דחיינות מול עשייה - מאמר ראשון בסדרה

הדחיינות הינה תופעה הגובה מחירים כבדים: היא גורמת לאנשים להזניח טיפולים רפואיים חשובים – הם דוחים את קביעת התורים לבדיקות, היא גורמת לאנשים לצבור חובות מיותרים משום שלא שילמו חשבונות בזמן, היא גורמת להם להמנע מלהזמין אנשים הביתה – משום שהם דחו את נקיון הבית, ועוד.

תופעת הדחיינות, חרף הנזקים הכבדים שהיא גורמת, הינה תופעה נרחבת ביותר, שמשפיעה על כעשרים אחוזים מהאוכלוסייה. במילים פשוטות: מכל עשרה אנשים – ישנם שני אנשים הסובלים מהתופעה!

מהי דחיינות?

העובדה שאנו דוחים לעיתים משימות כאלו ואחרות, בין השאר משום שעלינו לעמוד במשימות אחרות – חשובות יותר, אינה מגדירה אותנו כסובלים מדחיינות. זה מצב נורמלי לחלוטין, שיש בו אפילו כדי להצביע על גמישות בריאה בחיים: אם אנו יודעים לשנות תכניות, ולא להתקבע על סדר היום שתכננו מראש, הדבר מעיד על בריאות נפשית.

כמו כן, אם בני אדם נוטים לדחות מטלות שאינן חביבות, או מטלות שנתפסות כמאיימות, זה לא מצביע על בעיה – כל עוד אנו בסופו של דבר מבצעים את המשימות המוטלות עלינו, והדחיה אינה מובילה לפגיעה בתפקוד.

הבעיה מתחילה, כאשר הדחיינות הופכת לדפוס התנהגות קבוע, שמאפיין אותנו בכל תחומי החיים, ומוביל לפגיעה בתפקוד. בשלב זה – חשוב לתת את הדעת לתופעה, ולטפל בה ביעילות.

דחיינות המחייבת התייחסות, הינה דחיינות הגורמת לאנשים לדחות משימות חשובות פעם אחר פעם, ולעיתים – אפילו לוותר עליהן לחלוטין, למרות המחיר הגבוה של הדחיינות.

(צילום: shutterstock)

סדרי עדיפויות

אנשים הסובלים מדחיינות עסוקים באופן קבוע בכיבוי שריפות: הם מטפלים באיחור, רק במשימות אותן הם מרגישים שאינם יכולים לדחות יותר.

הדחיין עלול לסבור, כי אם ידחה את שעות האיכות שלו עם המשפחה להזדמנות אחרת, לחוצה פחות, המשפחה בוודאי תבין אותו ותסלח לו. לעומת זאת, את המטלות שעליו לבצע במסגרת מקום העבודה הוא אינו דוחה משום שהוא חושב ומאמין שהדבר עלול לגרום לו לאבד את המשרה.

הוא אינו סבור שהמשפחה שלו חשובה פחות ממקום העבודה שלו, אבל הוא מאמין שהמשפחה תבין אותו, בניגוד למקום העבודה, שם הדרישות הינן חד משמעיות ובלתי מתפשרות.

אך לטווח ארוך מתברר שמדובר בטעות. אמנם בהחלט יתכן שאת המשימות במסגרת העבודה לא ניתן לדחות, אולם ההנחה על פיה המשפחה תקבל בהבנה את הדחיות הרבות עלולה להתברר בדיעבד כשגויה. אותו אדם עלול לגלות אחרי שנים, שהוא איבד את הקשר המשפחתי בגלל שהוא דחה בכל פעם מחדש את זמן האיכות שלו בחיק המשפחה. אותו אדם אולי משלה את עצמו שהדחיינות שלו לא תגרום נזק למארג המשפחתי, אולם כשהאשליה הזו תתנפץ הוא עלול לגלות שכבר מאוחר מכדי לתקן.

בפדיון הבן הכהן שואל את אב הבן "במאי בעית טפי" - מה אתה מעדיף יותר, את הבן שלך או את החמישה סלעים? ההורה חייב לומר שהוא מעדיף את בנו, שכן אם יאמר שמעדיף את חמשת הסלעים אינו יוצא ידי חובת המצווה. אם כן מדוע שואלים אותו מה הוא מעדיף? ומבארים מפרשי השולחן ערוך שמטרת השאלה היא בשביל שהאב יחבב יותר את מצוות פדיון הבן.

מעתה מתעוררת שאלה חדשה, מדוע לא נעשה כך בכל המצוות - נשאל אדם, במה אתה בוחר – בביטול הזמן שלך או בלימוד התורה? הוא כמובן ישיב "ללמוד תורה" ובכך יגלה שהוא אכן אוהב את התורה. מדוע אפוא רק בפדיון הבן שואלים את השאלה הזו?

אומרים בעלי המוסר והחסידות, שהיות והמשנה בפרקי אבות מלמדת "בן עשרים לרדוף" וכלומר שבסביבות גיל עשרים אדם מתחיל לשאוף לכבוש - להגיע לביטחון כלכלי. אומרים לו אם כן באותם ימים כשהוא זוכה לבן בכור, מה שמתרחש בסביבות גיל עשרים (בהנחה שבן שמונה עשרה נכנס לחופה...) זה הזמן להחליט מה תעדיף - את הכסף או את הילד. אולי בשלב הזה של החיים זה נראה לך נסלח אם תוותר לעצמך על נושא חינוך הילדים אך יהיה לדבר מחיר כבד וזו מטרת שאלת הכהן (על הכהנים נאמר: "יורו משפטיך ליעקב"), לייצר סדר עדיפויות במחשבת ההורים.

לא להתרגל לדחות

השורש שגורם להיווצרותה של דחיינות כאשר מדובר על מטלות בחיק המשפחה, הוא משום שברוב המקרים אדם לא יחווה משוב שלילי מידי לדחיינות. משום כך, הוא יהיה סלחני כלפי עצמו, וישלה את עצמו שהוא ישלים את החסר במועד מאוחר יותר. מסיבה זו, תופעת הדחיינות מצויה הרבה אצל אנשים, או בתחומים בהם אין מסגרת ברורה ומחייבת.

אלא שכך אט אט האדם מתרגל לדחות את המטלות שדחייתן אינה גורמת להשלכות מיידיות, מה שגורם לו לאמץ את הדחיינות כאורח חיים.

רבותינו מלמדים (יומא פ"ו, ב' ועוד), שאדם שעבר עבירה ושנה בה – נעשית לו כהיתר. כלומר: כוחו של ההרגל עצום, וביכולתו לגרום לאדם להסיר מעל עצמו את האחריות למעשיו. הדברים אמורים בתחומים רבים, ובין השאר הם אמורים גם בנושא של דחיינות: אדם מאחר לתפילה פעם אחת משום שהוא דוחה את הקימה בבוקר. הוא מבטיח לעצמו, שזו הפעם האחרונה ושמחר הוא יקום מיד בזמן, ויגיע מעשרה הראשונים לבית הכנסת. אבל בפועל, מה שקורה הוא, שאותו אדם מתרגל לאחר! בפעם הראשונה – הוא מרגיש רגשות אשמה, משום שהוא עדיין מרגיש אחריות לזמן התפילה הקבוע, אבל מכאן ואילך, מפעם לפעם, תחושת האחריות מתעמעמת, עד שאותו אדם כבר לא ירגיש כל אי נעימות כאשר יאחר לתפילה, ואדרבה, יתרגל לכך!

כאשר אדם מתרגל לדחות משימות המוטלות עליו, הוא למעשה מתרגל להסיר מעל עצמו את האחריות לעמידה במטלות. הוא מנסה להרגיע את עצמו, שמחר הכל כבר יהיה אחרת, שזו הפעם האחרונה שבה הוא דוחה משימה חשובה. אבל במציאות משהו אחר קורה: הוא אט אט מתרגל לדחות משימות, עד שהדחיינות נהפכת לטבע שני, והוא לא מצליח לשלוט בה.

ואכן, מסופר על הרה"ק מקוצק, שפעם התבטא ואמר: "הייתי רוצה פעם אחת בחיי לוותר על תפילת מנחה, כדי להרגיש את הגעגועים לתפילה ולהתפלל את תפילת ערבית עם כל ההתלהבות, אבל אני חושש שאם אוותר פעם אחת על תפילה מנחה – כבר אתרגל לכך, ולא אוכל לשרש את ההרגל הזה מכאן ולהבא!".

וכך הגדיר ה"שפתי חיים", שהאדם משלה את עצמו בעזרת הרצון והשאיפה - הוא רוצה להצליח ושואף להיות מושלם ולכן אם הוא כל כך שואף, הוא כמעט מרגיש את ההצלחה ולכן יכול היום לדחות את המטלות כי מחר יהיה יום חדש... זו האשליה ממנה יש להיזהר.