"אמא עזבה את הקיבוץ החילוני, ובכך חרצה את גורל כל משפחתנו": אטה ליבוביץ בראיון מרתק

רקע:

אטה ליבוביץ גדלה בבני ברק, וכשבגרה, פנתה ללימודי הוראה במכללת בית וגן בירושלים. היא החלה לעבוד כמורה, אולם מאז לידת בנה הראשון, נשארה בבית, לגדל את עשרת ילדיה. בני הזוג ליבוביץ התגוררו בתחילה במבשרת, שם למד בעלה בכולל במשך 6 שנים, ובהמשך עברו לחזק את ההתיישבות במושב קשת שברמת הגולן. משם הם הגיעו לקרית ארבע, ואז קבעו את מקומם במשך 33 שנה בשכונת 'אברהם אבינו' שבחברון, הסמוכה למערת המכפלה.

בהיותה בת 42, החלה אטה בלימודי ייעוץ במכללת בית וגן, ולאחריהן עבדה כיועצת במשך כ-18 שנה בתלמוד תורה בקרית ארבע. מאוחר יותר, היא למדה תרפיה ומשחקי ילדים, ועסקה בתחום. לפני כ-16 שנים נרצח בנה החמישי, שמאי אלעזר ליבוביץ הי"ד, בהיותו בצבא, על ידי מחבל בדרום הר חברון. בשנים האחרונות החליטו בני הזוג ליבוביץ' לצאת למרחבים, ועברו לגור בגבעת "אש קודש" שבשומרון.

זיכרון ילדות:

"אני זוכרת טיולים עם אבא ואמא ברכב ה'טרנטה' של אבא, בו נסענו לכל מיני מקומות רחוקים בארץ. זוכרת איך ישנו בשקי שינה או באכסניות נוער, ואת אמא ניצולת השואה אומרת שלא נזרוק מהרכב קליפות של פירות, על אדמת ארץ ישראל האהובה. מאז ועד היום, אנחנו יוצאים עם ילדינו ונכדינו כל שנה לטיול בשטח, בכל מיני מקומות בארץ, וזהו חלק נכבד מסל חוויות החיים במשפחתנו".

אירוע משמעותי שהטביע בי חותם:

"לאחר שנות התיכון, הייתי בין אלו שסייעו בהקמת היישוב הזמני של מבוא חורון. היינו אז קבוצה צעירה ממש, ובכוחות משותפים שלנו ושל רב היישוב, הקמנו ובנינו במקום חיים של אהבת תורה, אהבת הארץ ואהבת עם ישראל. חיינו חיי קהילה, עבדנו בחקלאות ובחינוך בישובים הסמוכים, ועשינו את כל הדרוש כדי ליצור במקום חיים יציבים וקבועים. אני אישית עבדתי באותו זמן במזכירות, ואף הייתי אחראית על שדה כלניות.

"דבר נוסף שהיה משמעותי עבורי, אלו השנים בהן למדתי במכללה בירושלים, מקום בו ביססתי את יסודות האמונה שלי, מספרי הקודש היסודיים: 'מסילת ישרים', 'דרך ה' לרמח"ל', 'חובת הלבבות', 'מכתב מאליהו' ועוד. עד היום, שנים רבות אחר כך, כאשר אני זקוקה לחיזוק באיזשהו תחום שקשה לי, עולים מולי היסודות שלמדתי בספרים אלה, ואני חוזרת, פותחת אותם ולומדת מהם".

אטה ליבוביץ

הדבר שאני הכי שמחה שעשיתי בחיי:

"אני הכי שמחה על כך שילדתי עשרה ילדים והתמסרתי כל כולי לגידולם בבית. ראיתי בכך תפקיד חשוב וזכות גדולה. לפעמים יש כאלה ששואלים אותי איך גידלתי את כולם, והרי זה כל כך קשה. התשובה שלי היא שהילדים מגיעים אחד אחד, ולא כולם יחד, ובנוסף - מעולם לא ראיתי אותם כקבוצת ילדים אחת, אלא כל אחד בנפרד, וכעולם בפני עצמו. זה לא תמיד קל להכיל את המסלול השונה של כל ילד ולתת לו את מה שהוא צריך, רוצה ובזמן, אבל השתדלתי להשקיע בכך ככל האפשר. לאחר לידת הבן השמיני, הרגשתי שעליי לצאת מהבית, ואכן פניתי ללימודי ייעוץ והתחלתי לעבוד כיועצת בתלמוד תורה.

"מבחינה כלכלית, אנשים שואלים פעמים רבות איך אפשר להסתדר כך. אז אני ראיתי בחוש, איך שבתקופה בה בעלי היה בכולל, היה לנו מספיק כסף, אפילו לצדקה, ולא חסר לנו דבר. מולנו ראינו חבר שעבד במשרה בכירה, והרוויח פי כמה, אך תמיד היה עם אוברדרפט. אין לי הסבר הגיוני לכך, מלבד העובדה שבזמן שבעלי למד תורה, ה' שלח לנו שפע ברכה בפרנסה. לעומת זאת, כאשר הוא התחיל לעבוד, פתאום התחילו להתקלקל מכשירים, היינו זקוקים לטיפולי שיניים ועוד. גם אז אפשר לומר שהסתדרנו מצוין, אך השוני הזה של ההוצאות הבלתי צפויות היה בולט מאד. עד היום, כשיש פתאום איזו הוצאה גדולה לא צפויה, אנחנו בודקים את המעשרות שלנו ושואלים את עצמנו אולי לא נתנו מספיק צדקה".

תובנה משמעותית שצברתי בחיים:

"לאחר שאיבדנו את בננו שמאי אלעזר הי"ד, מה שהחזיק אותנו ונתן לנו כוח לחיות את החיים, מאז ועד היום, זו ההבנה שהאסון הזה לא קרה במקרה. לא המחבל הוא זה שהחליט לקחת את חייו ברגע זה, אלא הקב"ה. לכל אדם יש תוכנית אלוקית מדויקת, ואיתה הוא נכנס לעולם וגם יוצא ממנו. כך גם בננו הקדוש, שנרצח בערב שבת קודש, ערב יום הולדתו ה-21, לא קיפד את חייו ברצון מושחת של מחבל, אלא כך בא לעולם, בתוכנית של 21 שנה, שנקבעו לו על ידי ה'. האמונה בקב"ה, בשליטה שלו בעולם עד הפרט האחרון, והאמונה בטוב האלוקי, הן אלו שחיזקו אותנו, ועזרו לנו לא להפוך לממורמרים וחסרי חיים. ההיפך הוא הנכון, אנחנו תמיד משתדלים לראות את הטוב האלוקי שה' משפיע עלינו ולהודות עליו, ויש לנו חיים שמחים וטובים".

"גם כשהתגוררנו בחברון, היו לנו תקופות קשות. לפני 16 שנה, למשל, הייתה תקופה בה ירו עלינו לתוך הבתים משכונת אבו-סנינה הסמוכה, ומשום כך היה עלינו לשים בחלונות שקי חול. היו גם מקרים בהם הערבים זרקו אבנים על ההסעות של הילדים, עד שפעם אחת הילדים נשכבו על רצפת האוטובוס וצעקו 'שמע ישראל'. אני זוכרת אירוע נוסף בו דקרו יהודי בשוק ליד ביתנו, ולא הרבה אחר כך הלכתי שם עם הילדים, כדי לטעת בליבם את התחושה שאנחנו בוטחים בה' ולא מפחדים. דווקא בתקופות כאלה, ומול הפיגועים הקשים האחרים שחווינו בחברון, התחזקנו באמונה עוד יותר, והרגשנו שהכל הוא מאת ה'. היה חשוב לנו לגור במקום בו התחילה ההיסטוריה של עם ישראל, מתוך קשר עמוק לקברי האבות, ומתוך הבנה שאם נוותר עליהם, בסוף יוותרו גם על תל אביב. אנחנו השתתפנו בשמירה על הקו הראשון, כדי שכל מי שגר עמוק יותר בארץ, יוכל לחיות בשלום, והתמודדות הזו העלתה אותנו מדרגה, מעל החיים הרגילים".

אדם שהותיר בי רושם עז:

"אבא שלי, שהיה אדם בעל אמונה תמימה בה', ותמיד הרגיש שלא חסר לו דבר בעולם, שכן הקב"ה נותן לו הכל. הוא היה קבלן בניין, ועבד בבנייה בעיקר בשולי העיר. באותה תקופה בבני ברק היו באזורים אלה בתי יתומים של ילדים מהשואה, ועוד אנשים מסכנים. אבי היה הולך ברחוב, אומר בביישנות שלום לכל אדם, מוציא מכיסו כסף בלי חשבון, ונותן לילדים היתומים כדי שיוכלו לקנות ממתקים לעצמם. כמו כן, הוא הביא הביתה הרבה ממסכני החיים, תמך בהם וסייע להם, ותוך כדי כך הטמיע בנו את היסודות האלה, שקיימים עד היום. אני רואה זאת גם בילדים שלי, שהם אנשי חסד, תורמים רבות לקהילה בה הם חיים, ופותחים את ליבם בלי חשבון, באמונה שה' ישלח את מה שצריך. התחושה שלי היא, שאת כל זאת ירשנו מאבי ז"ל".

"בהקשר זה חשוב לי להזכיר גם את אמי, שעל אף היותה ניצולת שואה, דאגה שזיכרונות המלחמה לא יפגעו בילדות המאושרת שלנו. היא הייתה אישה אופטימית, חזקה, עם הרבה כוחות, ותמיד רצתה רק לעשות עוד ועוד בשביל המשפחה והסביבה שלה. לאחר שחוותה את נוראות אושוויץ, נשארה אמי בגיל 17 רק עם אחותה, הקטנה ממנה בשנה. בסיום המלחמה, נסעו שתיהן לביתן בצ'כיה, ושם פגשו אח נוסף, שהחליט להגר לארצות הברית. אמי, לעומתו, הייתה מוכנה לנסוע רק לארץ ישראל, ולאחר טלטלות רבות, בלב שותת דם, הן אכן הגיעו לארץ. כאן, פגשו אמי ואחותה שני בני דודים שלהן, שהיו חברים בקיבוץ השומר הצעיר. אחד מהם עלה ארצה כדי ללמוד תורה בירושלים, אבל הרעב הגדול שהיה שם הכריע אותו, והוא עבר. בני הדודים הציעו להן לבוא איתם לקיבוץ, והבטיחו ששם ידאגו לכל מחסורן. לאחר שהפצירו בהן, נענו אמי ואחותה להצעה, אולם לאחר כמה ימים הבינה אמא שמדובר במקום בו לא שומרים מצוות. עם כל הקושי שבדבר, ועל אף שיצאה בידיים ריקות, קיבלה אמא את ההחלטה הקשה לעזוב את הקיבוץ. היא עשתה זאת בכוחות על אנושיים ממש, ובהחלטה זו בעצם חרצה את גורל כל משפחתנו לחיים של תורה וקדושה".

מה השתנה אצלי לקראת גיל 70?

"בעצם, כמו שכל החיים חיפשתי את עצמי, מי אני, מה תפקידי בעולם, מה הכי מתאים לי לעשות ולשמוח בו, גם היום אני ממשיכה במסע הזה. דבר זה לא השתנה. מה שכן השתנה הוא, שאני מכירה טוב יותר את עצמי, מודעת יותר לחוזקות ולכישורים שלי, ומעריכה יותר את הדברים הטובים שבי. מצב זה מביא אותי לאיכות חיים טובה יותר, ונותן לי כוחות וביטחון להתמודד גם עם החולשות הקיימות בתוכי". 

"בצד הגופני, אני בוודאי לא באותם כוחות כמו בצעירותי, אבל ברוך ה' עוד כוחי במותניי, ואני עושה הרבה דברים, גם קשים ומייגעים, לטובת המשפחה האהובה שלי. בסך הכל אני מבינה שבשביל להכין את עצמי לימי זקנה בנחת, בשמחה ובבריאות, צריך להשקיע גם מחשבה וגם מעשה, ואני משתדלת לעשות זאת, אם בתזונה נכונה ובספורט, או בהרחבת תחומי ענין, ובכך שאני ממשיכה ללמוד ולהתחדש".

מה השתנה בסביבתי לקראת גיל 70:

"אנחנו זוג בבית ריק, ברוך ה', וזו הזדמנות לחיזוק ולהעמקת הקשר הזוגי, ואפשרות ליהנות ממנו יותר. יש לי גם זמן פנוי רב, וזו הזדמנות להגיע למיצוי גדול יותר של היכולות והכישורים שה' נתן לי, לטובת משפחתי ולטובת עם ישראל".

ממרום שנותיי, הכי חשוב בחיים זה…

"להאמין שהכל מושגח, מדויק ולטובה, אפילו אם לא מבינים. ללכת עם ה' יד ביד, לשמוח ולראות את שפע הטוב שהוא משפיע עלינו בחינם, ולהודות על כך יום יום. כאשר בננו נהרג, היה ערב שבת, אולם מפאת קוצר הזמן, הלוויה נקבעה ליום ראשון. בעלי היה באותה תקופה הגבאי של מערת המכפלה, ובשבת בבוקר הוא אמר לי 'אטה, בואי נלך לתפילה במערה'. מצאתי את עצמי לפני הלוויה של בני, כשההלם הוא גדול, צועדת יחד עם בעלי למערה, שם הוא תיפקד כגבאי במניין המרכזי, כאילו לא קרה דבר. כששאלו אותו איך הוא יכול היה לעשות זאת, הוא אמר 'כל השנים בישיבה למדנו שהקב"ה מנהל את העולם, כל מה שקורה זה ממנו, וכל מה שהוא עושה זה לטובה. ועכשיו כשקרה לנו הדבר הזה, נחשוב אחרת?' משפט זה הוא המוטו שלנו מאז ועד היום, והוא זה שנותן לנו את הכוחות להתמודד ולהמשיך לחיות בטוב ה'.

"חשובה לי גם ההבנה שמשפחה היא הדבר החשוב ביותר, שנותן כוח וחיים טובים לאדם, ומשום כך, יש להשקיע ככל שאפשר בבן הזוג ובילדים. בסופו של דבר, להם אנחנו מחויבים הכי הרבה, ומהם אנחנו מקבלים יותר מכל". 

מה אני רוצה להנחיל לדורות הבאים:

"הייתי רוצה להנחיל אמונה שלימה בקב"ה על כל צעד ושעל, רגע-רגע, יום-יום, הודיה גדולה על כל הטוב שהוא משפיע עלינו בחינם, ושמחה בכל מה שעושים ובכל מה שעובר עלינו. חשוב לי שלא נקבל את הכל כמובן מאליו, אלא נכיר בטוב שה' משפיע עלינו ונודה עליו.

"בנוסף, ברצוני להנחיל את העשייה למען הזולת בלי חשבון, והנתינה למי שצריך בלי לחשוש שנפסיד מכך. זאת מכיוון שאנחנו בסך הכל צינור של הרצון והתכנית האלוקית, ובנתינתנו זוכים לפעול עם ה' לבנין העולם.

"ולבסוף, הייתי רוצה שיזכרו כולם לא לעמוד במקום, אלא להתקדם בכל התחומים. שיהיו מודעים לחולשות הקיימות, וישקיעו בעבודה להתגבר, להתחזק ולהתקדם בכך. שיבררו לעצמם מה תפקידם בעולם, ויעמיקו וישכללו אותו ככל האפשר".

גם לכם יש סבא או סבתא, שירצו לשתף בחוויות ותובנות מעולמם? נשמח שתכתבו לנו ונחזור אליכם: support@htv.co.il