"אין מקום לשתיים", פרק י"ב: הצלת חיים

מרים הייתה מבולבלת. איפה דבורי? היא עצמה יצאה עם זרם המפונות הראשון, התרוצצה בין הבנות, קראה בשמה של בתה ולא נענתה. פחד קר ומשתק זרם בעורקיה, איפה היא, הנערה?

היא נדחקה בכיוון ההפוך מזרם המפונות השני, שכלל בנות שעמדו על הבמה, אימהות מבוהלות ובנות שנתקפו בבהלה היסטרית. הכבאים עמדו משני צדי הדלת והורו לכולן לצאת. מרים התקשתה להידחף מול הקהל הגדול שפרץ החוצה מבעד לדלת הרחבה, ולכן נעמדה בצד, בוחנת את הבנות היוצאות בתקווה מהולה בחרדה, ומגלה שבתה אינה ביניהן.

הזרם הידלדל מעט, ומרים השתמשה במעט כוח כדי להיכנס פנימה, "דבורי!" היא קראה, "דבורי!"

בתה לא נראתה בשום מקום. גוש של חרדה זינק מלבה לגרונה, משתק את פעימתו של הלב ועוצר את יכולת הבליעה של הגרון. עיניה התרוצצו באימה סביב, מיהרה אל הבמה, בה היו הפרמדיקים, עסוקים בקיבוע איברים פגועים לבנות שנלכדו בין ההריסות. הכבאים אִפשרו גישה באמצעים גרזנים ומסורים, והפרמדיקים היו עסוקים במלאכתם בריכוז. סביבה המו קולות וגעשו: בנות זועקות, אימהות היסטריות, כבאים ממטירים הוראות זה לזה, חובשים עסוקים במלאכתם ומעבירים הודעות זה לזה.

מן השער החיצוני כבר עלו קולות של אבות שהגיעו למקום בשעטה מבוהלת. השמועה על האסון התפשטה במהירות, ואבות נרעשים החלו לזרום לכיוון האולם, לדעת את שלום בנותיהם ומה ייעשה בהן.

מפקד הכבאים יצא החוצה וביקש בכל לשון של בקשה לפנות את האזור.

"אני חוזר ומבקש, רק מי שבתו נשארה במקום, רשאי להיכנס. כל היתר, בנות ואימהות, נא לעזוב את המקום. זה חיוני להצלת חיים".

חרף המילים המרתיעות: 'הצלת חיים', חלפו רגעים ארוכים עד שגוש האדם החל להתמוסס.

גיטי ישבה בתוך האולם, על המדרגות, כשאחות בוחנת את מצבה.

"את בסדר? את בסדר?" אמא עמדה לידה, אצבעותיה אוחזות בזרועה בכוח כה רב, עד כי הכאיבה לה. השריטות והפצעים שעל פניה וידיה היו שטחיים, אבל פניה חיוורות היו כסיד.

"לחץ דם נמוך, דופק מהיר", רשמה האחות בפנקס, "אבל עדיין הכול בגבול הנורמה".

גיטי, שקועה בערפילי אימה וטשטוש, קלטה בקושי את שברי המשפטים מקצה המדרגות.

הכבאי פנה למרים, אמה של דבורי: "גברת, לצאת מכאן, לצאת", הורה לה, "לתת לחובשים לפנות את הפצועים, בבקשה".

"אבל הבת שלי..." אמרה מרים, "היא עדיין שם!"

"מקבעים אותה?" הכבאי הציץ פנימה, "אם איני טועה, אימהות הבנות הפצועות נשארו שם. הבת שלך לא שם".

"לא..." מרים הייתה מבולבלת, אבל גיטי, שישבה עדיין בראש גרם המדרגות, ראשה נשען בחולשה על הקיר, קלטה לפתע הכול בבת אחת, ופרצה בצעקה נוקבת, "ד-ב-ו-ר-י-!"

הכול סבבו אליה באחת. אמה בהתה בה בהלם. האחות נעצה בה מבט השמור עמה לנפגעי הלם וחרדה, הכבאי העביר אליה מבטו בתמיהה, ורק מרים צעקה אליה בחזרה: "גיטי! איפה היא?"

"היא... היא..." גיטי שכחה מעצמה ומחולשתה ודהרה במורד המדרגות, "היא נשארה שם, על הבמה!!!"

"על הבמה?!" המאמנת קראה זאת בחרדה, "לא נשארה שם אף אחת! ספרתי את הבנות שיצאו, כולן חולצו משם!"

"היא לא הציגה", גיטי נשנקה תוך כדי דיבור, "אבל היא ישבה על הבמה, כי רצתה לראות אותי. היא שם! היא שם!"

הכבאי תפס ראשון את הנעשה. הוא הדף את העומדים בדרכו, ורץ בחזרה אל האולם כשהוא קורא במכשיר הקשר שלו, "אבי וירוחם, אבי וירוחם, יש לנו חשד לנערה לכודה בין ההריסות!"

אמה של דבורי נותרה נטועה לרגע אחד על מקומה, פניה מלבינות והולכות, שפתיה מאבדות את צבען. רגע נוסף, והיא צנחה על הרצפה בקול חבטה מהדהד. האחות, שטיפלה בגיטי, רצה במורד המדרגות, ובתוך רגעים ספורים השתוללה האי וודאות, מעורבת בחשש כבד. רוב הנוכחות כבר עזבו את המקום, וכעת הזדרזו הכבאים לפנות את היתר. אי אפשר לדעת למה יזדקקו אבי וירוחם כדי לפנות את הנערה הלכודה. אי אפשר לדעת מה מצבה. הנוכחים כולם פונו מן האזור, אבל גיטי סירבה להתפנות. היא החזיקה במעקה המדרגות בכוח, ומלמלה ללא הרף, "היא הייתה שם. אני שכחתי. היא הייתה שם. אני שכחתי. היא הייתה שם..."

אמה ניסתה לדבר אליה, למשוך את ידה, למקד את תשומת לבה למשהו אחר, אפס. הכבאים ניסו לשאול אותה היכן בדיוק ישבה דבורי ומהו מיקומה המשוער כעת, אבל גיטי לא שיתפה פעולה. רק אחרי שקרא לעברה הכבאי, "ילדה, הצילי את החברה שלך!" היא התעשתה, ורצה אל הבמה כאחוזת אמוק.

שני אנשים עמדו ליד השער, והתחננו להיכנס. הכבאי, שעסק בפינוי הקהל הגדול, סרב להכניס איש.

"יש שם נערה פצועה, לכודה בין ההריסות", אמר להם, "אני לא יכול לאפשר לכם להיכנס. כל איש יכול לחבל במאמצי ההצלה".

שני האמבולנסים שקלטו את הבנות הפצועות, עמדו לצאת מן האזור ביללה, לכיוון בית החולים. בתוך האולם נותרו רק צוותי ההצלה, גיטי ואמה, מרים, אמה של דבורי שבכתה ללא הפוגה, זועקת וקוראת בשם בתה, וכמה מורות מבוהלות.

רוב המפונים התרכזו בשטח הרחוב הסמוך. הם לא יכלו ללכת הביתה.

ומן השער התחננו אהרון טלר ואריה שוורץ להיכנס.

"יש שם נערה פצועה", נזף הכבאי, צרוד מקריאות, באהרון טלר, "אתה רוצה לחבל במאמצי ההצלה של הצוות הרפואי?"

"אדוני הכבאי", אהרון לא ידע את נפשו, "אני חייב לראות מה עם הבת שלי. אשתי לא מרימה את הפלאפון, אני מודאג מאוד".

"גם הבת שלי לא יצאה משם", אמר אריה, חרד ומבועת, "ואני חייב לדעת מה שלומה!"

"וגם אשתך לא מרימה את הפלאפון?" שאל הכבאי בנימה דקה של לעג. לא מעטים הם האנשים ההיסטריים.

אריה נשך את לשונו. מה יאמר? שאינו יודע את המספר?

"תן לנו להיכנס", ביקש אריה, הודף קדימה את שכנו, "אני חושב שאנחנו נחוצים שם".

"וכל כך למה?"

מן הכניסה הגיעה גיטי בריצה. נשימתם של השניים נעתקה. של אריה מהקלה, של אהרון מחרדה.

"מה קורה שם, גיטי?" שאל אביה באימה.

"אבא, זה דבורי..." היא בכתה, פניה חיוורות, ידיה פצועות והיא נראית נורא, "דבורי שם!"

"אדוני הכבאי", אהרון לפת את עמודי הברזל כדי לייצב את עצמו, "הנערה הפצועה ההיא?... אני חושב שמדובר בבת שלי".

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.