26 שנה להסתלקותו של הרבי מליובאוויטש: צרור סיפורים מפעימים

אלפי בנים יחידים

בתקופת מלחמת ששת הימים, כיהן ארתור גולדברג כשגריר ארצות הברית באו"ם. עוזרו האישי היה צעיר יהודי מבריק בשנות העשרים לחייו בשם ג'ו בן אליעזר.

ימים ספורים לפני שפרצה המלחמה, קיבל ג'ו טלפון מבת דודתו הניו יורקית, שביקשה לשוחח עמו בדחיפות. בנם היחיד, אברהם, לומד בישיבה בישראל והוא מסרב לשוב הביתה. הם שלחו לו כרטיס טיסה על חשבונם, התחננו שיחזור הביתה עד המצב בישראל יירגע, אך הוא מסרב בתוקף בטענה ש"הרי מיליובאוויטש אמר לא לעזוב את הארץ".

"ג'ו", היא אמרה, "לך יש קשרים בחלונות הגבוהים. תגיד את האמת: עד כמה המצב בישראל חמור?"

ג'ו לא רצה להפחיד את ההורים המודאגים, אבל לא יכול שלא לומר את האמת: "אנחנו צופים סכנה גדולה למדינת ישראל. הצפי הוא שהערבים ינצחו במלחמה ומיליוני יהודים יעמדו בסכנת חיים. הוציאו את הבן שלכם משם עד שיסתיימו הקרובות".

בת הדודה פרצה בבכי והתחננה לג'ו שישכנע את הרבי להתיר לבנם לחזור מידית הביתה.

לנוכח מעמדו הבכיר באו"ם התקבל ג'ו בתוך ימים ספורים לפגישה במשרדו של הרבי. הוא פתח בהתנצלות על כך שהוא מנצל את מעמדו הציבורי עבור עניינים אישיים, וניגש ישירות לעניין: "בת דודתי מפצירה כי הרבי יורה לבנה לשוב מידית הביתה".

הרבי הגיב כי הארץ היא מקום ששמור בהשגחתו הפרטית של אלוקים כמו שנאמר בפסוק: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל", ולכן זהו המקום הבטוח ביותר עבור היהודים.

"זה נכון", אמר ג'ו, "אבל אברהם הוא הילד היחיד של בני הדודים שלי. הוא כל העולם שלהם והם אינם יכולים לסכן אותו".

(צילום: ישראל זאב גולדשמיד)

פניו של הרבי עטו ארשת רצינית והוא אמר: "לי יש בארץ אלפי בנים יחידים, ואם אני אומר להם להישאר שם, זה רק מפני שאני בטוח כי לא יאונה להם כל רע. אמור לבת דודתך ולבעלה שהם יכולים להיות רגועים לחלוטין, ושומר ישראל ישגיח על היהודים היושבים בארץ".

הביטחון שהקרין הרבי התברר בתוך ימים כמדויק להפליא. בתוך שישה ימים ניצחה מדינה קטנטנה וצעירה צבאות של שלוש מדינות ענק. תושבי ארץ הקודש חזו בעיניהם בשמירה האלוקית.

סוד שולחן השבת

משפחה בברוקלין עברה טלטלה רצינית. בנם הבכור, נער בן שמונה עשרה, הסתכסך עם ההורים ועזב את הבית בטריקת דלת. הוא החליט לשכור דירה עם חברים במנהטן ולנתק את הקשר עם המשפחה. האמא הרגישה שבנה אובד לה.

האם מספרת:

זו הייתה סטירת לחי עבורי. הייתי מתהפכת על המיטה בלילות, מתייסרת במחשבות: היכן הוא עכשיו? מה הוא אוכל? איפה הוא מבלה? איך הוא מפרנס את עצמו ומשלם את שכר הדירה?

המתח והחרדה היו נוראים, קשים מנשוא. לא יכולתי לעמוד בהם יותר, ונכנסתי לפגישה אישית עם הרבי, לבקש את עצתו כיצד להשיב את הילד הביתה.

הרבי שמע אותי בסבלנות והשיב תשובה קצרה: "תשקיעי כוחות בסעודה המשפחתית בליל שבת, תהפכי אותה למרכז החיים בבית".

זאת הייתה תשובה מפתיעה, משום שהילד כבר מזמן החליף כתובת אבל זה מה שעשיתי. ביום ראשון בבוקר קראתי לשלושת הילדים שנותרו בבית ושאלתי כל אחד מהם מה הוא הכי אוהב לאכול. הראשון ביקש סלט מיוחד, השני אהב מאוד שניצל והשלישי רצה גלידה.

(צילום: ישראל זאב גולדשמיד)

בערב שבת בעלי והילדים שבו מבית הכנסת וחיכתה להם הפתעה. השולחן היה ערוך בצורה חגיגת, לכל ילד המתינה המנה שהוא הזמין ולידה פתק: "אהבת אותך, שבת שלום".

המחווה המיוחדת הזו שינתה את כל האווירה. הארוחה התנהלה בצורה רגועה ושלווה, הייתה שיחה משפחתית פתוחה וממש הרגשנו נפלא יחד. בשבוע הבא שיתוף הפעולה עלה רמה והתחזק. בעלי ויתר על חצי שעת עבודה באמצע השבוע, כדי לשוב הביתה מקודם, לפתוח ספר ולהכין כמה דברי תורה לומר בארוחה המשפחתית המשותפת. הילדים היו במרכז, כל תשומת הלב שלנו הוקדשה להם, והם הרגישו בעננים.

עברו כמה שבועות. באחד הימים התקשר אלינו הבן שלנו שעזב את הבית וביקש לדבר עם האחים. הוא התעניין ושאל מה חדש בבית, ואחד מהם סיפר בעיניים נוצצות על החוויה שעוברת עליהם: "אתה לא מבין כמה טוב לנו יחד, איך אבא ואמא אוהבים אותנו".

השיחה הזו עשתה כל מה שלא הצלחנו לעשות קודם. כנראה שחיי הבדידות במנהטן לא היו ממש פסגת אושר עבור הבן שלנו. הוא הודיע שיבוא הביתה לשבת הקרובה, "רק בשביל לראות". הוא הגיע הביתה וישב בשקט ובתוום הסעודה עזב וחזר למנהטן, אבל הגיע גם בשבת הבאה, וגם בשבת שלאחריה, עד ששב הביתה.

שתי יממות במחיצת הרבי

ארי סמית הוא סופר שמציג את סיפוריהם של אנשים שזכו למפגשים מיוחדים עם הרבי.

הוא עצמו חווה מקרוב חוויה אישית שהדהימה אותו ולימדה אותו על התשוקה והאהבה של הרבי ללימוד התורה. הוא מספר:

את חג השבועות בשנת 1991 (תשנ"א) עשיתי אצל הרבי. זה היה רצף של שלוש יממות שהוקדשו להתרוממות רוח, לימוד ותפילה עם הרבי: שבת ושני ימי חג.

סדר היום של הרבי היה עמוס, אינטנסיבי מאוד. בליל שבת הרבי למד לאורך כל הלילה. למחרת, בצהרי השבת, קיים הרבי התוועדות ארוכה עם החסידים, במהלכה אמר שיחות תורניות עמוקות, ולא נח. בערב, ליל חג השבועות, שוב הרבי לא עלה על מיטתו, אלא למד תורה כל הלילה, בהתאם למנהג היהודי ללמוד 'תיקון ליל שבועות' בליל החג.

למחרת בלילה שוב הרבי לא עצם עין. בשעת חצות הרבי יצא לקבל את המוני החסידים החוגגים ששבו מסבב של שמחה בבתי הכנסת וברחובות ניו יורק. למחרת בצהריים הרבי שוב התוועד ושוב נשא שיחות ודברי תורה עמוקים, עד שעות הערב.

(צילום: ישראל זאב גולדשמיד)

הגיע מוצאי החג ואפשר היה לצפות שהרבי ייתן לעצמו מעט מנוחה, אבל לא. זה הרגע בו התחיל האירוע שקראנו לו "כוס של ברכה". אלפי אנשים מגיעים לבית המדרש של הרבי ועוברים לפניו כדי לקבל מעט יין מכוס ההבדלה שלו. החלוקה נמשכה שעות ארוכות והסתיימה רק בשעה שתיים לפנות בוקר, כשבכל הזמן הזה הרבי עומד על שתי רגליו ומעודד את השירה של הקהל ללא הפסקה. וכל זה, צריך להזכיר, כשהרבי ציין כבר יום הולדת 89!

ואז הגיע הרגע שהדהים אותי: בשלוש לפנות בוקר, כשהסתיימה חלוקת היין והרבי חזר סוף-סוף לחדרו הפרטי, קרה דבר מדהים. הווילון היה מוסט מעט, כך שזכיתי להצצה נדירה. במו עיניי ראיתי את הרבי ניגש בחפזה אל ארון הספרים, מוצאי ספר תורני ונעמד לעיין בו. הרבי עמד, לבוש עדיין בבגדי השבת, חגור באבנט התפילה, ובלי לעשות הפסקת קפה ואז מנוחה קלה – ניגש ללמוד. הוא לא יכול היה לכבוש את התשוקה העצומה ואת האהבה שקיננה בו ללימוד התורה, כמו ילד שפורש את ידיו סביבו אביו ומחבק אותו בחום.

"יש לך רבי מיוחד"

הרב זלמן ליפסקר, פועל בשליחות הרבי בפילדלפיה שבפנסילבניה למעלה מחמישים שנה. אחד הסיפורים שהוא לעולם לא שוכח קרה בקיץ 1961 (תשכ"א).

השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. בתום ערב של לימודים אינטנסיביים נמנמתי מעט על הספסל בבית הכנסת של הרבי בברוקלין. לפתע הרגשתי טפיחה על הכתף. ניתרתי ממקומי, ומול עיניי עומד מזכירו האישי של הרבי, הרב חיים מרדכי חודוקוב.

"יש לי עבורך משימה דחופה לביצוע עוד הלילה", אמר המזכיר, "עליך להעביר זוג תפילין לכתובת מסוימת באזור לונג ביץ', על קו החוף של לונג איילנד. גר שם יהודי בשם לואיס שלדר, ועליך להדריך אותו כיצד להניח את התפילין. אנא, השתדל לעמוד בפתח ביתו בשש בבוקר בדיוק, משום שלפני שש הוא ישן ובשש הוא יוצא לעבודה".

קמתי מהספסל, שטפתי את פניי והייתי מוכן לצאת לדרך בשעה שש בדיוק הקשתי בדלת  משפחת שלדר. לואיס הופתע למדי למצוא אותי. הדרכתי אותו כיצד להניח את התפילין ואחר כך התפתחה בינינו שיחה קצרה.

"הרבי שלך הוא משהו מיוחד", אמר לי לואיס. "הלילה ביקרתי אצלו בפגישה אישית, ובתוך השיחה הוא התעניין האם אני מניח תפילין. עניתי שאין לי תפילין ואינני יודע כיצד להניח אותן. עברנו לדבר על נושאים אחרים, ושוב חזר הרבי ושאל: "ואם אשלח מישהו להדריך אותך, האם תניח תפילין?" לא הייתה לי ברירה והשבתי בחיוב. בהמשך השיחה התעניין הרבי בסדר היום שלי, מתי אני קם בבוקר ומתי אני יוצא לעבודה. והנה, חלפו כמה שעות, ואתה מופיע כאן, אך ורק עבורי ועבור המצווה היחידה הזו. הרבי שלך הוא יוצא מן הכלל".

השארתי לו את התפילין, ובזאת הסתיימה שליחותי. לא פגשתי בו שוב. אבל כעבור שנים רבות קיבלתי שיחת טלפון מישראל. על הקו הייתה אישה שלא הכרתי. היא התעניינה האם אני זוכר את פרטי המקרה ההוא, וסיפרה כי היא בתו של אותו לואיס שלדר. באותו בוקר שאביה הניח את התפילין היא התעוררה מוקדם וראתה הכל. המראה הותיר עליה רושם משמעותי ועורר בה מחשבות עמוקות על תכלית החיים. בעקבותיה עברה המשפחה כולה תהליך והחלה לשמור מצוות, וכיום היא ומשפחתה מתגוררים בישראל.

תהיה שחקן, לא צופה

אב ובנו עמדו נרגשים בפתח חדרו של הרבי מליובאוויטש. הנער עמד ימים ספורים לפני חגיגת בר המצווה שלו והתכונן לקבל את ברכת הרבי לקראת היום המשמעותי בחייו.

הרבי קיבל אותם בפנים מאירות, לחץ את ידיהם בחום ובירך אותם מכל הלב. אחר כך פנה אל הנער והפתיע אותו בשאלה לא צפויה: "אתה חובב בייסבול?" הנער הנהן לחיוב. מי בארצות הברית לא אוהב את משחק כדור הבסיס?

"איזו קבוצה אתה אוהד?" המשיך הרבי ושאל, וכמו ילד ניו יורקי טיפוסי הגיעה התשובה: "היאנקיז".

"האם אבא לוקח אותך לצפות במשחקים של היאנקיז?" שאל הרבי, והנער השיב: "כן, רק לפני חודש הלכנו יחד לצפות במשחק באצטדיון הענק של הקבוצה ה'יאנקיז סטודיום'. אבל האמת היא שהמשחק היה מאכזב, הקבוצה שיחקה חלש, נפלה לפיגור רציני מול היריבה, ואבא ואני נטשנו מאוכזבים באמצע המשחק".

(צילום: ישראל זאב גולדשמיד)

"רגע", המשיך הרבי לשאול, "וכשאתם עזבתם את האצטדיון, גם השחקנים נטשו את המשחק?"

"מה פתאום" ענה הילד בחוסר סבלנות. "אנחנו, הצופים, איננו חלק מהמשחק אנחנו יכולים לברוח מתי שרוצים. השחקנים הם חלק מהמשחק, הם חייבים להיאבק עד הרגע האחרון כדי לשנות את המגמה ולנצח".

לרגע הזה הרבי חיכה. הוא אמר בחיוך: "אתה מתחיל כעת את החיים כנער בוגר, זכור את המסר שאתה עצמך הצגת. ביהדות אין צופים מהצד, כל אחד הוא שחקן. כל אדם קיבל מהקב"ה שליחות אישית וייחודית המיועדת רק לו, שרק הוא יכול לבצע הכי טוב שאפשר. בכל רגע עומדת בפניך הבחירה האם להיות צופה או לרדת למגרש ולהיות שחקן פעיל ולבצע את התפקיד הכי טוב שאפשר. היה שחקן".

"יש כבר מקווה בניו זילנד?"

הוא היה איש עסקים מצליח בתחום הטקסטיל. בסוף שנות הארבעים עבר להתגורר למשך תקופה בניו זילנד, לצורך גידול צמר כבשים, עבור סחר הטקסטיל שלו.

יום אחד הוא נסע לבקר את בתו המתגוררת בניו יורק. הם נסעו יחד לביתה וכשנכנסו למעלית הבניין הבחין באדם נוסף שעמד במעלית, איש צעיר ובעל חזות רבנית ועיניים רציניות.

הרב הושיט את ידו ושאל: "מניין בא כבודו?" והאיש השיב: "מניו זילנד".

הרב הביט בו ושאל: "ומקווה טהרה יש בניו זילנד?"

איש העסקים היה נבוך מעט והשיב: "אני שוהה שם זמן קצר, לצורכי עסקים בלבד".

"השם מכוון את צעדי האדם", החזיר לו הרב, "כשיהודי מתגלגל למקום כלשהו , עליו לדאוג שהימצאותו שם תותיר רושם חיובי".

המעלית עצרה. הרב נענע בראשו לשלום ויצא. איש העסקים הניו זילנדי שאל את בתו מיהו הרב הזה, והיא סיפרה שזה הרב מנחם מענדל שניאורסון (מי שלימים התמנה להיות רבי מליובאוויטש).

(צילום: ישראל זאב גולדשמיד)

ארבעים שנה חלפו. איש העסקים כבר צבר הון רב והיה פנוי לחיות את חייו כלבבו. הוא עזב את ניו זילנד והתיישב בישראל. בשנת 1989 (תשמ"ט) ביקר בארה"ב והחליט לבקש את ברכתו של הרבי מליובאוויטש.

באחד מימי ראשון מצא את עצמו ממתין בתור הארוך המשתרך בשדרת איסטרן פארקווי, ליד מרכז חב"ד העולמי. אלפי בני אדם מכל הסוגים – צעירים ומבוגרים, רבנים ומגודלי שיער, איש ציבור ופשוטי עם – חיכו לרגע המיוחל בו יעמדו מול הרבי ויקבלו שטר של דולר לצדקה.

והנה הגיע הרגע. איש העסקים התכונן לקבל את השטר, אך הרבי לא מיהר. הוא נעץ בו מבט חודר ובעודו מושיט את השטר שאל: "נו, כבר יש מקווה טהרה בניו זילנד?"

את הרגעים הבאים הוא לא זכר. למשמע שאלת הרבי נתקף סחרחורת עזה, שנרגעה רק כעבור כמה דקות. ארבעים שנה חלפו ואת הרבי עדיין מטרידה השאלה: האם יש מקווה בניו זילנד?

לב של רבי

שמואל לנגזם, חסיד חב"ד שגר בניו יורק, מספר על מקרה שארע בשנת 1979 (תשל"ט):

יום אחד החל בני בן השנתיים להתלונן על כאבי בטן. צעקות הילד גברו מיום ליום והוא התקשה לנוע במיטה. רופא המשפחה, דוקטור פלדמן, אבחן כי הילד סובל מבקע (קילה) ועליו לעבור ניתוח. ביקשנו חוות דעת של מומחים נוספים, וכולם היו תמימי דעים ביחס לנחיצות הניתוח. אלא שכל אחד מהרופאים המליץ על מנתח אחר.

כתבתי מכתב אישי לרבי. סיפרתי את כל הסיפור והוספתי כי אנחנו מתלבטים באיזה מרכז רפואי לקיים את הטיפול הכירורגי, וביקשתי ברכה.

למחרת קיבלתי טלפון ממזכירו האישי של הרבי. "כדאי שתלך לשמוע את דעתו של דוקטור פלדמן", הוא אמר לי. מיהרתי למרפאה ונדהמתי לשמוע את מה שהרופא סיפר לי:

ביקרתי היום אצל הרבי לצורך עניין אישי, ולפתע הוא פנה אליי בשאלה: "האם תהיה מוכן לעשות לי טובה אישית?"

(צילום: ישראל זאב גולדשמיד)

"בוודאי", השבתי, והרבי המשיך: "יש כאן בשכונה פעוט, מטופל שלך, שזקוק לעבור ניתוח בקע. לדעתי, המקום הטוב ביותר לעשות זאת הוא בית הרפואה על שם שולדייס בטורונטו. הם המומחים הגדולים ביותר בתחום וגם מבצעים ניתוח כזה בהרדמה מקומית בלבד. רק שאני תוהה האם הם מסוגלים לנתח בהרדמה מקומית גם פעוט בן שנתיים, שעשוי להיות תזזיתי וחסר מנוחה. אבקש ממשך לעשות בורי טובה אישית. צור אתם קשר וברר האם הם מבצעים ניתוח בקע גם לתינוקות בהרדמה מקומית בילד".

ואז הרב הוסיף ואמר משהו שהותיר אותי המום: "כדאי שתברר האם יש להם תור פנוי לניתוח ביום י"ב בחודש סיוון. שכן משפחת לנגזם נוסעת לאירוע משפתי בטורונטו יום קודם, וחבל שייאלצו לשלם פעמיים את הוצאות הנסיעה מניו יורק לקנדה".

הבטתי המום ברופא. לרגע לא העליתי בדעתי לבקש מהרבי לבצע עבורי את הבירור, בסך הכל שיתפתי אותו במה שעובר עליי. והנה, הרבי עושה בעצמו את הבירור ואף בוחר את יום הניתוח כדי להקל עליי את ההוצאות.