקהילה הפורטוגזית בתונס ומח"ס "והקשורים ליעקב") שהיה מהלך בדרך. פגש בו יהודי אחד ושאלו: "רבי! כמה מצוות יש בתורה שאיני מבין טעמן. למשל, גילוח בתער, אכילת חזיר, פרה אדומה, קרבנות, שעטנז, וכדומה".

הציץ הרב בשעונו והתנצל: "חפץ הייתי להסביר לך ברצון, אלא שזמני דוחק, נחפז אני אל הרופא!".

"מה קרה, רבי?", נחרד הלה. "לא משהו מיוחד", הרגיע הרב, "בני חולה, והרבנית לקחה אותו אל הרופא. הוא רשם לו תרופות, ואני הוריתי לה לבל תתן לו אותן!".

"מדוע, רבי?", תמה האיש.

"מדוע?!" החזיר הרב, "משום שקודם כל עלי להבין כיצד הכדורים הללו משפיעים. איך זה שכדור תרופה מוריד את החום, האין זה מוזר בעיניך? ומדוע עליו ליטול מן התרופה כל שלש שעות? מדוע לא יטול כף כל שעה, ויתרפא מהר יותר?!".

צחק הלה: "וכי סבור הרב, שהרופא יוכל להסביר לרב על רגל אחת כל מה שלמד במשך שנים רבות? אם הרופא הוכיח את עצמו, יש להניח שיודע הוא מה הוא אומר וטעמו ונימוקו עמו. סבורני שעל הרב למהר – לא אל הרופא כי אם לביתו, להורות לבנו ליטול את התרופות, ויפה שעה אחת קודם!".

חייך הרב ואמר: "ידידי, ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר! רופא, שלמד באוניברסיטה כמה שנים – אתה מוכן להפקיד בידיו את חיי בנך, בלי לשאול מדוע ולמה, והקדוש ברוך הוא, שברא את העולם כולו בחכמה נפלאה, שעד היום לא השגנו אפס קצהָ, ואם יתכנסו כל מדעני תבל לא יוכלו לברוא רגל של נמלה – אתה רוצה לרדת לחקר חכמתו ודורש להבין את טעמו?!"...

"זהו שאמר הכתוב" - המשיך ר' יעקב ואמר - "'כי אני ה' רופאך' (שמות ט"ו, כ"ו). כרופא הזה, שאינך מנדנד לו למה תרופה זו ולא תרופה זו, כך עליך לשמור את חוקיו יתברך. וזה פירוש הסמיכות "ושמרת כל חוקיו... כי אני ה' רופאך".

במקום לבקש את טעם המצווה, נסמוך על הבורא שטעמיו ונימוקיו עמו. נקיים את המצווה, וניווכח שהיא מועילה, מעלה, מזככת ומקדשת את האדם!