"איך לא ידעתי", פרק י"א - לובלין - להשיב טובה לבית הקברות

למחרת אנחנו בלובלין.

בלובלין יש בית קברות ממש באמצע העיר. בית הקברות מוקף גדר מדהימה ביופיה שנראית כמו מיצג אומנותי שמישהו שם במקום הלא נכון. ובמקום לעשות מהיופי הזה אנדרטה או להציג אותו במרכז פארק מיוחד הוא פשוט מקיף את בית הקברות.

"הגדר הזאת קשורה לאבא שלי", אני אומרת ומחייכת בחיוך של מישהו שיודע שלא יאמינו לו.

"של אבא שלך?!" פתאום הגדר יפה אפילו יותר...

"אבא שלי נסע לכאן במסגרת המשלחת של 'אגודת ישראל' כמה פעמים, החל מ-1981, כשפולין עוד הייתה גרורה קומוניסטית, עניה, פרימיטיבית, ובנויה בסגנון מדכא...

אף אחד לא העלה על דעתו 'מסעות חיים' שכאלה, והיהודים המועטים שעוד היו בפולין, הלכו ונטמעו... ממשלת פולין שהייתה בסך הכל יד ארוכה של מוסקבה החליטה שיש יותר מדי בתי קברות יהודיים על פני יותר מדי שטח, ואפשר לעשות משהו יצירתי יותר בשטחים הללו... מגרשי כדורגל למשל...

בדיוק אז שמעו על כך נציגי ועד הפועל העולמי של 'אגודת ישראל' ונסעו בדחיפות לבטל את רוע הגזירה. אבא שלי נסע איתם, הוא היה ציר של 'אגודת ישראל' בבלגיה ונסע לשם מתוקף תפקידו. באותם ימים לא יכולנו לחלום שהוא נוסע למקום שדמו עדיין שפוך בו...

המשלחת, שבאה עם הרבה דיפלומטיה, כסף ויחצנות, השיגה את בקשתה והצילה את בתי הקברות ברחבי המדינה, מלבד זה של לובלין.

'בלובלין שוכן בית הקברות בתוך העיר עצמה', טען ראש העיר, והתעקש על שלו, 'לא ייתכן שבאמצע העיר קבורים מתים', הוא אמר, 'זה לא אסטטי וזה תופס המון מקום.

אם בית הקברות היה משהו יפה. הוא גיחך לתוך שפמו הפולני, כי אז אולי הייתי משאיר אותו לנוי, אבל...'

'למה אבל?! בית הקברות יהיה למיצג אומנותי'. החליטו העסקנים באותו רגע. 'את הקברים לא נוכל להפוך לעציצי פרחים, אבל את הגדר, היא תהיה משהו שלא רואים, היא תהיה אמנות במיטבה, משהו ששווה בשבילו להשאיר את בית הקברות הזה באמצע העיר'.

הרעיון היה גאוני, אבל העלות הותירה את אנשי 'אגודת ישראל' חסרי אונים. זוהי גדר יקרה מאוד. מי בדיוק יממן אותה? הם חזרו הביתה מוטרדים וראש העיר של לובלין המתין עדיין בצד.

ואז אבא שלי ניזכר במישהו. יהלומן עשיר מאנטוורפן, שמתחת לחזות הבטוחה שלו ולמכונית היפה שנוצצת בחזית הבית הגדול שלו, יש סיפור עצוב שלעולם לא יוכלו לדמיין כמה כאב וסבל יש בו. הסיפור של אשתו.

היא הייתה ילדה קטנה מאוד כשהלמו מגפיהם של הנאצים בלובלין, לובלין הייתה עיר מלאה יהודים. ועלתה אפילו בכמותה היחסית על פני האוכלוסייה המקומית. הנאצים החליטו להוציא את היהודים כולם ולא לתת לאף אחד להימלט מידיהם. זה דרש אינטנסיביות ורצחנות שיא. הנאצים לא נבהלו, הם הקימו את המפקדה שלהם בלובלין עצמה, ומשם שלחו את קרונות המוות במהירות וביעילות, מרוקנים רחוב אחר רחוב ורוצחים משפחה אחר משפחה.

הילדה הקטנה כבר הייתה נערה צעירה כשהיא מצאה את עצמה ביחד עם אחותה. בתוך מלכודת המוות הזאת. הן רצו להימלט ולברוח אבל לא היה להן מוצא, החיילים הנאצים שרצו בכל פינה. והילדות, בעצם, היו מחוסלות כבר. לא היה להן, לכאורה, שום סיכוי.

ואז, ארע להן הנס, כומר מקומי מלובלין החליט להציל אותן ויהי מה. הוא החביא אותן בתוך בית העלמין היהודי שבמרכז העיר. ממש מתחת לאפם של הנאצים הרבים. שתי נערות צעירות ומבוהלות. מסתתרות בשקט בינות למצבות הדוממות.

מי היה יכול לדמיין שיש שתי ילדות בתוך בית קברות? היה זה מחבוא בלתי אפשרי בשביל היהודים, שהרי אי אפשר למצוא פיסת לחם או בקבוק חלב במקום כזה, אי אפשר לקטוף שם תותי יער או גרגרי פטל ואפילו אי אפשר להתהלך שם, מבלי לבלוט מיד על רקע המצבות הלבנות.

אבל הכומר דאג להן במסירות בלתי נתפסת. הוא היה מביא להם מזון בעקביות למרות הסכנה הגדולה ודאג להן להגנה בחורף הקר, הוא היה בא בלילות, מתגנב בחשכה בין המצבות, כדי לפגוש את הנערות השותקות והמפוחדות, ולראות מה עוד אפשר לעזור להן.

וכשהיה רעם הרכבות קורע את שמי הלילה, היו הילדות יודעות שהן זכו בעוד שבוע של חיים, עוד פיסה של נס.

באיזשהו שלב, הסכנה בבית הקברות הייתה גדולה מידי, הכומר ניצל את המראה הארי של הילדות, וסידר להן ניירות מזוייפים. הן הוברחו לגרמניה(!!!) והועסקו שם בעבודות בית אצל אחת המשפחות עד סיום המלחמה. אף אחד לא חשד בפליטות הבלונדיניות מפולין. יהודים כבר לא היו אז בסביבה...

המלחמה הסתיימה לבסוף, והילדה הקטנה ההיא, עזבה מאחוריה את הכומר האציל, את לובלין, את פולין ואת כל זכרונות הפחד והאימה ונישאה בבלגיה, לאיש שהפך ליהלומן. ואיש לא ידע.

אבא דווקא ידע, לבבות סובלים מפתחים מין שפה כזאת ששאר האנשים לעולם לא יבינו. ואבא נזכר בו עכשיו.

'האם אתה מוכן להכיר טובה לבית הקברות בלובלין?' שאל אבא את היהלומן הבלגי.

'לבית הקברות? להכיר טובה?' הידיד לא הבין על מה אבא סח. הכומר ההוא כבר קבל את 'אות חסיד אומות העולם' ובית הקברות הוא רק חלקת אדמה דוממת, עד כמה שידוע לו.

'כן!' ענה לו אבא, עיניו נוצצות, 'יש דבר כזה. בית הקברות עומד בפני הריסה, ואתה יכול להציל אותו'.

אבא יצא עם תשובה חיובית והילדה הקטנה מלובלין סגרה את מעגל חייה. והנה היא לפניכן, גדר אומנותית ומרהיבה. לעולם לא יוכלו האנשים לשער כיצד משרטט האלוקים את אירועי החיים, כך שהם הופכים ליצירה מושלמת".

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.