מה טובו אהליך, בית יעקב שלי

אז איך הכל התחיל?

בחג השבועות קבלנו את התורה, השם נתן לנו את התורה המתוקה...

איזה מתוק ואיזה מותק. שלושת אלפים שנים ויותר – ובואו רגע נתאר לעצמנו איך הכל התחיל.

השם נתן תורה לגברים, ובקש גם, ברכות ממיסה, מהנשים. הוא רצה שהעולם יהיה יפה, סטרילי, כמה שיותר מהר יגיע לתקונו. עולם הגברים ילמד את התורה, ישמור אותה בטהרה, יקיים את המצוות, ויהיה לו כמה שיותר קל ונעים.

לצורך כך, הוא בקש מהנשים, דווקא מתוך כך שהן מכובדות, איכותיות, פנימיות, ומאוד מאוד שוות – תמיד תשתדלנה להצטנע. כלומר, בעין פקוחה תשמרו על עצמכן, ועל הגברים שלכם. על הבנים, על הבעלים, על העולם שלי. כי אתן כל כך שוות, חשובות, יקרות שלי.

ככה תגדלו את הבנות שלכן, וככה תשמרו על הבנים שלכן. יברכך השם וישמרך, יברכך בבנים, וישמרך בבנות.

אני רוצה שתהיינה שמורות, נאות, פנימיות, מתוקות – אבל מה פתאום לעשות ממכן שעשוע? מה פתאום לתת לכל עין להיזון ממכן? מה אתן, דבר של סתם? בשום אופן.

אתן תשמורנה ותשמרנה.

ככה בעצם הכל התחיל. מתוך הערכה ענקית לכל מין ולמקומו הראוי.

אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו. איזה עולם נאה, מתוקן, מתוק. רוחני – ומלא גשמיות טהורה מעל לפני הקרקע.

זהו. אני רוצה שהבנים האיכותיים שלכם, יהיה להם עולם הבא, אבל לא מוותר על עולם הזה שלהם. ולכן, בהגיע עתו ופרקו, אני נותן לכל איש ואיש די צרכו, ואת בת זוגו ההוגנת לו.

חשבת פעם איזה כבוד ענק זה?

המילים – הרי את מקודשת לי! לי! את שלי! אישית, אשתי, ורק שלי – ואסורה על כל העולם! ומותרת רק לי!

כמה זה ענק ופנימי, וכמה זה באמת מכבד את האישה, כאומר לה – בואי הנה, יפהפייה, דעי את מקומך, תעריכי אותו, תשמרי עליו. כי כמו שאת אישית לבעלך, אני רוצה שלכל איש יהיה את שלו.

אל תבלבלי את הבריאה היפה שלי.

איזה עולם יפה!

תחשבי רגע. האם צריך להגיד לכספת היקרה הזו מה מותר, מה אסור?

 אומרים לה, בכלליות, תקשיבי, יש לך תפקיד ענק. את שומרת על הבית, את מופקדת על בית שלם, בית ענק, בית להשם ולתורתו. יהיו לך ילדים כשתילי זיתים, ואת תגדלי אותם באחריות. תהיי כל כך דומיננטית, ולכן, דווקא לכן, כי את כזה אוצר בלום! כזו כספת אוצרת! כזה כוח ממוקד ונשגב ועוצמתי! דווקא לכן, תזהרי מאוד מאוד, שלא תשחיתי את עולמי.

כי "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל". כל בית, יש לו יופי משלו, אישי, פנימי, כל כך לא מתוקשר, וכל כך לא צריך להיות ידוע ומפורסם. אם אתם נותנים גלידה משובחת לילד שלכם. משהו איכותי, טעים ברמה, חלומי עבורו. מה הוא ירצה? רק לשבת עם עצמו, או עם מישהו אהוב לו, ולהיות עם זה. אויש. זה לא נכון. ילד קטן רק ירצה לרוץ ולספר לכולם. לשתף. להראות העמים והשרים והחברים את העושר שלו.

כי הוא ילד קטן.

אבל אם זו את, שקבלת משהו הרבה יותר מגלידה, ואת טיפוס איכותי, פנימי, לא חסר לך רעש כדי להרגיש רוגע – הדבר האחרון שלך, זה לרוץ ולשתף. זה הפך ההפך של ההנאה שלך!

ואם לא? טוב. זו הגלות. אבל אין מי שלא יודע שהרגע הזה, בו יהיה לו טוב ומתוק ורגוע – זה המקסימום של הטוב.

זה כל כך תינוקי לשתף. נכון? כשיש לך משהו באמת כיפי, אדיר וכביר – את רק רוצה לשמור עליו, לחבק אותו, והדבר האחרון - אם את טיפוס רגוע – זה לשתף ביופי הזה עיניים אחרות, פה אחר, או לב שממול.

וככה יגדלו לך ילדים

בעולם סטרילי, עד אשר יגיעו לפרקם. זו היתה התוכנית האלוקית, המתחשבת, האוהבת את הילדים שלו, שאמרו נעשה ונשמע.

יש מקום לגברים, ויש מקום לנשים.

וזה דווקא מתוך שאני רוצה שכל אחד יגדל בקלות לכיוון הטוב לו!

איזה יופי! את מצליחה לחוש אותו, למשש, לגעת ברוח שלו?

מעליב? שם את האישה בצד? לא מתייחס אליה? ממדר? מאיפה כל השטויות האלו?

ננסה רגע להבין: אין דבר מכבד יותר מאשר איש שדופק בדלת, ומסב עיניו.

אין דבר מכבד יותר מאשר אישה שיורדת במדרגות ומצטודדת כדי לאפשר לאיש לרדת לפניה, בלי להיתקע.

אין דבר יפה יותר מאשר מחיצה בין המינים.

אין דבר מחמיא יותר מאשר אנשים שמזדרזים בדרכם כדי לא ללכת מאחורי אישה - - -

דווקא מתוך כך שאנחנו מעריכים את האישה במקומה הראוי לה, המכובד לה, האישי לכל אישה באשר היא, דווקא מתוך זה שהיא אישיות יקרה ומוצפנת שברא השם ועשה אותו כרצונו הקדוש, קרובה אליו וכל כך משרתת אותו יתברך – אנחנו חייבים לנהוג במשנה זהירות. איזה כבוד אמיתי זה!

אני מובנת? מצליחה להבהיר דברים שהם עמוקים לי מאוד, עם כל תוקף ותורף הגלות?

כשזכיתי לדעת מהו בית יהודי

עוצמתו, תוקפו, גבורתו, רכותו, חוסנו, פארותיו, מעשיו, מחשבותיו, הלכי רוחו - - -

כשזכיתי, נוכחתי לדעת מהי אישה לפי היהדות, כמה התחשבות יש בה, וכמה האזהרות להתרחק נובעות ממש מתוך הכבוד העז שהתורה רוחשת לאיש בפני עצמו, ולאשה בפני עצמה, ורוצה שנחיה בסטריליות הכי יוקרתית, בסטייל הכי עוצמתי, בנקיות הכי פנימית, בתחושת האושר הכי גואה – והכי אישית ומחוברת!

כל זוג, יש לו מקום של "כאדם וחוה בעולם כולו", וזה עמוק ואמיתי ויקר-יקר-יקר.

עכשיו אני חוזרת למחשב אחרי השכבת ילדים עקובה מאכזבות.

זה התחיל בכך שבאתי עם רצון טוב, אימהי ובאמת אוהב, כדי להשכיב אותם עם ריח של שמפו ווילון מתנפנף שאין, ומצעים נחמדים ופשוטים, ובעיקר – עם לילה טוב וסיפור של אמא וקריאת שמע יהודית עתיקת יומין ומתוקת יומין.

השעה התאחרה. הגערות התחילו להישמע, עם כל זה שבאמת החלטתי היום לעבוד על עצמי. סוף סוף כולם שכבו, ברוך השם, והעייפות שלי כבר הרקיעה. אבל אז הגיע היצר הטוב, ואמר – נו, חמש דקות סיפור מהגמרא. נו. הפה שלי היה יבש, הכח שלי גמור, אבל סיפור, סיפור! חמש - עשר דקות של התגברות ענקית, ושווה.

אנא, שהיום יתרחש הנס הזה.

מתחתי את הסבלנות שלי עד להתפקע. התינוקת התעוררה פתאום, וזה הוסיף לניסיון. הקטן התחיל לעשות איתי חכמות. כיווצתי גבות, הנחתי גבולות ברורים, וגבורות עם חסדים וזה, והתכוננתי לעשות הטוב והישר בעיני השם. יש ימים כאלו.

והרי למה אני עומדת עליהם שישנו כבר? נו, באמת. קל לי יותר לתת להם להביט בלילה העוטף את היקום, לאכול אבטיח עסיסי, להתפוצץ מצחוק יחד איתם ולהמשיך את היום עד אמצע הלילה. אני באמת לא משועממת בשביל לשבת עליהם כדי שישכבו. יש לי עלון שמחכה, ואני מחכה לו, למשל.

אז למה, למען השם, אני מכלה את זמני וכוחותי, וממש מתעלמת מרצונותיהם היפהפיים? למה? נו, רק למען השם! רק בשביל לקיים את התפקיד האימהי שלי, ולתת להם ילדות נכונה, שינה בריאה, וימים נורמליים.

רק בשביל זה.

ואז אני שומעת צחקוקים. מישהו רוצה לקום לשתות.

זהו. גמרנו. אין סיפור. אני החלטית לגמרי.

בלב שלי, הלבבי דווקא, משהו מנסה להבין אותם. כן לספר להם. גם אני הייתי רוצה לדבר. אבל כפי שהבנתי שכעת נכון כלפי שמים, זה להישאר קשוחה. ככה נכון כעת לבית שלי.

וישבתי. עם פנים נוזפות. יותר על עצמי.

ופתאום חשבתי לי, רגע!

 הרי למה אני אומרת להם לישון? למען כבודי וכבוד הורי? לא. למענם. כדי החיים שלהם יהיו תקניים, נכונים, חמים; בית טוב. 

וכמה אני צריכה לשכנע אותם! ולהסביר להם! על אף שאני רוצה ששעת השינה תהיה בחלומיות כזו, בכיף, כמו בדמיונות, כמו בכתבות של העיתונים, כמו ב...

וזה לא הולך היום. נקודה.

אז זה ילך עם פרצופים זועפים, ועם קולות וברקים, ועם אזהרות ואיומים. ואם תשאלו ילד קטן למה צריך לישון בלילה מוקדם? הוא יאנח, ויגיד – בשביל אמא. כפרה. אני מקריב.

בדיוק כפי שבשביל אמא הוא לובש סוודר כשקר, ובדיוק כפי שהוא מכניס לגופו  - מלא הצ'יטוס -  ויטמינים, ובדיוק מהסיבה שהוא מתקלח מפעם לפעם, על אף ולמרות שזה התענוג הכי מפוקפק שקיים בעולמו.

אני חורקת שיניים. אה. בשביל אמא, מהנהנת האם שבי, כמו שהנהנה אמא שלי, וכמו שהנהנה אמא שלה – ושותקת.

ואז -

אני רצה למחשב, פותחת אותו בסערה, ומצליחה סוף סוף להבין שנוצר לי כאן משל נפלא למה שכתבתי, וכל כך קיוויתי להיות מובנת.

למה מתלבשים צנוע? למה השם בקש? למה? הוי, כמה שזה נוטף אהבה ונוטף כבוד, ואינסוף קרבה אמיתית של בית יהודי ייחודי ייעודי – ומלא אושר מפזז.

הוי, כמה שהצניעות שומרת עלי, ועל חברותי, ועל כל עם ישראל; גברים - יעשו תפקידם בטהרה, ותמיד תהיה להם הפינה החמה האישית שלהם בלי עיניים בחוץ, ונשים – כל אחת שמורה לביתה, בלי השוואות, בלי איומים על המקום שלה, ובלי... כלום. כי היא חוה. אחת, ויחידה, וענקית ומתוקה ועושה את תפקידה, וטוב לה. טוב לה! עמוק, פנימי, מתוק! טוב לה בעולמה, טוב לה בחלומה, טוב לה בביתה שלה, ממלכתה הקסומה.

זה מה שהתכוון בורא עולם, כשנתן לנו את תורתו, תורת אמת.

נכון. אין שום מצווה ללכת עם גבות מחוברות ובגד שאינו מכובס

יש מצווה ללכת בצורה נכונה, מסודרת, פשוטה ושקטה.

ואז, מרימים עיניים, ויודעים לשאול: אבא, רגע. בעצם, זה היית אתה שאמרת לנו באהבה ענקית ואלוקית – היי צנועה.

זו לא היתה המחנכת, וגם לא אלו שם בפירמידה של סמינר. זה אתה. זה מאמר שלך. אלי. פרטי. אישי. סולל דרך לחיות כמו אנוש אנושי.

אבא, אני מרימה אליך עין ונושאת לב אוהב – הנחני נא והחכימני נא - למה התכוונת? מה רצית? שנלך לישון מוקדם? שיהיה לנו כח, ונאכל ויטמינים, ונשמור על הגוף, ובכך  גם נשמור על הנפש? באמת, אבא.

אני לא רוצה לעשות צחוק מהדברים שלך.

כי הם הכי יקרים לי. אני בת! שלך! מאמינה שאתה אוהב, ורוצה בטובתי בלבד! אני רוצה לזכות להבין, להרגיש, כמה שאתה דואג לי! אכפת לך ממני! הלילה, אתה לא מספר לי סיפור לא כי אתה כועס, אלא כי לא זכיתי להבין בטוב...

בפעם הבאה שאלבש משהו, אני אשאל את עצמי: הי, גברת. זה מה שהשם רוצה? בזה הוא שמח? זה מה שהוא התכוון, כשאמר לי, בקש ממני, התווה לי דרך – היי צנועה?

ככה אני בת שלו, שגרירה נאמנה, מבינה עניין?!

או.... שככה אני עושה איתו חכמות, יעני ראש קטן, לא מבין, מיתמם, אומר – "אבל הרבנית ההיא ככה", ועוד כל מיני שטויות שלא מתאים לאישה עם ראש על הכתפיים, מח בקודקוד ולב בשר בתוך הגוף, שמבקש להתרומם בעקבות הנשמה...

יאללה. נהיה אמיצות. אמיתיות. עם בינה יתרה

האמת, לא צריך בשביל זה בינה יתרה. מספיק בינה לא יתרה. גרם שכל. קורטוב דעת. פיפס חכמה – כדי להרים עיניים ולאמר לאבא: "אבאל'ה, אתה יודע מה? הבנתי את הרעיון. אתה רוצה את הלב שלי, שירצה לכסות את הגוף שנתת לי, ושישמור עלי ואותי! אבאל'ה, תשמע. אני רוצה לשמח אותך! תכוון אותי להבין בדיוק מה אתה רוצה!".

יש לי שאלה: האם צריך לשווק לנו סיבה מספקת למה שווה לנו לנשום? צריך להסביר לנו למה כדאי לחיות בבית מסודר ונעים? מישהו צריך לשים כרזות כדי לשכנע אותי לא לצום? הצניעות היתה צריכה להיות עוד אחת מהאינסטינקטים הבריאים שלנו. המחודדים. החשובים – כלומר הקריטיים בעבורנו.

אם הצניעות, לצערנו, לא נעימה, מכבידה, מעיקה, וכל הזמן מחפשים לה שם אחר ומנסים לשווק אותה בכל מיני טריקים - זה רק כי לא הבנו בטוב. לא הבנו מאין היא נובעת וכמה עמוק היא נוגעת. לא זכינו שהיא תאיר לנו ובנו, לא זכינו שהיא תחשב בעינינו כיפה שבנשים, וכנעימה שבמצוות.

עם וילון מתפנף, ורוח נעימה שמבקרת בחדר, וריח קסום של ילדים חפופים היטב, ואמא שמספרת סיפור, לילה טוב, נשיקה, קריאת שמע, חלומות נעימים - - -

אהה, אבא. הוריני דרכך. אהלך באמיתך. אהיה אמתך. עובדת רק אותך.

מה טובו אהליך יעקב.

מה טובו בנותיך, בית יעקב.

ועוד משהו קטן: כשנגדל – נבין, וכשנבין – נגדל.